איור לפסוקי הפתיחה של שירת האזינו מתוך אוסף פיליפ מדהרסט של איורים תנ"כיים שברשותו של רב. פיליפ דה-ורה בבית הספר סנט ג'ורג', קידרמינסטר, אנגליה
איור לפסוקי הפתיחה של שירת האזינו מתוך אוסף פיליפ מדהרסט של איורים תנ"כיים שברשותו של רב. פיליפ דה-ורה בבית הספר סנט ג'ורג', קידרמינסטר, אנגליה

פרשת האזינו: על סכנות השפע וכפיות הטובה הנוראית של העם

האם יכול להיות שמשה רבינו לא נענש? מתי רווחה ועושר הופכים למסוכנים? ומדוע זכו בני ישראל לכינוי קשה ממשה? אייל חסאן עם פרשת השבוע מזווית קצת אחרת

פרשת האזינו היא האחרונה של משה, רגע לפני שהוא נפרד מעמו ומשליחותו, ובעיקר מהחלום שלו שלא יתגשם. השירה הזו הנה שירה אלוהית הבוקעת מפיו של משה שגמגם. שירת הים של משה חתמה את תקופת השיעבוד ופתחה את תקופת הנדודים, ושירת האזינו חותמת את תקופת הנדודים ופותחת את תקופת כיבוש הארץ. משה רבנו קורא את השירה לעם ישראל, ומצווה אותם לשים לב לדברים שנאמרו להם, על מנת שיאריכו ימים בארץ ישראל, שאליה הם עומדים להיכנס.
ברשותכם ניגע בשלוש נקודות כואבות:

הראשונה, בפרשה נאמר “וישמן ישורון ויבעט” – לצד התיאור הנבואי בשירה המתארת את ההיסטוריה הצפויה אחרי מות משה, ימי השופטים והמלוכה, מלחמות השכנים, עד מצור שומרון, מופיע כרטיס צהוב מהדהד אקטואלי ונצחי: העם וגם כל אדם הינו רזה ובמעמד לא גבוה ומקפיד על הערכים והחוקים, ואולם דווקא לאחר ששמן, לאחר שהצליח הוא בועט בערכים ובבני אדם. עצוב ומחנך. לא פעם אנו אומרים על מנהל או ממונה בכעס “עבד כי ימלוך”, מנהל או הממונה השוכח את עברו ואת ערכיו. נכון שהתפקיד דורש שינוי מהותי, נכון שהמנהל לא יכול להיות סחבק כבעבר, אבל האם השררה צריכה להשחית את המידות? האם המנהל או המנהיג הפוליטי צריך לשכוח את העובדה שהארגון הוא קודם כול אנשים? דומני שהביטוי “וישמן ישורון ויבעט” בא לומר למנהיגים ולמנהלים לא לשכוח את ערכי היסוד המוסריים, וגם לכל אדם שמתעשר או עולה מעלה לא לשכוח שהכוח משחית, שהרווחה והעושר טובים, אבל עלולים גם להיות מסוכנים. שירת האזינו חוזה ששפע כלכלי יסכן יציבות ושלווה וגם עלול לערער אותה עד היסוד ולגרום להסתאבות וריקבון עד היסוד, כפי שחזה הנביא עמוס בנבואותיו הקשות על עשירי ועשירות שומרון, ואת זה צריך לשנן גם בעידן השפע של היום.

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

נקודה נוספת. בתוך הדברים הקשים מוכיח משה רבנו את עם ישראל על כפיות הטובה כלפי הקב”ה ומכנה אותו בכינויים קשים, כמו “עם נבל” ועוד. הכרת הטוב מצד אחד מלמדת על זיכרון נאות והסתכלות נכונה של הדברים, ולעומתם כפיות הטובה והכפירה מגיעות בעקבות הסתכלות מעוותת ולא נכונה, שכחת העבר ואי התייחסות לעתיד. הדבר נכון בכל מערכת – גדולה או משפחתית: המערכת צריכה להכיר טוב ולזכור עובד מעולה גם בימים פחות טובים, בכל משפחה יש אתגרים וקשיים, ולכן הפתרון לאתגרים שניצבים בפנינו הינו לזכור, לזכור את כל הטוב והחסד שקיבלנו מבן או בת הזוג, להיזכר בכל אותם רגעים יפים שמילאו את חיינו באושר ובשמחה. אסור לנהוג בכפיות טובה. עלינו לדעת: זיכרון של ימים ומעשים טובים משכיח מעט ימים פחות טובים. לפיכך רק באמצעות הכרת הטוב מצד אחד והימנעות מכפיות טובה מצד שני אפשר להתמודד עם קשיים מזדמנים ולעבור אותם.

ומכאן, לסיפור מות משה. הפסוקים האחרונים בפרשה מתארים ציווי שאף אדם לא צווה, האל מצווה את משה בציווי (יחידי בתנ”ך) למות: “עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ… וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה…” שמתם לב פקודה חדשה ונדירה? למות!

משה, עבד ה’, שכל חייו הוקדשו להוצאת עם ישראל ממצרים, הובלתו הקשה במדבר, מתן תורה, הנהגה והכנה לכניסה לארץ, לא יזכה להכניס את עמו לארץ. פסוקי הציווי הזה כואבים: למה נגזר על משה רבנו “עצב נבו”? גם כשאנחנו חוזרים אל הסיפור המלא של מי מריבה (הכאת הסלע), לבנו מתייסר. עצוב.

פרופ’ אסא כשר מתעמק בסוגיה זו רבות וקובע – משה לא נענש: “ראוי להבחין בין עונש לבין תגובה ערכית. עונש ניתן לאדם שנמצא אשם בעבירה, ובמהותו נועד להרע עם האדם, מידה כנגד מידה, רעה תחת רעה. תגובה ערכית יכולה לבטא את ההכרה בכך שאדם אינו מתאים יותר לתפקידו, ומן הראוי להסיר אותו מכהונתו. הדחה כזו אינה בגדר עונש, גם אם היא מפריעה מאוד לאדם המודח. היא לא באה להרע איתו, אלא להיטיב עם מי שזקוקים להתנהלות שונה של בעל התפקיד”.

לפיכך, משה רבנו לא נענש. משה רבנו מועבר מתפקידו, כשם שאהרן הכוהן הועבר מתפקידו (וכמה סמלי ששני ענקים אלו יעלו אל ההר לקראת מותם). משה הנהיג נפלא את בני ישראל במדבר, הנהגה של נסים, של מן, ענני כבוד ובאר מים חיים. לצורך מטרה זו הוא היה המנהיג בה"א הידיעה, אבל הכניסה לארץ דורשת חיי יום עכורים ולא רק ניסים, בארץ כנען נדרשות יכולות אחרות: יכולת הנהגה צבאית, יכולת התמודדות עם עמי הארץ, ניהוג והנהגה גם של פשרות, יכולת “לשחרר” את השבטים לנחלותיהם ועוד. לכך משה לא מתאים. מישהו אחר צריך להוביל את העם בכניסה לארץ, ומשה צריך למות לפני הכניסה לארץ. הציווי על משה למות מבהיר וממחיש שאין כאן עונש, אלא שלב נוסף בדרך לכניסה לארץ שעדיין נמצא כביכול באחריותו של משה, שמוכן להקריב את חייו, פשוטו כמשמעו, לטובת העם.

יום הכיפורים מאחור, חג הסוכות בפתח, נזכור תמיד כמה אסור שהשפע ישפיע עלינו, כמה כפיות טובה אסורה בתכלית האיסור, וכמה מנהיגינו היום רחוקים שנות אור ממנהיגותו הדגולה של משה רבנו.

גמר חתימה טובה, שבת שלום וחג סוכות שמח!

הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

4 תגובות
  1. רינה

    פרשנות מאלפת ונדירה.
    למה לא שומעים תובנות אקטואליות בבתי הכנסת.
    כל הכבוד

  2. רינה

    פרשנות נהדרת ומקורית
    חבל שרוב הפרשנויות לא נוגעות במסרים הנכונים.

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר