בפרשה שלנו עם ישראל בדרך לארץ הנכספת לקראת השפע והשובע, והפרשה מזהירה: “כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה’ יִחְיֶה הָאָדָם”. מדוע האזהרה הכפולה והנוקבת?
נתחיל ב”לחם”. הלחם הוא הוא החומריות, השובע, הוא ההגעה אל היעד. אולם דווקא השפע הזה מוביל בקלות לשאננות, המביאה לניתוק רגשי שבלעדיו נעלמים הקשר והמידות הטובות. לכן ברור שההצלחה המלווה בגאווה והתנשאות היא הרסנית, וממנה יש להיזהר!
ומכאן ל”מוֹצָא פִי ה’” שאיננו רק דבר האל המורה את הדרך. מוצא פי ה’ הוא גם החיפוש, הסקרנות והצורך המתמיד בגילויו. רק כך “יִחְיֶה הָאָדָם”, רק כך לא “ירד מהפסים” רק כך יישאר חיוני ולא ייעלם בתוך עולם השפע. לפיכך עלינו תמיד ללמוד ולהסתקרן, להקשיב, לשאול ולתהות, להעשיר את המוח ולא רק את הגוף. הדבר מכוון לחינוך בפרט ולחיים בכלל.
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
בני ישראל עומדים לסיים טירונות ארוכה של 40 שנה במדבר כדי להתכונן לכיבוש הארץ. הם עברו אימון נפשי וגופני. חיי המדבר, ההסתפקות במזון מדברי מועט ובמן היו סדרת אימונים שנועדה להכשיר אותם לקראת המצבים הקשים הצפויים להם.
אבל תקופת המדבר עומדת להסתיים, והעתיד הקרוב יזמן גם שפע, עונג, הנאות וחיים טובים יותר. וכאן מודגש הערך הכל כך יפה של הכרה בטוב: ״וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לך״ – (המופיעה גם בברכת המזון) זו בעצם אחת מאבני היסוד בחיים – בתחילת כל מסע\ נישואין\ דרך המציאות קשה, סובלים מעט, מסתפקים במועט. אחר כך המצב משתפר, החיים נוחים יותר, וכאן הסכנה לשינוי המידות. ולכן התורה מדגישה לנו לברך את האל, להודות על כל הטוב ולא לשכוח. שום דבר לא מובן מאליו, הכרת הטוב הכרחית ומועילה.
כיבוש הארץ בפתח, ומשה שוב מחזק את העם ואומר להם שלא יפחדו מהאומות הנמצאות בה: “לא תירא מהם…” כי ה’ הוא זה שנלחם בשבילם, כמו שעשה למצרים. לצד ההבטחות משה לא שוכח להוכיח אותם ואומר לעם כי הם זכו לרשת את הארץ בגלל השבועה שנשבע ה’ לאבות, ולא בגלל צדקתם: “כי עם קשה עורף אתה”. והוא גם מפרט להם את המקומות בהם הקציפו את ה’: חטא העגל בחורב ועוד. עמי כנען הם עובדי עבודה זרה ולא ניסו לעקור עבודה זרה מחייהם. רק התנאי הזה, של “רשעת הגוים האלה”, מאפשר לתת את ארצם לזולתם. אבל הארץ ניתנת לבני ישראל בתנאי שיכוננו בה “ארץ טובה”, ארץ נקייה מכל עבודה זרה שבעולם.
גם אחרי כיבוש הארץ מחכים לעם אתגרים: התורה יודעת גם יודעת כמה רבים הפיתויים בארץ, כמה השפע מסוכן לרוח ומזהירה: “פן תאכל ושבעת… ואמרת בלבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”. התורה מדגישה בכל מצב – ובמיוחד בעת שפע – אסור לשכוח את האל.
ברשותכם נעצור ונתמקד בהנחייה לא לשכוח את הקב”ה. אני מתרגש מחדש לקרוא את פרשנותו האקטואלית של הרב בני לאו לפסוק זה. בעת האחרונה מדינתנו מלאה במחלוקות ובהתדיינויות בנוגע לקהילות הלהט"בים וקבוצות אחרות. הרב בני לאו (רב בית כנסת הרמב”ן בשכונת קטמון בירושלים, ראש מיזם 929 – תנ”ך ביחד ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה), יצא נגד ההומופוביה והגזענות והגדיר אותם כשכחת האל, לא פחות. ואני מצטט (מילה במילה): “התשתית של כל הרוע הזה מקורו בשכחת האלוהים. כן, אנשים הנקראים דתיים עשויים גם כן לשכוח את האלוהים. מקפידים על דיני כשרות ותפילה, אך ידיהם מלאות בדם נקי. לא קולטים שהם רק קטע קטן מהתגלות האלוהים על פני הארץ. כל אדם אחר הוא קטע אחר של אותו אלוה. פגעת בו – פגעת באלוהים כולו. איך אפשר לפגוע באדם ולהיקרא דתי? על זה מאיימים עלינו כל נביאי ישראל שנגורש מן הארץ”.
הרב לאו קובע: שכחת האל הינה התנהגות לא מוסרית. המוסר קודם לפולחן, נקודה.
כמה עוצמה יש בפירושו זה של הרב לאו. כמה חשוב שנשמור על כבודם של כל בני האדם. חובה שנסור מרע וניזכר במסר מהפרשה הקודמת: “ועשית הישר והטוב”.
הפרשה גם מבקשת לדבוק באל, להידמות לו. ואולם אפשר להידמות לאל הגדול והנורא?! משה בא ומצביע על מידות שכל אדם אכן יכול לדבוק בהן וגם מן הראוי שיעשה זאת: “אֲשֶׁר לא יִשָּׂא פָנִים וְלא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶֹה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִֹמְלָה” אלה המידות שאדם המאמץ אותן לעצמו פועל כראוי, ברוח התורה המצוות, אלו המידות החשובות לאל, וזה מה שהנביאים שבו ודרשו: המוסר קודם לפולחן, כבר אמרנו?!
הנה כי כן, אנו אנשי חינוך ואחרים חייבים תמיד לדעת להכיר ולהוקיר את הטוב, להתייחס לכל אדם כחלק מהתגלות אלוקית, לסלוד מחיים שהם רק לחם ושעשועים, ולהקפיד על מוסר וצדק, סקרנות ולמידה.
שבת שלום.
הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון
