אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

פרשת שלח: על הליכה נגד הזרם וחולשת הרוח

איך לימד אותנו כלב בן יפונה מהי מנהיגות? מדוע הקטינו המרגלים את עצמם? ומתי אדם מפסיק להאמין בעצמו? אייל חסאן עם פרשת השבוע מזווית אחרת

פורסם בתאריך: 7.6.18 17:42

הפרשה עוסקת בחטא המרגלים. וברשותכם, נעסוק בשני עקרונות חשובים בחיים: מלחמה על האמת גם כנגד הזרם, וחולשת הרוח שהיא הקשה ביותר.

שנה ורבע אחרי היציאה הניסית ממצרים, שבועיים אחרי מעמד הר סיני, ניצוצות הקדושה טריים בזיכרונם של בני ישראל (או שאולי כבר לא), השבטים חונים על הגבול המערבי של ארץ פלשת, ומשה שולח 12 קציני מודיעין לרגל את הארץ.

משה שולח נציג מכל שבט, ומשימתם לאסוף מידע על הארץ משני סוגים: מידע צבאי על יושבי הארץ ומידע על הפוריות של הארץ עצמה.

ואחרי שכל המרגלים עוברים בארץ וחוזרים אל העם, עולה מתוכם קול אחד וברור: הארץ פורייה, אבל לא נוכל לעלות. העם היושב בארץ חזק, אין לנו הכלים להצליח.
העם שומע את הדברים ומקבל אותם. בהמשך הם יציעו גם לשוב למצרים. יותר נוח, כנראה, להישאר במדבר בסוג מסוים של שקט וקביעות, מאשר להיכנס למלחמה שתוצאותיה אינן ידועות.

ואז מלמד אותנו כלב בן יפונה מהי מנהיגות, מהי מלחמה על האמת! לא יהושע בן נון הוא הגיבור כאן, אלא כלב. יהושע כבר סומן כעוזרו של משה. כלב לעומת זאת, לא סומן על ידי איש, והיה אדם ללא ייחוס מיוחד.
כמה כוחות נפש צריך כלב כדי לצאת נגד חבריו המרגלים ונגד העם? הרבה!

משה ואהרן שותקים, ואז קם כלב בן יפונה, איש אמת, בעל חשיבה עצמאית ואומץ בלתי רגיל, ואומר את האמת שלו. אמת של בני חורין. יהושע מצטרף אליו, ובכך מוכיחים שניהם שהם ראויים להיכנס לארץ.
הם לא הולכים עם הזרם, יש להם חשיבה עצמאית.
זו הדוגמה הנכונה. זה המסר: כך נרצה לחנך את ילדינו בחברה הישראלית: לחקור, לתהות, לא לומר אמן “על עיוור” וללכת גם נגד הזרם ולמען האמת.

ומכאן, לחולשת הרוח הכל כך מסוכנת, לייאוש שאין לו מקום בחינוך, בצבא ובכלל: המרגלים הנשלחים למשימה צבאית נדרשים להתחזק, משה דורש “והתחזקתם”! במקום והתחזקתם — הם הביאו עדות לחולשתם. הם פגשו שלושה ענקים בחברון: אחימן, שש ותלמי ועשו מהם כאילו כל הארץ מלאה בענקים כמותם. הענבים הענקיים מעידים שהם נועדו לאוכלוסייה של אנשים ענקיים, ואילו אנחנו ממש מסכנים מולם (רק חסר דמעות שמיד יגיעו מהעם).

אבל האמת הייתה שונה, הענקים היו בודדים, ואילו השפע של ארץ ישראל היה גדול ונפוץ. ההזדמנות הייתה גדולה מהסכנה, וחטא המרגלים העיקרי היה שבמקום להתחזק בעיני עצמם הם הפכו חלשים ואמרו “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים” וגם החלישו את העם. ובנוסף, חרגו מסמכותם המודיעינית: הבאת מידע ועברו גם לקביעה אסטרטגית — לא נוכל לכבוש הארץ.

נשאלת השאלה: מדוע המרגלים מקטינים עצמם? מדוע הם טוענים: היינו קטנים בעיני עצמנו, ולכן היינו קטנים בעיניהם? מדוע ההערכה העצמית הנמוכה משפיעה גם על תפיסת האחרים אותנו? כשאנחנו מרגישים חסרי ערך, גם האחרים מורידים בערכנו. למה?

סיבה אפשרית להערכה העצמית הנמוכה של בני ישראל היא העבדות שאפיינה את חייהם הקודמים. בחיי העבדות אין לאדם יכולת השפעה על מה שקורה לו, חיי העבדות גורמים לדימוי עצמי נמוך ולחוויה של “חוסר אונים נלמד”, מושג שנטבע על ידי הפסיכולוג מרטין זליגמן. כאשר אדם חווה לאורך זמן חוסר קשר בין פעולותיו ובין התוצאות שלהן, הוא נכנס למצב דיכאוני, מפסיק להאמין ביכולתו להשפיע על מה שקורה לו ומפסיק לפעול. הוא אפילו מפסיק לרצות, כפי שקרה לבני ישראל, שאפילו מראה הפירות הגדולים והמתוקים ותיאור הארץ זבת החלב ודבש לא הצליחו לעורר בהם רצון עז להגיע אליה.
המרגלים המגיעים לארץ כנען אינם מאמינים בעצמם. הם מרגישים קטנים גם ברמה הגופנית וגם ברמה הנפשית מול תושבי הארץ הגדולים והחופשיים, השולטים בארצם ובגורלם.

בגלל חוסר אמונתם בעצמם גם אלוהים אינו מאמין בהם. אלוהים מבקש להענישם ולעשות גוי גדול ממשה. ומשה המנהיג הענק שכועס על העם מלמד סנגוריה על העם ודורש, “סְלַח־נָא לַעֲון הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ”, והאל מתרצה “וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ” (סליחות יום כיפור, זוכרים?).

האל סולח ומוחל על רצונו להמיתם, אבל הכאב של בגידתם בו לא מאפשר לו לסלוח לגמרי: בגלל חוסר אמונתם באל ובעצמם גם אלוהים אינו מאמין בהם, ואינו מאפשר לדור שלהם להגיע לארץ המובטחת. רק צאצאיהם יהיו כשרים נפשית וגופנית לכבוש במלחמה את הארץ המובטחת. איזה עונש קשה, למה? האנשים שהיו עבדים במצרים יישארו לנצח עם מנטליות של עבדים, ולכן אם מבקשים לבנות חברת מופת חדשה של בני חורין, יש להמתין להתחלפות הדור, גם אם הדבר ייארך 40 שנה. דור יוצאי מצרים, למעט יהושע וכלב, מתו במדבר. מדובר בעונש אבל גם בתוצאה: בהתנהגותם הוכיחו המרגלים, ובעקבותיהם גם כל העם, שהם עבדים שאינם יכולים להיכנס לארץ ישראל.

לסיכום, עלינו לזכור להילחם למען האמת, גם במיעוט, לא תמיד הרוב קובע!

בכל תהליך, בכל קושי, אסור לנו לשקוע בייאוש, עלינו לטפח הצלחות ותחושת מסוגלות בילדים, בעובדים ובכל אדם כדי שלא יגיעו ל”חוסר אונים נלמד” (שהוא הרסני).עלינו להאמין בעצמנו ולדעת לא לאבד את התקווה. עלינו לזכור שאם לא נעריך את עצמנו, גם אחרים לא יעריכו אותנו.
שבת שלום.

אייל חסאן הוא מנהל בית הספר "בית יחזקאל", מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים במרחב אשקלון

אולי יעניין אותך גם

תגובות

4 תגובות
  1. יעל כהן

    הלוואי ונלמד כולנו ללכת עם האמת ולא עם הבאזז התקשורתי המתלהם

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר