בפרשה האחרונה בתורה – פרשת “וזאת הברכה” – מופיעה דינמיקה נהדרת בין היחד ליחיד. משה רבנו, שאוטוטו ייפרד מהעולם, מציין את החוויה הקולקטיבית שעבר העם מיציאת מצרים בואכה ארץ כנען כתהליך מכונן, אבל גם פונה באופן אישי לכל אחד מהשבטים במילים ובברכות המתאימות לו בלבד.
אבל מה שמיוחד בנאומו זה של משה הינו אלמנט ההישענות: היחיד בישראל נשען על היחד, היחד נשען על היחיד, וכולם נשענים על הקב”ה שבשמים: “מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה’ מָגֵן עֶזְרֶךָ”.
משה מגלה כי סוד הגבורה הוא דווקא ביכולת ההישענות. הדבר לכאורה סותר את דרך העולם שבו האדם צריך להיות עצמאי ובלתי תלוי, לסמוך על עצמו ולא לשבת באפס מעשה, לומר “פרנסה מהשמיים”, רק אם עושים השתדלות לפרנסה וכו’.
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
יוצא אפוא שעם ישראל מיוחד בהיותו “עם נושע”. לדעת רבים, האמונה באפשרות התשועה, שאף היא איננה מובנת מאליה, חשובה מאוד וגם מסייעת לאדם להיות רגוע יותר, להיפטר מהדריכות המתמדת, להתעלם מאנרגיות שליליות ואז לפרוץ ולהצליח בכול! ומכאן לאלמנט נוסף שהעליתי רבות בפרשות השבוע שלנו: קנאות קיצונית וסכנותיה.
אף על פי שיעקב קילל את לוי ושמעון, זוכה שבט לוי לברכה ארוכה יחסית. הוא מפוזר בין השבטים ומופקד על עבודת המקדש. מדוע ההבדל בין ברכת\ קללת יעקב ללוי לדברי משה בפרשה?
יעקב הרותח מכעס על הריגת תושבי שכם בידי שמעון ולוי (בראשית לד’) רואה את האלימות הזו כהתפרצות זעם שרירותית ומסוכנת, ולפיכך מתאר את הפצת בני השבט ברחבי ישראל כהתנערות מהאלימות הזו.
לעומתו משה מתייחס להרג בני ישראל החוטאים בידי בני לוי בהוראתו שלו (שמות לב’) כביטוי של נאמנות לאל, שבזכותו נמצאו הלויים ראויים לשרת בקודש. מה קורה כאן: נאמנות נהדרת או אימפולסיביות מסוכנת?
רבים סבורים שהפתרון לתהייה קשור במסע השונה שעשו שני השבטים. בני לוי השתמשו ביסוד הכעס והקנאות למטרות חיוביות, כמו בהתנהלותם בחטא העגל, בעוד שבני שמעון חטאו וחטאו. ובכל זאת, מדוע אכן בני לוי נפוצו בין השבטים, כפי שאמר יעקב: “אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל”? והתשובה היא: כל קנאות דתית מסוכנת כשהיא מרוכזת במקום אחד. שבט לוי לא יזכה לנחלה.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
אך בניגוד לאחיו שמעון, שנמחק ונעלם, לוי שנענש עמו ירכך את תכונות הקנאות שלו כאשר יתפזר בין השבטים, יעבוד בקודש ויהיה תלוי בפרנסתו בהם. שבט לוי ביצע תיקון שיושלם רק אם יתפזר בין השבטים.
לפי התובנות שלי, כולנו צריכים להישען זה על זה, לפרגן, להרבות באהבת חינם, להישען על אבינו שבשמיים וכמובן להבין כי נאמנות מבורכת, קנאות או צייתנות עיוורת – לא ולא.
לקראת שמחת תורה וסיום התורה מתחילים מבראשית, כאשר כל סיום הוא התחלה חדשה. בתחילת הפרשה אלוהים אומר: “יהי אור”. הוא מבדיל בין האור ובין החושך, לאור הוא קורא יום, ולחושך הוא קורא לילה. האור הוא הטוב, האור הוא תקווה. התורה דורשת מאיתנו את הטוב, את המוסרי ואת הצודק.
אבל על בריאת האדם לא נאמר “כי טוב” ולפי אחד הפירושים לא נאמר עליו כי טוב משום שלאדם יש חופש בחירה. התורה מחפשת את האדם הבוחר בטוב בכל יום. את האדם המתמודד עם הקושי, עם הרוע, ויכול לו. וכבוד הנשיא שלנו ראובן ריבלין אמר לפני ארבע שנים: “אל לנו להסס ולבחור. ועם זאת עלינו לזכור יום ביומו כי בחירה היא פעולה ערכית, המותנית בקיומן של אלטרנטיבות ברורות ומנוגדות: אור וחושך, טוב ורע, חיים ומוות”.
פאר הבריאה בפרשה הראשונה בתורה הינו האדם. האל אומר: “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו”. האדם הכי קרוב אליו, ותפקידו לשלוט בכל הברואים. ואולם בפרק הבא יוצג האדם באופן נמוך יותר כאשר נברא “עפר מן האדמה”. בריאתו מהאדמה נועדה להדגיש את נחיתותו, בניגוד לפרק א’ ששם מופיעה הכמיהה לברוא את מי שדומה לאל.
המשמעות הכפולה של בריאת האדם בעצם נותנת לנו את הבחירה להיות נעלים ומוסריים בדומה לאל או להיות לא מוסריים בדומה לשוכני עפר. זו בעצם מהות הבחירה החופשית של האדם.
לצערנו, החיים וההוויה מפגישים אותנו עם שני סוגי בני האדם: המרושע וחסר הערכים מול המוסרי והמתדמה לקב”ה.
וזו הייתה תמיד מהות הבעיה, כי מיד לאחר בריאת האדם “מן האדמה” והאפשרות להשתמש בחופש הבחירה לטובה, האדם מרבה לחטוא עד כי כמה דורות אחר כך האל יתעצב ויקבע: “רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום” (בראשית ו’).
מי ייתן וכולנו – הורים וילדים, אנשי חינוך ועם ישראל כולו – נהיה קרובים לאדם הדומה לאל בערכיו ובמוסריותו ולא לאדם הלא מוסרי.
הלוואי ונדע לקבל בחירות טובות בעבודה ובחיים ונזכור, כפי שציין כבוד הנשיא, כי כמעט הכול בידיים שלנו – הבחירה בטוב או ברע, הבחירה באלטרנטיביות ערכיות או אחרות, הבחירה באפשרות להיעלב או לא להיעלב ועוד ועוד.
“לקום מחר בבוקר, עם שיר חדש בלב.
לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב.
לשמוע חלילים ברוח החופשית –
ולהתחיל מבראשית”.
הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון
