דבש. צילום: דניאל צ'צ'יק

פרשת ויקרא: בין הכרח לתענוג

הרב ערן טמיר, ראש ישיבת 'אורות אשקלון', מסביר מדוע נאסר להקריב ולהקטיר מהשאור ומהדבש ואיך זה משליך על ההתנהלות היום-יומית שלנו

פורסם בתאריך: 16.3.18 11:13

איסורה של התורה להקריב מנחה מן השאור ולהקטיר קטורת מן הדבש, כנאמר בפרשתנו (ויקרא ב', י"א): ”כל המנחה אשר תקריבו לה‘ לא תיעשה חמץ, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לה‘“, צריך בירור.

שהרי אם השאור והדבש אינם ראויים להיות חלק מעבודת הקורבנות, מדוע בחג השבועות, שבו ניתנה התורה לישראל, ציוותה התורה להקריב דווקא מהם קורבן ראשית, כנאמר (שם ב', י"ב): ”קרבן ראשית תקריבו אותם לה‘“, וכדבריו של רש“י (במקום): ”מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש? קרבן ראשית: שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור שנאמר ’חמץ תאפינה‘, וביכורים מן הדבש כמו ביכורי תאנים ותמרים?"

הרב ערן טמיר

מבאר הרב קוק (עולת ראי“ה א‘ קמ"ח–קמ"ט) שהשאור והדבש מסמלים את שני צדדי יצר הרע שבאדם. השאור החמץ, מאכל הבהמה, מסמל את הצדדים הבהמיים–הגופניים והנפשיים הנמוכים שבאדם, את ההכרח החומרי שבו עלול האדם להתמקד כדי לשרוד את חייו, ואילו הדבש מסמל את התענוג והמותרות בחייו של האדם, מותרות שלהם עלול הוא להשתעבד מכוח תאוותיו ודמיונותיו.

אמנם היסוד הרוחני החיובי שבשאור והדבש, דהיינו היכולת לגלות את הקודש גם בחיי החומר ההכרחי (בחינת השאור) ואף בחיי התענוג (בחינת הדבש) יכול וצריך להופיע רק על ידי קדושת התורה המכוונת ומדייקת אותם למטרתם העליונה, תורה האמורה לנהל את חיינו באופן מעשי, וכפי שבא לידי ביטוי בקורבן ראשית, דווקא בחג השבועות – חג מתן תורה – המגלה את הראשית, את היסוד שבו מתגלה הקודש האלוקי הגנוז גם במעמקי החומר, ההכרחי (השאור) והמותרי (הדבש).

יסוד רוחני זה, גילוי הקודש שבחול ההכרחי ואף המותרי, הוא החידוש הגדול של תורת ישראל, היכולה להופיע בפועל רק בארץ ישראל, הנקראת "ארץ זבת חלב ודבש". "חלב ודבש" מסמלים את הצד המעונג שבחיי החומר, לא רק בחיי היחיד אלא גם ובעיקר בחיי הציבור והאומה, כהסברו של הרב קוק (עין אי“ה ברכות ב‘, מעשר שני ה', כ"ו): ”יחס ארץ זבת חלב ודבש להבטחת האבות מכוונת מאוד. כי לעם שפל (ביכולתו הרוחנית – כאומות העולם) אין צריך הרחבת החיים, ועוד תזיק לו ברכת הטבע היתירה והדגושה, שתתנהו לנום בחיק עצלות באשר אין לו מעורר הכרחי או שתוציאהו לתרבות רעה (כהשתעבדות לברכת הטבע – חיי התענוג והמותרות). אבל עם נעלה וגוי קדוש (עם ישראל) ראוי הוא שיחיה חיים של הרחבת הדעת, לא על הלחם לבדו, כי אם על כל ברכת ה‘, חיי התענוג הנלקח לתעודת רוממות הנפש הוא מרומם גוי… ובזאת נתבשרו האבות שיהיו בניהם אנשים

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אמנם באופן מעשי המפגש עם השאור והדבש גרם וגורם להשתעבדות אליהם ולבלבול ביחס שבין עיקר לטפל ובין אמצעי למטרה, ומתוך כך לנזקים רוחניים קשים שבאו בעקבותיהם, וכהמשך דבריו (שם): ”אף על פי שבאשמת הדורות שהרעו בחירתם נתקיים בעוונינו ’ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלוקים אחרים‘“, אך אין הדבר מבטל את סגולתנו כעם ואת מהות תורתנו, מהות וסגולה המחכים ומצפים שנוציאם מהכוח אל הפועל באופן הנכון והראוי, ובכך יגיע העולם לגאולתו השלמה, וכסיום דבריו (שם): ”מכל מקום זאת היא מחלה עוברת. הגוי שנוצר לגדולות ישאר על אופיו, להיות מלא זיו החיים, ועם הנוצר לחכמה ודעת להפיץ אורה ובינה רבה בעולם, אי אפשר לו שיחיה חיים של צמצום, באין דבר המרחיב דעתו… השכל וידוע את ה‘, שזאת הייתה מגמת שבועת ה‘ לאבות“.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר