קריעת ים סוף. איור של איוואן אייווזובסקי (1891) באדיבות: ויקיפדיה

שביעי של פסח: שמחה על מפלת האויב

הרב ערן טמיר, ראש ישיבת 'אורות אשקלון', מסביר את עניין השמחה במפלת האויב שהתרחשה בקריעת ים סוף. מדוע המלאכים הושתקו, ואילו בני ישראל פצחו בשירה?

שמחת ישראל שבאה לידי ביטוי בשירתם על טביעת המצרים בים סוף מובנת כתגובה אנושית טבעית, שכלית ורגשית למפלתם והשמדתם של אויביהם וההצלה מהם. אך חז“ל בגמרא (מגילה י', ב') תיארו את הדברים באופן שונה באומרם: ”אמר רבי יוחנן… אין הקב“ה שמח במפלתן של רשעים, ואמר רבי יוחנן… ביקשו מלאכי השרת לומר שירה (בזמן טביעתם של המצרים בים), אמר הקב“ה: מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?“

גם המשך דברי הגמרא: ”אמר רבי אלעזר הוא (הקב“ה) אינו שש (מלשון ששון ושמחה) אחרים משיש“ טעון בירור, שהרי אם הקב“ה בעצמו אינו שש על מפלת הרשעים, עד כדי כך שנזף בפמלייתו של מעלה, מלאכי השרת שביקשו לומר שירה, מי הם האחרים שאותם דוחף הקב“ה דווקא כן לשמוח ולומר שירה?

מהי אפוא הדרך הרצויה, על פי השקפתה של התורה, למפלתם של אויבי ישראל?
ניתן וצריך לבאר שישנם שני סוגי יחס למפלת הרשעים והשמדתם מן העולם, המתגלים בשתי הנהגות עקרוניות השונות זו מזו.

הנהגה שמימית הרואה בכל נברא את צלם האלוקים שבו, המבטא את עצמיותו האלוקית החיובית הגנוזה בו מעצם טבעו. זהו מבט על הסגולה – המסוגלות הפוטנציאלית, הבכוח האלוקי שיש בכל נברא באופן מהותי. לפי מבט זה, אין לשמוח על מפלת הרשעים, שהרי השמדתם סתמה את הגולל ומונעת את האפשרות המעשית להוציא מהכוח אל הפועל, להגשים ולממש את מהותם הרוחנית החיובית. מבט זה מתאים להקב“ה ולמלאכי השרת המסמלים את העולם האלוקי הרוחני הטהור, ללא שום קשר לבחירה החופשית האנושית המקולקלת ומשמעויותיה.
ההנהגה הארצית, לעומתה, רואה את המציאות המעשית כפי שהיא מתגלה פה בעולם הזה, מציאות מעשית המשתנה לטוב או לרע בהתאם לבחירה האנושית.

הרב ערן טמיר

מובן שכאשר ישנה רשעה וישנם רשעים בעולם, שלא רק שאינם מגלים בפועל את הממד האלוקי החיובי שנמצא ביסודם ומהווה את מהותם, אלא מנסים בכל כוחם לעכב ולהפריע לאמת ולטוב האלוקי מלהופיע במציאות – בהתנגדותם ובמאבקם המעשי בעם ישראל, הרי אז סילוקם מן העולם, סילוק המתבטא בעולם הארצי, שיצא לחירות בשמחה ובשירה, כפי שעשו משה ובני ישראל. במצב שכזה גם הקב“ה בעצמו משיש את ישראל להודות על הטובה האלוקית הכפולה – הגשמית והרוחנית – שלה זכה במפלתם של הרשעים ובהשמדתם וסילוקם מן העולם.

דא עקא, פעמים שההנהגה המתאימה לארציות שבעולמנו – לשמוח ולשורר על מפלתם של הרשעים – מנסה להעתיק את ההנהגה השמימית, העתקה שקרית מזויפת העוטפת את עצמה בטענות והצדקות מוסריות הנשמעות טובות ויפות לאוזן, אך לא רק שאינן מתאימות למציאות המעשית שבעולמנו, אלא גם אינן מוסריות וגורמות לנזק ערכי ומעשי רב.

דוגמה לטעות זו הייתה בימיו של חזקיהו המלך (טעות שאפיינה את דורו), שנהג כמנהג מלאכי השמים, ולא כראוי למלכי ארץ, כשלא אמר שירה על מפלתו של צבא אשור בשערי ירושלים, טעות שגרמה לכך שלא נעשה משיח.

אם כן, השמחה ובעקבותיה השירה על מפלת הרשעים אינן אפשרות או המלצה, אלא חובה מוסרית רוחנית מן המעלה הראשונה המוכרחת להתגלות בעולמנו, לא רק מפני הצלתם החומרית של ישראל, אלא מפני סילוק הרשעה הרוחנית מן העולם, המאפשרת את הופעת ה‘ בגאולת עמו ועולמו.
שמחה ושירה אלו, שאינן רק על הסרת הרע החומרי בהווה, שאיים על עצם קיומם ועל טביעתם של המצרים בים, אלא גם ובעיקר על הטוב הרוחני העתיד להם – ההגעה לארץ ישראל ובניין המקדש – באה לידי ביטוי גם בשירתם של ישראל את שירת הים, באומרם (שמות ט"ו, ד'): ”מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו טובעו בים סוף“ – המהווה את סילוק הרע מחד, אך גם ובעיקר את הטוב העתיד להם מאידך (שם ט"ו, י"ז): ”תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה‘, מקדש ה‘ כוננו ידיך“.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר