משה מברך את יהושע בפני הכהן הגדול באדיבות ויקיפדיה איור מאת הנרי דוונפורט נורת'רופ 1894
משה מברך את יהושע בפני הכהן הגדול באדיבות ויקיפדיה איור מאת הנרי דוונפורט נורת'רופ 1894

פרשת פנחס: על קנאות ואומץ לב של נשים

מתי מעשה קנאה הופך מדבר מגונה למעשה שמזכה בתהילת עולם? מה המחיר שכן שילם פנחס על מעשהו? ואיך בנות צלופחד עשו מעשה פמיניסטי? אייל חסאן בפרשת השבוע מזווית קצת אחרת

קשה לאהוב קנאים, והתורה וההלכה נזהרות מהם: שמעון ולוי שקינאו לאחותם זכו לברכה שכולה קללה מאביהם, גבר קנאי לאשתו נדרש לפסק זמן אצל הכהן הגדול, ועל הטעויות שביצעו הקנאים בימי בית שני אנו בוכים עד היום ובמיוחד בימים אלו, ימי בין המְצרים.

אבל יש יוצא מן הכלל: פנחס, שמקנא את קנאת ה’, משפד באופן ספונטני ראש שבט בישראל ונסיכה מדיינית וזוכה לברית שלום ולכהונת עולם. פנחס מקבל שכר וברית אלוהית על מעשהו, ברית שלום.

המעשה היה קיצוני. אבל הוא נצרך לשעתו, אך, מכאן ואילך האיזון מוכרח להישמר, השלום הוא ערך נעלה יותר מקנאות. קנאות טהורה מתאפשרת רק אם מתקיימים לצִדה שלום ואהבה. וכדי ללמד את פנחס את האיזון הנכון ה’ נותן לו את השלום ולנצח: “הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם”. ברית שלום שהיא גם תודה וגם תיקון.

אבל מדוע זכה פנחס דווקא שהזעם הקדוש והספונטני שלו יזכה אותו לתהילה ולא לדיראון? וגם מה הניע את הפנטיות שלו?

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

פנחס היה הנכד המנודה, היחיד במשפחת אהרן שלא זכה לכהונה, היחיד שנשאר בחוץ. כשפנחס הורג את החוטא ואת המדיינית הוא הרג בעצם גם את הסיכוי האחרון ואת האפשרות שמישהו יחליט בכל זאת לצרף אותו למועדון הכהונה המשפחתי, שהרי אפילו באבק של חרב אסור לכוהנים להשתמש בבניית המזבח והמשכן, וקל וחומר, שלא יעלה על הדעת שכוהן השופך דמים ייכנס לקודש. פנחס, שידע שבמעשהו הוא מוותר על החלום סופית, עשה מעשה של קידוש שם שמיים נקי למען העם ולא למען עצמו. לכן זכה לברית אלוהית על מעשהו.

רבים מהללים אותו, לי קצת קשה, אני נוטה דווקא למדרש המאיר שהמעשה אינו מקובל על חכמים, לא בפן התאורטי ולא בפן המעשי. ומוסיף על זה ר’ יהודה בן פזי שללא התערבותו של האל, משה והזקנים היו מנדים אותו. ולמה? המדרש המאיר אינו מפרט, אבל די ברור שכל זה נובע מהמורכבות של המעשה: הקנאה.

ומכאן לשני נושאים אחרים ומלמדים יותר בפרשה: כל חובבי הפמינזם וזכויות האישה חייבים לחלק קרדיט קטן לחלוצות: מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה. חמש בנות צלופחד. גיבורות אמיתיות – שאפו!

חמש האחיות לבית צלופחד קמו ועשו מעשה. הן התייצבו מול משה, אלעזר הכוהן, הנשיאים וכל העדה וביקשו לרשת את אביהן בניגוד למקובל עד אותו זמן. הן לא בכו, לא הצטדקו, לא התחננו, לא ניסו לעורר על עצמן רחמים ולא תקפו אף אחד. הן הציגו את טיעוניהן בענייניות ובבהירות. הן יכולות לשמש מודל לכל מי שרוצה לקדם את מטרותיו, והעובדה שהן היו נשים בעולם שבו הגברים מכתיבים את הכללים מעצימה את הישגן עוד יותר.

הפסיכולוגית רבקה נאמן בחנה את המחשבות ואת העמדות האפשריות שהיו עלולות להרתיע אותן מלקום ולהשמיע את קולן וטענה שהן השתמשו בפסיכולוגיה קוגנטיבית, שכן הן יכלו להגיד לעצמן, ולא בלי היגיון, את כל הטיעונים האלה:

מה הסיכוי שלנו, חמש נשים ללא אב וללא אחים, לשנות את החוקים? אין לנו כל זכות לרשת את אבינו שהרי החוקים הקיימים אינם מאפשרים זאת. חבל לטפח ציפיות ולהתאכזב, כי הרי אין סיכוי שיסכימו לבקשתנו. אם לא נצליח, סתם נשפיל את עצמנו לעיני כולם. משה, אלעזר וכל השאר יכעסו עלינו שאנחנו מעזות לבקש בקשה כזו.

אבל למרות כל טיעוני הנגד, למרות כל הסיבות שבעולם הן עמדו מול משה ושינו נוהג, וזאת גם בגלל שהן יזמו מהלכים, הן קבעו את הכיוון, הן לא חששו, הן הלכו עם הלב והצדק. איזו גישה אמיצה!
בנות צלופחד תבעו את המובן מאליו: אין שוויון ללא כבוד, ואין כבוד בלי שוויון.

גם להן מגיעות זכויות ירושה. גם להן מגיע לשאת בגאון את שם אביהן ולשמר את נצר משפחתן. בדיוק כמו לגברים, לא פחות. לדעתי, העדה הייתה בהלם, משה טיפה נבוך, ולכן מיהר לגלגל את תפוח האדמה הלוהט אל אלוהים. וזה עונה: “כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת” .

בנות צלופחד ראויות למחמאות והן מודל לחיקוי, והעובדה היא שהאל התרשם עמוקות מהן ונענה לבקשתן. לכן כולנו צריכים ללמוד מהן ללכת עם האמת, ליזום ולא לפחד.

ולסיום, משה רבנו מלמד אותנו עובדי הציבור מהו שירות ציבורי נכון, הציבור מעל למנהיג. אלוהים מבשר למשה על מותו הקרוב ועל כך שרק יראה את הארץ מרחוק ואפילו מזכיר לו את החטא שבגינו הוא ואהרן נענשו (ושוכח להזכיר לו את כל פעולותיו ההרואיות. למה?). אבל תגובתו של משה לא פחות ממדהימה. הוא לא מתחנן על חייו, הוא לא מבקש חנינה, הוא לא כועס, אלא רק דואג לעמו. הוא פונה אל האל למנות לו מחליף: “וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה’ כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה” איפה יש עוד מנהיגים כמשה? האם קיימים מנהיגים שתמיד טובת הציבור, היא ורק היא, בראש מעייניהם? הלוואי!

אלוהים מכין את סידורי מיתתו, והוא מבין שבלעדי מנהיג העם לא יכול להתנהל והוא דורש מהאל שיבחר לו מחליף, ולא רק זאת, הוא עושה במהירות ובנחישות ולא בגרירת רגליים את כל מה שהאל ציווה בהחלפת המשמרות הזאת, כי העם ורק העם חשובים לו.

ועוד דבר נלמד מסיפור זה: משה השתוקק שגרשם או אליעזר בניו ירשו אותו, אבל ידע שהאל לא רוצה זאת. זה הסיפור הסמוי שמביא את כישלונו לכאורה של משה בגידול צאצאיו – בנים שלא התאימו להנהגה (וגם נכד שהידרדר לעבודת אלילים). לאמיתו של דבר, רבים ממנהיגנו לא הצליחו בחינוך ילדיהם. אברהם עם ישמעאל, שלמה עם רחבעם, חזקיה עם בנו הרשע מנשה ועוד. מסקנתו של דיואי – “החינוך איננו בבחינת הכנה לחיים, אלא החיים עצמם” – חזקה תמיד.

אבל, חברים יקרים, לא כל ההורים מצליחים עם כל הילדים כל הזמן. הדנ"א שהורינו הורישו לנו ודרך גידולנו וחינוכנו בביתם אינה ערובה לכך שנגדל ונהיה האנשים שהורינו רוצים שנהיה. לא כל ההורים זוכים שילדיהם הולכים כל הזמן בעקבותיהם. לפעמים ילדינו יוצאים, לתמיד או לזמן-מה, לדרך משלהם. והמסקנה: אם ילדינו ממשיכים בדרכנו, עלינו להכיר לה’ תודה. אם הם מגדילים עשות ומיטיבים מיאתנו ללכת בה, עלינו להודות לה’ באופן מיוחד. וכאשר הם בוחרים בדרך אחרת, עלינו להיות סבלנים ולזכור שלאיש הגדול ביותר בעמנו בכל הדורות קרה דבר דומה ולקבל זאת. כל אופציה אחרת גרועה יותר.

לסיכום, חברות וחברים, למרות מעשהו הנדיר של פנחס, בואו הבה נשנן שוב שהקנאה והקנאות מסוכנות, הבה נלמד מבנות צלופחד מהו אומץ לב וכמה חשוב להציג נכון את הטיעונים, תמיד נתפלל למנהיגים כמו משה, שרק הציבור בראש דאגתם, וההורים שביננו צריכים להבין כי צריך לקבל את הילדים כפי שהם.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

3 תגובות
🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר