אנושי ועניו. משה רבינו קורע את הים. באדיבות: ויקיפדיה
אנושי ועניו. משה רבינו קורע את הים. באדיבות: ויקיפדיה

פרשת בהעלותך: משה רבנו – גם מנהיג חזק וגם דמוקרט ועניו

הפרשה שלנו השבוע מפגישה בין שתי גישות מנוגדות: נהיית ההמון מול מנהיגותו של היחיד, החומר מול הרוח, יום קטנות לעומת חזון פורץ דרך. משה ידע להוביל, אבל גם להיות דמוקרט, אנושי ועניו

בפרשת “בהעלותך” בני ישראל מתלוננים שבמצרים היה מצבם טוב יותר מאשר במדבר. התורה מדגישה את ההמון המתסיס את יתר העם ומכנה אותו במילה השלילית “אספסוף”, שהיא בעלת קונוטציה שלילית: “וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם”.

שימו לב מה קורה כאן: לעם הובטחה ארץ וחירות, העם מקבל קדושה באופן יום-יומית ומה חסר לעם? דגי היאור! והבשר! מפתיע? אולי לא. כמה פעמים אנו רואים היום את השטחיות, את ה”אבל בא לי”, את חוסר העומק ואת הרצון להנאות ולעכשוויזם שהתורה כה מגנה ובחומש הבא תבהיר בצורה ברורה “לא על הלחם לבדו יחיה האדם”?

משה יחיד ומיוחד, וכמה עצוב לראות את ההבדל בין משה איש הרוח והחזון מול העם “הקטן” וחובב “החומר”. תגובתו של משה הינה כפולה: הוא ממש בוכה לקב”ה על סבל העם, והוא גם מבצע פעולה ארגונית (איזה מנהיג!). ראשית משה מתוודה – קשה לי, לא קל לי, עצוב לי – “האָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ”. משה הוא מנהיג ענקי, ניצב ומודה שקשה לו.

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

איפה יש מנהיגים כאלו היום, שניצבים בשר ודם ומדברים בגובה העיניים? משה זועק בפני האל באחת משעותיו הקשות עם העם. קשה למשה, המנהיג והגואל, יום וליל הוא נושא את כובד העם הזה, מאווייו ותלונותיו על כתפיו.

פיו “הכבד” משמש כל העת גשר בין האל לעם, אבל מה הכי קשה לו? להיות הורה! הוא אינו יכול לשאת את בכי העם, בדיוק כמו אם שסובלת שתינוקה בוכה. כמה גדולה נדרשת לו למשה להודות בפני האל דווקא בקשיי ההורות, כמה יפה שגדול המנהיגים הינו כאחד האדם החש לגיטימציה להציף את הקושי. ובהקבלה, ההורים שבינינו יודעים כמה קשה היא ההורות, כמה צריך לוותר, אבל גם להתעקש, כמה צריך לשבח, אבל גם להעיר, וכמה קשה לראות את הילד סובל.

ולאחר ה”קיטור האנושי”, משה נדרש לפעול , כמו עצת יתרו בארגון מערכת המשפט, כך עתה אלוהים מראה לו מהם ניהוג והנהגה, מהו ביזור סמכויות: משה זוכה לסגנים שיישאו עמו במשא ההולך וכבד. הפרשה מבהירה שלא נכון שישות אחת בלבד תקבל את כל החלטות ההנהגה. לצורך כך אלוהים מורה לו להאציל סמכויות על ידי הרחבה, גיוון ואסיפה של 70 זקנים המייצגים את כלל העם. משה, במצוקתו, נעתר ואפילו שמח. כמה גדלות יש למשה. הוא מנהיג ענק. מבהיר שקשה לו, זועק שכואב לו על העם, האל אומר לו אתה צריך עזרה, והוא רואה בזאת ברכה.

ובהמשך מנהיגותו אפילו מרגשת יותר. 70 הזקנים שנבחרו לסייע בהנהגה מקבלים את רוח הנבואה סביב אוהל מועד. ואז שני אנשים, אלדד ומידד, שנשארו במחנה מקבלים אף הם נבואה: “אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה!” זועק הנער, ויהושע בן נון שיחליף את משה מזהה את הסכנה למנהיג (ולעצמו, שהרי אינו נביא או כהן): “אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם”. ומשה – כמה ענק! – מרגיע: “הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה’ נְבִיאִים!”.

משה מתריס בפני סגנו ויורשו: אני יחיד ומיוחד?! לא! הלוואי וכולם יהיו כמותי! משה מדגיש: לכולם הזכות להשמיע, להתוות דרך, המנהיג הינו מנהיג מכיל ולא מאוים מכוחות נוספים. משה לא נלחץ מדאגתה של ההנהגה הדתית הרשמית מפני יחידים שיוצרים קשר ישיר עם האל. למשה אין בעיה עם הדמוקרטיזציה של הנבואה ושל ההנהגה.

בימים שבהם אנו סוגדים למנהיג כזה או אחר באה התורה ואומרת: אין הנהגת יחיד, גם לא של משה רבנו.

לסיכום, חברות וחברים, בימינו, כאשר מינויים נתפסים כג’ובים (במקרה הטוב), כפיצוי או כטובה ששכרה בצדה (במקרה הרע), ראוי להזכיר לנבחרינו את המשמעות האמיתית של השירות הציבורי (CIVIL CERVANT): עבודה קשה, כפוית טובה ומתסכלת, כפי שחווה משה, רגישות אנושית ודאגה אמיתית לציבור ולמצוקותיו, נכונות “לזוז הצדה” ולקבל עזרה בלי אגו, תוך התנהגות בשר ודם ונכונות לקבל גם דעות או גישות הפוכות ושונות משלך.
שבת שלום.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

3 תגובות
  1. דני

    משה רבנו מצפן ערכי. פרשה שכולה מסרים להורים, למנהיגים ולחברה.

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר