קמעות. צילום: ירון קמינסקי

פרשת חוקת: על הומאופתיה בתנ”ך וחשש מקמעות

מדוע שורפים פרה כדי לטהר טמאים? איזה זוחל טמא הפך למתווך באמונה? ואיך חזקיהו המלך מזהיר אותנו מקמעות ואמונות טפלות? אייל חסאן עם פרשת השבוע מזווית קצת אחרת

פרשת חוקת מתארת אירועים בשנה האחרונה לפני הכניסה לארץ ומכילה שוב תלונות של העם, עונש למשה שהכה בסלע (במקום לדבר אליו) ולכן לא ייכנס לארץ, מות אהרון ועוד. בפרשה זו נדון בשתי סוגיות חשובות: סיפור פרה אדומה וסיפור נחש הנחושת, שניהם סיפורים שמעלים לא מעט תהיות.

סיפור פרה אדומה עוסק בהלכות טומאת מת. טומאת מת היא טומאה מיוחדת. למעשה, הצורך בפסק זמן בין הנגיעה במת והטיפול בו ובין החזרה לחיים הוא נפשי- רוחני. סמואל הנמן המציא את ההומאופתיה, אולם, כמו בהרבה דברים בתורה, ניצני ההומאופתיה מופיעים בפרשת השבוע.

ממציא ההומאופתיה חשב שאם לוקחים חומר הגורם למחלה בגוף האדם, מדללים אותו במים פעם אחר פעם ונותנים מהם לחולה באותה מחלה – הוא מבריא. הריפוי אינו פיזיולוגי, אלא ברמה הרוחנית אנרגטית. כמובן ששיטה זו לא ניתנת להוכחה מדעית וגם אי אפשר לסתור אותה, אבל גם פרה אדומה היא מעין הומאופתיה.

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

הפרה האומללה נשרפת כליל מחוץ למחנה. אפרה המעורב באזוב ועוד נאסף למקום טהור, מחוץ למחנה. הנטמא למת מיטהר על ידי מים המעורבים במעט מהאפר. האם יש היגיון מדעי שמים המעורבים באפר פרה מטהרים? לא ולא! האם כך קובעת התורה – כן וכן. הנה כי כן, פרה אדומה היא בעצם הומאופתיה בת אלפי שנים.

רוב הפרשנים אינם מבינים מדוע דווקא אפרה של פרה אדומה מטהר. אך יש הקושרים זאת לחטא העגל: מה שגרם לעם כולו לחטוא ולהגיע לסכנת מוות (כי ה’ רצה להשמיד את העם החוטא, וחזר בו רק לאחר תחנוני משה, הוא מה שיגרום לכל אחד מהעם להיפרד ממתיו ולחזור לחברת החיים.

ומכאן לסיפור נחש הנחושת: המשנה במסכת ראש השנה שואלת על עצירת מגפת הנחשים באמצעות נחש הנחושת של משה: בני ישראל חטאו, האל שלח נחשים שהרגו בהם, משה (כרגיל) זעק אל ה’ וסנגר על העם, והאל ביקש ממנו לבנות נחש וכל מי שיביט בנחש יירפא ויינצל, וכך היה. הזוי? אולי. אבל המשנה מסבירה בפשטות: “וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים”. כלומר המבט למעלה והפנייה לאל הם הריפוי – לא הנחש שהיה בעצם פסל.

לא נוח להם לחז”ל שמופיע צלם בסיפור. ובצדק לא נוח. והרי נחקק בעשרת הדיברות: “לא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ”.

ונניח שפסל, מדוע נחש?! דווקא הוא הארור מכל הבהמה ומכל חיית השדה? ודווקא הוא יושיע הפעם? מקור החטא הוא מקור הגאולה – איך יכול להיות!?

ראוי לחבר בין התופעות העל טבעיות האלה: מי פרה אדומה המטהרים, נחש נחושת שמרפא, באר מים שלפי המסורת מרפאה את הנפש ומחברת את הכול לאמונה בקב”ה יתברך לתובנה אחידה.

הנסים הללו מזכירים את סיפורי הנסים הרבים המיוחסים לרב המקובל הבאבא סאלי זיע”א. לאחר מותו נכתבו מאות רבות של עדויות על מופתים שחולל הרב, שבאמצעותם הבריא חולים והושיע אנשים ממצוקות קשות ומגוונות. היחס של חלק מישראל לסיפורים אלה ולרב היה לעיתים מלעיג, בגלל התופעה שנראתה “חסרת היגיון”.

מלבד העובדה שרבים מאמינים לעדויות, רבים מאמינים באמונה ובכוונה שבכל מהלך: אין בכוחם של מים מבקבוק שבירך הבאבא סאלי לרפא, כמו שאין בכוחו של נחש נחושת לרפא, כמו שאין בכוחה של באר מרים ומימיה לרפא, כמו שאין בכוחם של מי פרה אדומה לטהר טמאים, אלא אלה משמשים מתווכים לאמונה. ולכן רבים סבורים כי משה רבנו, מרים הנביאה ולהבדיל הבאבא סאלי משמשים מתווכים נצרכים לאמונה של האדם באלוהים מושיעו, וכוחם היה “לחבר” את המאמין אליו לחבר, לתווך ולסייע.

אבל מכאן גם לסכנות: את נחש הנחושת הממית והמחיה את עם ישראל במדבר אנו פוגשים שוב בספר מלכים שבו מסופר שחזקיהו מלך יהודה “כִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה” (מלכים ב', י"ח ד'). רוב המפרשים מסבירים את מעשהו הנדיר של חזקיהו, שהעז להשמיד סמל עתיק ומקודש מזמנו של משה, בכך שבעיני העם הפך אותו נחש מסמל לכוחו של האל בלבד, לישות אלוהית בפני עצמה, כזו שהצמיחה לה פולחן וסוגדים. חזקיהו, אשר חזה במו עיניו באסון שפקד את ממלכת ישראל השכנה, שנחרבה על ידי אשור ושעשרת שבטיה הוגלו בשנת 722 לפני הספירה, פעל בנחרצות נגד כל סגידה עיוורת מסוכנת כדי שגורל ממלכתו יהיה שונה והיא תינצל.

כדי להבטיח זאת יצא במלחמת חורמה נגד כל סממן שעלול לנדוף ממנו “ריח” של עבודה זרה. ללא ספק חזקיהו הצליח. הוא דחה את חורבנה של יהודה בכמה שנים טובות ואולי אף הצליח להשפיע במידה מסוימת על אופי פולחנה. אך יחד עם השמדתו של נחש הנחושת, הצליח גם להעלים את אותו סמל מכונן של סגידה “עיוורת” סמל של מוות וריפוי, ואולי לימד אותנו שלאל אולי יש סמלים ומתווכים, אבל שום רב או סממן דתי אינו ישות אלוהית בפני עצמה.

לסיכום, אסור לנו ללכת שבי אחרי בעלי קמעות וחוזים אחרים. ויש להבחין, אמונה – כן, הערצת האל – כן, סגידה עיוורת לקמעות ונבואות שווא וכו' – לא ולא!

שבת שלום!

אייל חסאן הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר