המלאך, בלעם ואתונו. באדיבות ויקיפדיה ציורו של גוסטב ז'אגר, 1836
המלאך, בלעם ואתונו. באדיבות ויקיפדיה ציורו של גוסטב ז'אגר, 1836

פרשת בלק: על ההימנעות מלקלקל לאחר ועל סכנות ההדחקה

איך לומדים מבלעם על החשיבות של שיקול הדעת? ואיך מבלק אנחנו לומדים לחפש את ההצלחה שלנו? אייל חסאן עם פרשת השבוע מזווית קצת אחרת

פרשה שלנו בלק מלך מואב מפחד מעוצמת ישראל. בלק מבקש לשמר את מעמדו ולהגן על עצמו. הוא פונה לעזרתו של בלעם, גדול המכשפים באזור (אפילו האל מדבר עמו). בלק מפעיל את כל לחצו על בלעם. מבקש ממנו לקלל את ישראל בקרב העולם, להדיח אותו. בלק שכח את מהות החיים: סור מרע ועשה טוב – תבנה לעצמך, אל תהרוס לאחרים. והכוונה: כדי להצליח עלינו לעזור לעצמנו ולא לקלקל לאחר.

בלק פונה אל בלעם ומבקש ממנו לקלל את עם ישראל. שימו לב, בלק לא מבקש מבלעם לברך את עצמו ואת עמו, אלא לקלל את האחר. הוא לא מבקש בנייה אלא הרס, לא מחמאות אלא השמצות. המסר שלומדים מכך ברור. בכל תחום – חברתי, מקצועי או פוליטי – כדי להתקדם ולהצליח התמקד בעצמך ואל “תדרוך על האחר”.

בלעם מסרב לקלל את עם ישראל, ובלק לא נואש: פיתוי אחר פיתוי, חנופה, ממון, לוביסטים, הכול הוא מציע לבלעם, אך הוא אומר שלא יעשה דבר בלי אישור אלוהי ישראל (כן, גם גדול המכשפים אז מכיר באל).

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

לבסוף האל מתיר לו לצאת לקראת בלק, אבל מבהיר לו כי יאמר רק מה שהאל ירשה לו לומר. הוא חובש את אתונו, יוצא לדרך ואז כנראה מחליט להתפתות ואולי לקלל את עם ישראל. או אז האל מחליט ללמד אותו לקח באמצעות בהמה הנחשבת לא חכמה – אתון.

מלאך האל חוסם את האתון בדרך, ובלעם שלא רואה את המלאך נוזף באתונו קשות. האתון פונה לבלעם וכואבת שאדונה מכה אותה לשווא. כמה אירוני שאתון רואה משהו שבלעם ה”חכם” לא רואה. אבל, אפשר לראות זאת אחרת: האתון יודעת את דבר אלוהים, את האמת שבלעם מנסה להשכיח. האתון כמטאפורה היא המוסר הפנימי, הנקי, היא בעל חיים תמים ונאמן. העימות הפנימי בין בלעם לאתונו המדברת נתפס כאירוע על-טבעי. האירוניה היא שהוא הבין לבסוף את אשר ידע מלכתחילה: לא הולכים נגד ריבונו של עולם.

הנס איננו רק התגלות מלאך ה’ לבעל חיים – האמת הרי הייתה מונחת שם כל הזמן – הנס הוא נכונותו של בלעם לעצור להירגע מיצרו ומתשוקתו, לפקוח עיניים, להקשיב ולחזור אל עצמו. זו הסיבה שהסיפור נותר משל נדיר שחקוק בזיכרוננו על מי שבא לקלל ונמצא מברך.

במילים אחרות, בנפשו של בלעם עימות גדול, מאבק בין שני חלקי הנפש: החלק שרוצה להתפתות והחלק שמבין את משמעות המעשה, את חומרתו ואת עונשו. בלעם מפעיל את מנגנון ההדחקה. הוא מסתיר מעצמו את הידיעה שהוא עלול להתפתות. הוא “מעוור” את עצמו ואינו רואה את מלאך האלוהים הניצב בדרך.

כמה פעמים רבים מאיתנו מנסים לעשות הדחקה כדי להצדיק התנהגות לא נאותה שלנו? הפילוסוף הצרפתי הענק סארטר (1980-1905), שהטביע את הקביעה “התחייבות היא פעולה, לא מילה”, טען שהדחקה היא סוג של הונאה עצמית – האדם שלא שלם עם מעשיו יודע להסתיר מעצמו את המשמעות האמיתית של מעשיו.

גם בלעם מפעיל מנגנון של הונאה עצמית המאפשרת לו לדחות את הקץ ולהימנע מההכרעה בין שתי האפשרויות. הוא יכול ליהנות ממסע רגוע, כי הוא אינו הולך להיענות לפיתוי, אך גם אינו מתכוון לוותר עליו. הוא מסתיר מעצמו את הקונפליקט. אך האתון, החלק הפנימי שבתוכו, אינה מאפשרת זאת. האתון מסיטה אותו מהדרך, מציבה מכשולים בדרכו. לבסוף האתון פוצה את פיה ומתחילה לדבר. וכמו בטיפול נפשי, הדיבור, השימוש במילים, מביא את האדם אל המודעות, ואז רק אז האדם שולט בחלקי הנפש השונים שלו, ולא הם שולטים בו. האתון הציבה את בלעם בפני הקונפליקט השלם, ואילו המלאך נותן לו להמשיך בדרכו. הקונפליקט ברור, בלעם הוא זה שיצטרך לקחת את האחריות על ההחלטה הזו ולהכריע.

הפרשה מחזירה אותנו להבנה שלמילים יש כוח, ולא תמיד (כמו שנדמה לנו) השליטה המלאה עליהן בידינו. ישנה התערבות של כוח עליון – הקב”ה – שלפעמים מסיח את דעתנו או גורם לכוונותינו להשתנות. יש מצבים רבים שבהם האל משנה את הכוונה והופך הכול לטובה.

פרשת השבוע נקראת בלק, אולם גיבור הפרשה הוא בלעם. דמותו של בלעם מעניינת ומרתקת. מיהו בלעם האמיתי?

בלעם הוא דמות מורכבת. כמו כל אחת ואחד מאיתנו, יש בו צדדים חיוביים וצדדים שליליים, יש בו צד שרוצה לשמוע בדבר האל ויש בו צד שרוצה לקלל בלי קשר לרצון האל. יש בו צד שמעדיף לשתוק ולהישאר בבית, ויש בו צד שמעוניין להרחיק לכת ולנאום נאומים. מצד אחד קוסם רשע, מצד שני, רוח אלוהים נחה עליו, ושירתו היא נשגבת. ואגב, בלעם – כן, דווקא גוי זה מעבר הנהר – “זכה” שתפילת השחר תיפתח בדבריו – “מַה טבו אהָלֶיךָ יַעֲקב משכנתֶיךָ יִשרָאֵל” – מדהים ממש!

ואגב, הפטרת פרשת השבוע (מיכה ה-ו) מרחיקה אותנו לא רק ממכשפים ומקוסמים אלא אף מפולחן ומקרבנות. מיכה קובע נחרצות כי האל לא רוצה עגלים או אילים אלא “הִגִיד לְךָ אָדָם מַה טוב ומָה ה’ דורֵש מִמְךָ כִי אִם עֲשות מִשְפָט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיך” – משפט וחסד, אהבת אדם וצניעות. כמה פשוט, כמה נכון, תמיד!

ולסיכום, חברים, מבלעם הטועה (ומאתונו) נלמד לא למהר, לעצור ולשקול, לספור עד עשר לפני שעושים טעויות, להקשיב למוסר הפנימי ולצלם האנוש שבנו ולדעת שהקונפליקטים הם חלק מחיינו, אבל בכל קונפליקט עלינו להבין כי הדחקה היא סוג של הונאה.

מבלק, (אויב רשע) נלמד על דרך השלילה כי אל לנו לחפש לפגוע באחר כדי להצליח, לחפש הצלחתנו שלנו בלי לייחל לכישלון זולתנו, ומהסיפור היפה הזה נלמד מה לעשות כאשר הדרך קשה: לעצור, לחשוב רגע ולבחור בטוב.

שבת שלום!

אייל חסאן הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר