תרומתו הרבה של עם ישראל לבניין המשכן מתוך נשיאות לב ונדיבות רוח, כנאמר בפרשתנו (שמות ל"ו, ד'): ”מרבים העם להביא“, ראויה לתשומת לב מיוחדת וללימוד לשבח לדורות.
הרב ערן טמיר
על כן תמוה מאוד לכאורה ציוויו של משה להפסיק את מבצע התרומה באופן מיידי מפני ריבוי התרומה כנאמר בפרשתנו (שמות ל"ו, ו'): ”ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש“, ותגובתם המיידית של בני ישראל לכך: ”ויכלא העם מהביא“, כפירושו של רש“י: ”וימנע, ויעצור, ויפסיק העם מלהביא עוד תרומה“. מה משמעותו של ציווי חד משמעי זה? ומדוע מכנה התורה את העצירה וההימנעות מהמשך התרומה בלשון "כליאה", על איזו כליאה מדובר?
מבאר השפת אמת (ויקהל תרל“ה): ”כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי, וחששו שלא יהיה עוד ברצון אמת – לשם שמים (וכמו שאמרו) בשם הבעש“ט, שמכל עבודה (עבודת ה‘ ובכלל) יקבל יראה ובושה, כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות, אבל כשחוזר באמצע לאחוריו בחשבו לפני מי הוא עומד, זה עצמו תיקון המעשה כראוי… ומשה רבינו ע“ה והחכמים שמרו מעשה בני ישראל, שלא להתערב בו פניות“.
הסבר: פעמים רבות מתמלא האדם ברצונות טובים ומחשבות טובות, בחשק, במוטיבציה ובהתלהבות אמיתית לעשות מעשים ולפעול פעולות טובות וקדושות כשהמניע שלו הוא לשם שמים ולקידוש השם. אך פעמים, באופן פרדוקסלי, דווקא הצלחותיו והישגיו הרוחניים מתחילים לטשטש אצלו את היחס הנכון בין רצון ה‘ לרצונו שלו ולבלבל אותו ב"לשם שמים" שלו.
הוא מתחיל להיות מרוצה מהצלחותיו, עד כדי כך שהאינטרס והנגיעה האישית שלו מתחילים להאפיל על כוונותיו הראשוניות, האידאליות, הנקיות והטהורות. במצב זה נקודת המוצא והמטרה משתנות מאידאליות ושליחות לסיפוק אישי ורווח עצמי, ונקודת המבחן שלו היא מה תהיה תגובתו כאשר יבקשו ממנו מסיבה אמיתית נכונה וצודקת להפסיק, לעצור ולהימנע מלהמשיך לעשות את פעולותיו החיוביות.
אם יסכים לעצור, יכבוש את יצרו ויבטל את רצונו הפרטי, אז יתגלה ויתברר שכוונותיו כנות ואמיתיות לשם שמים וכי היסוד המניע והקובע באמת הוא רצון ה‘ ולא רצונו שלו, וזאת מפני שאותו הרצון שמכוחו תרם הוא אותו הרצון שמכוחו הוא מפסיק לתרום, רצון אלוקי, שאליו הוא נכנע ומכוחו הוא פועל. אך אם ישתלטו על החלטותיו ומעשיו, נגיעותיו האישיות, אזי ירצה להמשיך ולעשות עוד ועוד, שהרי בכך הוא מממש את רצונותיו שלו ולא את רצון ה‘ ממנו.
מכאן מובן שמבחנם האמיתי של בני ישראל בתרומתם למשכן היה לא רק בתרומתם הכלכלית המעשית, אלא בעיקר בכוונתם הנקייה לשם שמים, כוונה שאין בה הכלאה – מלשון כלאיים – בין רצונם האלוקי הטהור לרצונם האישי האינטרסנטי והנגוע, כפי שהתברר בעצירתם המיידית לאחר ציוויו של משה, כנאמר ”ויכלא העם מהביא“.
