"כי תצא למלחמה על אויבך". צילום: דובר צה"ל
"כי תצא למלחמה על אויבך". צילום: דובר צה"ל

פרשת כי תצא: על סכנות המלחמה, מאבק ביצר ורגישות למצוקות

מדוע מגלחים את ראשה של השבויה יפת התואר? איזה עונש זה לאנס שהוא מתחתן עם הנאנסת? ומדוע מתמקדת הפרשה בעבירות הניאוף דווקא? אייל חסאן עם פרשת השבוע מזווית קצת אחרת

פורסם בתאריך: 23.8.18 10:13

הפרשה שלנו לא פשוטה. ארץ כנען בפתח, ואיתה המלחמות וכל הקשיים והבעיות הנגזרות ממלחמות. כמו בעבר, שוב הפרשה מזהירה את האדם מפני עצמו, אכזריותו ויצריו.

הפרשה מסבירה במפורש שהשתתפות בלחימה היא מצב מסוכן לחייל בשני מובנים: סכנה לחייו מידי האויב, ובמובן המוסרי של סכנה הנשקפת לו מידי עצמו.

הרמב”ן מבהיר כי “הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות… עד כי יאכלו כל תועבה ויגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף…”. לכן הפרשה מדגישה מפורשות: “כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע” – הכוונה היא שצריך לנצח במלחמה ומותר לעשות רק מה שהכרחי לעשות לשם הניצחון הצבאי, מבלי לחצות שום גבול. המסר הזה חשוב בכל עת ובכל מקום.

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

הבא להורגך, השכם להורגו. אם אתה בסכנת חיים, מותר לך לקפח חיים. אבל גם אם אתה סבור כי האויב בן מוות והפקודה הצבאית הינה לא להרוג – לא הורגים.

נביאי ישראל ביקשו להקים חברת מופת (ולא צבא של כנופיות), וגם דוד בן גוריון, שהכריז על הקמת המדינה, שב והדגיש זאת, אבל המקור, הבסיס, הינו פרשת השבוע שלנו – כמה יפה!

הפרשה נוגעת גם במצב אפשרי שחייל עלול להתאהב בשבויה יפת תואר. הכתוב מתחיל בתיאור “כי תצא למלחמה על אויבך” – יש אומרים כי במלחמת היצר מדבר הכתוב. התורה נאבקת למעשה ביצר הרע. ואכן ניתן לראות זאת בדינה של “אשת יפת תואר”. אין ספק כי תופעה של התאהבות בשבויה היא שלילית ביותר מבחינה מוסרית. אבל צריך לראות זאת במשקפיים של אז, שכן בעבר וכמעט עד לדורות האחרונים הלוחמים עשו כמעט מה שרצו. והנה כאן ירדה תורה לסוף דעתו של אדם ההופך לחיית טרף בתוך סערת הקרב. יודעת היא כמה קשה ריסון מלא באותה שעה. לדעת הרמב”ם (הלכות מלכים פרק ח’), הלוחם עלול לחשוק בשבויה יפת תואר, אלא שלאחר מכן נפתח תהליך ממושך: עליו להביאה לביתו, ושם עליה לבכות חודש אחד על משפחתה (שאיבדה) ולהמתין עוד חודשיים כאשר ראשה מגולח וציפורניה מגודלות. ומן הסתם, לא רק הוא יראה אותה במשך כל אותה תקופה. כל שכניו ומכריו יראו אותה במשך כל הזמן הזה וישאלו: מה קרה לו שלא עמד ביצרו? ומכאן התיקון: אדם היודע באלו תוצאות יהיה עליו לשאת יצליח לאזור עוז להתגבר עליו.

לא פעם כתבנו כי הכניעה ליצר, יש בה מן ההתמכרות להנאה הרגעית מתוך חוסר אחריות כלפי העתיד. כמה גדול הרמב”ם שבגישה אימונית מבהיר כיצד התורה באה להשיב לאדם את האחריות על גורלו ועל מעשיו, כאשר הוא נעשה מודע לתוצאות שייאלץ לשאת, ולכן הוא ישחרר את אותה שבויה שבה חשק.

הפרשה מפרטת גם בנושא דיני האישות. מספרים לנו על גברים נואפים, על גבר שחושד באשתו שנאפה ועוד. למעשה, רוב הפרשה כולה עוסקת בבגידתו של הגבר. במי, באשתו? לא רק בה. לטעמי, גם בטובה שעשה עמו הקב”ה: האל מצא לו עזר כנגדו, (ככתוב בבראשית ב’), ואילו הוא בוגד בה (איזה פועל קשה ונכון מצאנו לניאוף — בגידה), מחפש לה עלילות דברים, ולעיתים משפיל את מי שבלעדיה היה אולי בודד וחסר משמעות.

בפרשה מופיעה עוד הוראה, שהיום מקוממת מאוד: אדם תפס נערה, אנס אותה, וה"עונש” שלו הוא שהוא מחויב לקחתה לאישה. האומנם זה עונשו של אנס?!

ומה על הנערה? איך תחיה עם איש שאנס אותה? איפה הצדק? “השופט כל הארץ, לא יעשה משפט?”. אבל מתברר שאז חוק זה הגן על הנערה. נשמע מוזר, אבל הנישואים בעת העתיקה היו הסכם כלכלי-חברתי. האב חיתן את ביתו לפי קודים חברתיים, ובכך דאג לנערה, שלא יכולה הייתה לפרנס את עצמה, כדי שתחיה באופן ראוי.

הפרשה כאן קשה להבנה עבורנו, כי היא גורמת עוול נוראי לנאנסת, אבל בהתייחס באופי התקופה היא מסייעת לה לא להישאר לבד וחסרת פרנסה. האופציה של הנאנסת לא להינשא לאנס ולחכות לחתן, שכנראה לא יגיע לעולם, לא פעם פחות טובה.

ומדוע הפרשה בחרה להתמקד בעבירות הניאוף ולפרט עליהן?

התורה יודעת שהתא המשפחתי הוא המקום החשוב ביותר, זו הזירה שבה הכול מתרחש: הערכים, החינוך, הדוגמה האישית ועוד. הפרשה בעצם קובעת: תנאף ותפרק את התא המשפחתי, תסכן לא משפחה אחת בישראל, כי אם את ישראל כולה. ניאוף הוא מעשה חמור המאיים ביותר על שלמות התא המשפחתי, והמלחמה בו היא מצווה חשובה. כך חשבו אבותינו וכך מלמדת הפרשה.

ולסיום, מסר חברתי ענק: אחד החולאים הכבדים שלנו הינו ההתעלמות וחוסר ההתייחסות למצוקת האחר: והכוונה לתלמיד נעדר שחבריו לא שואלים בשלומו, לאם או האב הכמהים לשיחה מילדם או נכדם, לקשיש או נכה ועוד הזקוק לסיוע וכו’.

ואיך התורה עושה זאת? היא מורה “לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם. הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ”. ההנחייה פשוטה: בהמת שכנך הלכה לאיבוד – החזר אותה לשכנך.

אבל בואו נתמקד בהנחייה לא להתעלם. הפרשה מודעת לנטיה הטבעית שלנו להתעלם. למה? כי אנחנו טרודים, כי אנו עסוקים, כי “לא בראש שלנו” וכי האינדיבידואליזם מקודש. התורה שלנו מבהירה כי ההתעלמות היא חולי, היא אסון, ולכן בעבודה ובמשפחה, בחברה או בפוליטיקה, יש מאוויים, יש לחצים, יש כעסים, אבל אל תתעלם, היה רגיש לצער הציפור. ולכן אל תיקח את הביצים כשהיא לידן, היה רגיש לבהמה אובדת ולבעליה הזקוקים לה, והיה רגיש לאדם בכלל.

הנביא ישעיה, שקידש את הדאגה לחלש, הדגיש (בפרק נח’): “ומבשרך לא תתעלם”. יותר מכך, לא לכולם יש בכל רגע נתון ממון מיותר לצדקה, אולם ישנה צדקה נקייה וזמינה לכל אדם בכל רגע נתון, ומהי? מילה טובה, הארת פנים, מחמאה, חיוך, הזדהות ומתן תקווה בלב אדם חסר כל – לכל אלה קוראת ודורשת התורה במצוות אי ההתעלמות.

לסיכום, רבותיי, מלחמה ביצר, לקיחת אחריות ורגישות חברתית הן-הן הבסיס לחברה מתוקנת שכולנו שואפים לה. הלוואי נלמד, נעשה ונצליח.

שבת שלום!

הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר