"מקום ירוק, פורח, יפה, גן עדן לילדים ותושבים. מקום שטוב לחיות בו", כך מתארים תושבי העוטף את הבית שלהם. את המקום שבו הם בחרו לחיות ולגדל בו את הילדים שלהם. "עד עכשיו, כולם רצו לגור פה. אבל מיום שבת ה-7.10 בשעה 6:30, הכל השתנה".
מתקפת הטרור שפקדה את מדינת ישראל לפני כשבועיים, הפתיעה את כולם. מדינה שלמה מרגישה בטראומה, אבל עדיין, אלו הם תושבי העוטף שסובלים יותר מכל. הם אלו שנותרו ללא בית, בין אם מדובר בבית פיזי שלא ניתן להיכנס אליו, ובין אם מדובר במקום בטוח לגדל בו את הילדים. מקום מבטחים. חלק מתושבי העוטף פונו לבתי מלון והארחה, חלק התפנו עצמאית לקרובי משפחה, וחלק החליטו לשכור דירה במקום אחר, לכמה חודשים, עד שהמצב יסתיים.
רעות וייצמן וביתה. צילום: אלבום משפחתי
ביניהם, יש כאלה שלא יחזרו. כאלה שהחליטו שלמרות הפסטורליות שמזוהה עם הישובים והקיבוצים, לתחושת חוסר הביטחון יש גבול. "בתקופות של סבבים, אנחנו כבר מורגלים. יש אזעקה, הולכים לממ"ד. מתפנים למלון או בית הארחה עד שיעבור זעם, עד שיעשו הפסקת אש. ואז חוזרים לשגרה. האזעקות לא הפריעו לנו", סיפרה רעות וייצמן, תושבת קיבוץ זיקים. "אבל אירוע של חדירה זה לא משהו שהעלינו בדעתנו, וגם אם כן, המחשבה היא שצה"ל ישתלט על העניין תוך שעה שעתיים והכל יחזור לקדמותו". זה גם מה שהיא האמינה שיקרה באותה שבת.
בנותיה של רעות וויצמן, בגן השעשועים בזיקים. צילום: אלבום משפחתי
"יש משפחה שהודיעה רשמית שהיא עם העוטף סיימה"
רעות ומשפחה גרים בקיבוץ זיקים מאז 2018, הם הורים לשלושה ילדים, בת 7, בת 3 ותינוק בן ארבעה חודשים. היא ובעלה תושבי אשקלון במקור. אך כשהגיעו הילדים הם חיפשו מקום טוב לחיות בו. "חיפשנו פרויקטים מעניינים, שמענו שבונים בקיבוץ זיקים. אהבנו את המקום והחלטנו לבנות שם".
רעות היא מהנדסת בניין. את הבית שלהם בקיבוץ זיקים היא תכננה בעצמה. "בנינו את הבית מהיסוד, תכננתי כל דבר ודבר בו. אני מושקעת בו רגשית. הילדים שלי נולדו בבית הזה. כל כך הרבה זיכרונות וחוויות צברנו בו. הלב שלי כואב מלחשוב על לא לחזור, אבל אחרי הפחד שהרגשנו ואחרי שראינו את גודל האסון והזוועות, זה משתק".
"האזעקות ששמענו ביום שבת הם דבר שבשגרה", סיפרה. "אבל פתאום החלה עוצמה של ירי בלתי פוסקת. ממש הופגזנו ברקטות. ואז כבר הבנו שקורה משהו מעבר. פתחנו טלוויזיה ומהר מאוד דיברו על חדירה, אבל לא תיארנו שמדובר על היקף כזה של מחבלים. בראש שלי – צה"ל משתלט על האירוע תוך שעה שעתיים ואנחנו מאחורי זה. ופתאום שמענו ירי מקלעים. בדיעבד הבנו שזה היה בבסיס ליד, וירי של חיל הים. בשעה 13:00 נפלה התקשורת בבית, לא היה לא אינטרנט ולא קליטה סלולרית. שמענו ירי ולא ידענו מה קורה בקיבוץ. אפילו לא ידענו על הקרב שהיה עם כיתת הכוננות. על זה ידעתי רק כשראיתי את הרכב של הרבש"ץ מחורר מכדורים. לא ידענו כלום ומזל שלא ידענו. אני ממש התחלתי להילחץ. אני בד"כ לא מהלחוצות. כשיש ירי של רקטות אני נכנסת לממ"ד ומחכה שם עד שזה יפסק. אבל כאן קרה משהו אחר".
מבלים בגן השעשועים בזיקים. צילום: אלבום משפחתי
מה אומרים לילדים במצב כזה?
"הקטנים לא הבינו מה קורה. הם רק מכירים את הנושא של הכניסה לממ"ד. לאורך כל היום בשבת דיברנו אני ובעלי בינינו באנגלית כדי שהילדים לא יבינו. הבת הגדולה שלי קצת הרגישה אבל ניסתה שלא להראות את זה. בשעה 20:00 יצאנו החוצה מהבית, פעם ראשונה, כדי לראות אם יש קליטה. בעלי הבחין בצ'קלקה, רכב משטרי ממוגן שהיה בקיבוץ. הוא שאל אותנו אם אנחנו רוצים להתפנות. בלי לחשוב פעמיים, לקחנו את הילדים, כמו שהם, יחפים, שמנו כמה דברים בסיסיים בתיק ופשוט עפנו מהקיבוץ".
לאן הגעתם?
"המקום הראשון שהגענו אליו היה פרדסיה, לדודה שלי. היינו שם יומיים שבהם כבר התגלה גודל האסון, וגם גודל הנס שקרה בזיקים עם הלוחמה של כיתת הכוננות, ללא הצבא", סיפרה, "הבנו שהיינו לבד. ועד עכשיו זה עדיין לא נתפס. אני כל פעם חושבת שזה קרה ליד גן השעשועים, ולאורך השביל שאני עושה הליכה, זה קרה במקום שאנחנו גרים. פשוט לא להאמין שזה קרה לנו".
את חושבת שתהיו מסוגלים לחזור לבית?
"טבע האדם הוא לשכוח. הקיבוצניקים שגדלו כל החיים בזיקים לבטח כן ישארו. אני מכירה משפחה שהודיעה רשמית שהיא עם העוטף סיימה, היא לא תישאר. וכולם עדיין במצב של הלם. מעכלים את הדברים.
"החדירה, האכזריות, השואה שאנשים עברו, אנשים שאני מכירה שהורים שלהם נרצחו, חברים שכל המשפחה שלהם נרצחה, קרובת משפחה בהריון, אלו דברים שאני לא מצליחה לעכל. מצד אחד, הלב שלי שם. בזיקים, בבית. זה הבית שלי. מצד שני, אני לא מסוגלת לחוות את החרדה והפאניקה הזאת, של להשאיר את הילדים בגנים ובביה"ס ולנסוע לעבודה ולתאר שמשהו כזה יקרה ואני לא אוכל להגן עליהם. אשאר בכפר יונה לחודשים הקרובים, ואולי אעבור בהדרגתיות לעיר אשקלון".
חיפושים אחר המחבלים. צילום ארכיון: דובר צה"ל
ואיך המחשבה על לא לחזור הביתה יותר?
"לא פשוטה. אני אוהבת את הקהילה. היא מאוד חזקה. אני אוהבת שהילדים גדלים ביחד, החל מבית התינוקות ועד כיתה י"ב. זה שונה מהעיר, אני יודעת איך זה בעיר כי גדלתי בעיר. זיקים זה משפחה. אני אוהבת להסתובב עם הילדים במדשאות, ללכת בשבילים. אני אוהבת את אירועי התרבות שלנו. אני פשוט אוהבת את המקום הזה. גם אני וגם בעלי אוהבים. אבל בעלי חושב שזה לא בסדר מבחינתנו לסכן את החיים של הילדים שלנו. הוא לא רוצה לחזור. בכל סבב אנחנו מפונים באופן קבוע. אורזים מזוודה ונוסעים. זה קשוח כשיש עבודה וחיים לנהל. בעלי הוא עצמאי וברגע שיש סבבים אנחנו נוסעים לאן שאומרים לנו. כל פעם במלון אחר וכל כמה חודשים זה ככה".
בתה של רעות וויצמן בחג סוכות בזיקים. צילום: אלבום משפחתי
"כל החיים גדלתי באשקלון, אבל לגור בעוטף עזה זו ממש תחושה של מלחמה", היא מוסיפה, "הבומים החזקים והרעש והתנועה של כלי צה"ל וחיילים שנמצאים בקיבוץ. זה לא דומה לאשקלון מבחינת התחושה. כי באשקלון לא שומעים את זה כמונו. בימים של סבבים זה בלתי אפשרי לחיות בקיבוץ. מה גם שיש לנו 15 שניות להגיע לממ"ד. הרבה פעמים אנחנו שומעים את היציאה של כיפת ברזל עוד לפני האזעקה".
היא מספרת כי הילדים מתגעגעים לבית, "הילדה שלי שואלת כל שעתיים מתי חוזרים לגן. הגדולה שלי מתגעגעת לבית הספר. וכל זה קרה אחרי שבועיים שהם בבית מחופשת סוכות. הן רוצות לחזור. הן רגילות שאנחנו יוצאים מהבית לתקופות של סבבים, אבל הן פשוט לא מבינות את חומרת המצב. כרגע, האמת היא, שאני לא מרגישה בטוחה בשום מקום. גם לא בשרון".
קובי פודה, מנכ"ל פולירון
כיתת הכוננות היא זו שהצילה אתכם ממחבלים באותו יום. אתם מרגישים שאבד לכם כל ביטחון, למרות כיתת הכוננות?
"כיתת הכוננות הצילה אותנו. אפילו לא ידעתי שיש כיתת כוננות בקיבוץ. לא הייתי חלק מהעניין הזה בכלל. ידעתי שיש את צה"ל ששומר עלינו. מי חשב בכלל שצריך כיתת כוננות? חיינו בתמימות. אני רק יודעת שקובי בודה, תושב זיקים הבחין בשניות הראשונות שמדובר במחבלים והקפיץ את הכיתה".
"יש תחושה של אזרחים סוג ב'"
קובי פודה, תושב זיקים בן 67, מנכ"ל חברת פולירון בשנים האחרונות. הוא חבר כיתת הכוננות במשך 25 שנה. הוא מתגורר בזיקים כבר 45 שנה, לאחר שעבר לשם מהעיר חיפה. גם כשרוב תושבי זיקים פונו, כולל משפחתו, הוא לא מתכוון לעזוב. הוא ממשיך לעבוד במפעל גם היום, כמעט ללא עובדים. יש לו שגרה להמשיך בה.
למרות המצב הביטחוני במשך השנים, אתה עדיין רוצה להישאר?
"התחושה הכללית של החיים בעוטף היא קשה. אין לנו תחושת ביטחון של קיום הבטחות. יש תחושה של אזרחים סוג ב', בהשוואה לתושבי המרכז וירושלים. ממשלות ישראל לדורותיהן קיצצו תקציבים מכיתת הכוננות, הערימו קשיים על החוסן הכלכלי של הישובים בעוטף. לנו בזיקים יש מפעלים, יש חקלאות, יש רפת. ואנחנו צריכים 'לתרץ' למה אנחנו סובלים, כאילו אנחנו גונבים את קופת המדינה".
קובי פודה עם נכדותיו. צילום: אלבום משפחתי
"בזמן סבבי לחימה, השהות בזיקים מסוכנת, גם לחיים, וגם לבריאותם הנפשית של הילדים והתושבים", מסביר פודה, "רק בשנים האחרונות מדינת ישראל השכילה לפתוח מערכת שנקראת רח"ל – רשות חירום לאומית ולתכנן מענים מראש לאיפה מתפנים התושבים בזמני סבבים. המדינה משלמת את זה רק בשנים האחרונות, אבל עד לפני כמה שנים היה נטל כלכלי על תושבים ואזרחים שעשו את זה באופן עצמאי.
"מאז האירועים האחרונים יש כל הזמן זריקת אחריות על הסיבה לאירועים. יש פה מערכת של הרבה מאוד שנים שלא דאגה לביטחון שלנו. והביטחון שלנו הוא זה שיחזיר אותנו לכאן או יבריח אותנו. עד עכשיו כולם רצו לגור פה, בהישמע האזעקה ב-6 וחצי בבוקר הכל השתנה".
קובי פודה במפעל פולירון
גם אותו, מן הסתם, אירועי שבת הפתיעו. הוא לא האמין שהוא יצטרך להתמודד עם סיטואציה כזו אי פעם. וגם אם כן, אולי למעט זמן, עד שהצבא יגיע וישתלט על המצב. בפועל, קובי מצא את עצמו יחד עם חברי כיתת נלחמים במשך שעות, לבד.
"חווינו אירוע של חדירה או חשש לחדירה פעמיים קודם, אז ידענו שצריך לתפוס פיקוד עד שהצבא ייכנס במקומנו לעמדות", הוא מספר, "גם ביום שבת, כשהיינו בתוך האירוע עוד לא הבנו את הגודל שלו ואת המשמעות שלו. אין לנו מכשירי קשר, לא הייתה לנו שום יכולת לקבל מידע. כל אחד עם הווצאפ שלו.
"בסביבות השעה 7 וחצי בבוקר ניסתה חוליה של 8 מחבלים להיכנס עם קלצ'ניקוב בדיוק מהמקום שבו ישבנו והגנו על הבית. כיתת הכוננות הצליחה למנוע מהם מלחדור, ותוך כדי הרגה 4 מחבלים. הארבעה האחרים כנראה ברחו ופשוט נמנעה הכניסה שלהם לקיבוץ. אנחנו ספגנו 2 פצועים קל. אחד עדיין מאושפז והשני כבר שוחרר, וכל זה בזכות הערנות והמוכנות האישית שלנו.
"עם הקריאה הראשונה לכיתת כוננות, כל אחד לקח את הציוד האישי, נשק וקסדה, ורצנו לעמדות לפי חלוקה. מהשעה 6 וחצי בבוקר, עד השעה 14:30 היינו לבד, ללא סיוע של הצבא.
"לא תיארתי לעצמי אי פעם מצב כזה. ואני בכיתת כוננות 25 שנה. החיים פה טובים. חג הסוכות בדיוק עמד להיגמר. נכנסנו לשמחת תורה וקיבלו אירוע שונה לחלוטין".
ואתה עדיין מתעקש להישאר?
"לי אין רצון לעזוב. זה הבית שלי. אני יותר מדי שנים פה. הזדקנתי. זה הזמן שלי להתחיל לטייל בעולם. ואנחנו צריכים לעשות הכל כדי להחזיר לעצמנו את תחושת הביטחון. אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו. אני חי פה טוב, וטוב לי עם האנשים כאן. אני יודע שלא כל האנשים מרגישים אותו דבר. אבל אם אין ביטחון, בכל מקום זו תהיה התחושה. אם מחבלים מצליחים להיכנס ולשרוף בתים ולרצוח ילדים, זה לא משנה אם זה בזיקים, אשקלון או נהריה. הם נכנסו למדינה. ולמדינה אין ביטחון.
"יחד עם זאת, אסור לתת לאירועים האלה ולפחד לנהל אותנו. לי אכפת מהמקום הזה. זה מקום שבחרתי לשבת על הגבולות שלו ולהגן עליו. לחרוש את האדמה ולחלוב את הפרות".
דודי סעדה, כיתת כוננות
"אני בפחד אימים על הילדים שלי, אבל לא עוזב"
דודי סעדה, הוא ממפוני גוש קטיף. הוא מתגורר במושב מבקיעים משנת 2008, יחד עם אשתו וארבעת ילדיהם. הוא יזם נדל"ן, יש לו עסקים בארץ ובחו"ל. מבחינתו, הוא יכול לעבור לגור בחו"ל גם מחר. אבל הוא לא רוצה.
המקרה ביום שבת זעזע גם אותו ואת משפחתו. הם התעוררו לבוקר שהם מעולם לא תיארו שיקרה כאן. "מדי פעם חששנו שמצב כזה יקרה, אבל זה היה כל כך מנותק מהמציאות. אנחנו תמיד שומעים שצה"ל ערוך לדברים מסוג כזה, עד שזה פתאום קרה, ולא היה את צה"ל. זה גרם למדינה טראומה. עשו לנו פוגרום שואתי".
ובכל זאת, אתה מתכוון להישאר?
"העם היהודי ברח לפה בשואה, ועכשיו התודעה היא שפה פחות בטוח. אבל גם באירופה זה יתנקם. התרגלנו לכיף ולשקט. ואנחנו נחיה פה, אם אם צריך לחיות על חרבינו. נילחם כמו שהם נלחמים. אני בכאב גדול על המדינה, בפחד אימים על הילדים שלי ועל הבנים שלי שבצבא. אני חמוש בכיתת כוננות. אני אזרח פשוט ולא מצליח להבין את המציאות שנקלעתי אליה, אבל אני עדיין לא עוזב.
"כבר אז, בפינוי של גוש קטיף, לא רציתי להתפנות. היום זה אותו דבר. מבקיעים זה הבית שלנו. אנחנו פשוט צריכים להתנהג אחרת. אנחנו באירוע היסטורי גדול. זו הפעם הראשונה אחרי 2000 שנה ששחטו אותנו, שפכו נהרות של דם. וכל זה קרה בגלל יהירות. מתוך הרגל שאנחנו כל כך רגילים לשקט, להפסקות אש. יש פה חוסר הבנה טוטאלי של העובדה שאנחנו גרים בשכונה של ערסים, ובשכונה כזאת אי אפשר להתנהג כמו לפלפים. במזרח התיכון, אם יש לך ערבים, תתנהג כמו ערבי. צריך פשוט להתנהג אחרת. להחזיר להם עין תחת עין. אין לנו מקום אחר לחיות בו, ואין לנו דרך אחרת לחיות פה, פרט לשינוי התנהגותי".
דודי סעדה, עם ילדיו, אשתו, וחברת המשפחה
"אנחנו לא נעזוב. אנחנו נגור כאן. אין לנו מדינה אחרת. זה או אנחנו או הם. קיבלנו את המדינה הזאת בתורה. זו הגושפנקא היחידה שבגללה התיישבנו כאן. יש לנו גנים יהודיים, אי אפשר לברוח מהם. ולהגן על עצמינו זה רק כאן במדינה הזאת. אפשר להיות מדינה מודרנית, ולא לשקוט על השמרים".
"הבית שלנו יחזור להיות בית מארח"
מיכה ביטון הוא מוזיקאי מוכר כבר עשרות שנים. הוא מופיע בארץ ובעולם, ולפני שלוש שנים הוא הקים מאהל הופעות בחצר ביתו בנתיב העשרה. "אנחנו מקבלים אורחים וקבוצות מאורגנות מכל הארץ, מקיימים פסטיבלים לקהל הרחב שקונה כרטיסים ומגיע עד אלינו", הוא מספר, "יש לנו חצר ענקית וסטודיו לקרמיקה של אשתי ואולפן הקלטות. הבית שלנו זה בית מארח. יש לנו את האפשרות לארח אצלנו בחצר ולקבל חוויה מיוחדת. זה מאהל גדול, עם כיבוד והכנסת אורחים לבבית. עם מופע ערכי שאני שר ומספר את סיפור חיי. יש פה אווירה כיפית, רגועה, אנחנו אוהבים את המקום הזה. בורכנו בארבעה ילדים ושני נכדים וחגגנו ביחד את שמחת התורה, והמחשבה שעוברת בי כל הזמן מאז זה שאם המחבלים היו נכנסים לבית שלנו, הם היו הורגים את כל השושלת שלי".
מיכה ביטון. צילום: דורון עדות
הסיטואציה הזו תפסה גם את מיכה ואת משפחתו לא מוכנים. הממ"ד שלהם בכלל לא היה ערוך לכזה מצב. המטח הראשון של הרקטות באותה שבת הותיר אותם ללא חשמל. לא הייתה להם תאורת חירום, לא סוללות רזרביות, לא חיבור לאינטרנט. הם אפילו לא יכלו לראות את הדיווחים בחדשות. הם התכתבו עם השכנים בוואטסאפ והבינו שיש מחבלים. שאסור לפתוח את הדלת. "ידענו שאם אנחנו פותחים את הדלת זה עלול לסכן את החיים שלנו. במקביל, כמעט נחנקנו בתוך הממ"ד. לא היה אוויר, הייתה הפסקת חשמל, אנחנו בממ"ד עם הבת שלי ושתי התינוקות שלה, וגם הן היו רעבות, וזה היה מצב מאוד מורכב לתפעל".
וכך, הם ישבו במשך שלוש שעות, בחושך. וכשהם חושבים שעוד כמה דקות זה נגמר. שצה"ל משתלט על הדברים והכל מאחוריהם. אבל זה לא קרה. הם המתינו במשך שעות, אחוזי אימה, וחרדה בלתי נתפסת.
מיכה ביטון. צילום: דורון עדות
באותו יום שבת ארור, מיכה איבד הרבה אנשים. חברים, בני משפחה, שכנים. תוך כדי הישיבה מורטת העצבים בממ"ד, הוא קיבל הודעות וואטסאפ על אנשים מהמושב שנהרגו. שנשרפו חיים. "התייפחתי כמו ילד על חבר שלי שנרצח, אורן שטרן, שקברנו אותו היום (חמישי). התפרקתי בממ"ד, בכיתי ולא הצלחתי לעצור את עצמי. תתארי לך מצב שאנחנו יושבים כולנו בתוך החדר, ומבינים שאנחנו הבאים בתור. שעוד רגע זה נגמר".
אבל הטרגדיה העצומה פסחה עליהם. הם יצאו חיים. שלמים. עם חור בלב, טראומה קשה, ואבל עמוק. וגם – עם תקווה לחזור הביתה.
מיכה ביטון. צילום: נעמה און
"אחרי שאותו היום נגמר, הבנו שהסיפור שלנו קרה בעוד מקומות, ועדיין התקשיתי להאמין שהיינו לבד, לבד, לבד", אומר ביטון, "בלי הגנה קרקעית, בלי הגנה מהאוויר. כיתת הכוננות תפקדה בחוץ, חמישה ממנה נפלו, חברים נשרפו חיים. משפחה שלמה נרצחה, ועוד סיפורים וכל פעם עוד סיפור ועוד סיפור. עד היום סבלנו מרקטות, מאזעקות. חלק מהתושבים היו מתפנים, אבל אנחנו כמעט ולא. בחרנו להישאר, כי עד שאנחנו מתפנים ומגיעים למקום ומתאקלמים, כבר נגמר הסבב וחוזרים הביתה – לפחות בסבבים הקצרים של השנים האחרונות. אחרי כל סבב מגיעה הפסקת אש. אבל בכל סבב גם קיווינו שהממשלה תבין את הזעקה שלנו. אנחנו לא מבינים עם מי הממשלה הזו עושה שלום? הרי בכל הפסקת אש הם שוב מתחמשים ומתחזקים ומתאמנים איך לרצוח אותנו".
אתה תחזור הביתה בכל מחיר?
"מכרו לנו שקט, מכרו לנו שהצבא שלנו הכי חזק בעולם, שאנחנו מוגנים. ופתאום, רגע אמת, ואתה לא מצליח לתפוס שאין באמת צבא. לגלות שהצבא לא באמת יושב פיזית סביב העוטף, ושומר עלייך רק עם מצלמות, זה עלבון, זו בגידה, וזה סוג של התפכחות. זה גורם לך להבין שכל האמון שנתת במערכת כל השנים, קרס. נתיב העשרה זה הבית שלנו. אין לנו בית בשום מקום אחר, ואנחנו רוצים לחזור. אבל יש אבל ענק. אם הממשלה תבין שהאיום הזה הוא לא רק על העוטף, אלא על כל מדינת ישראל. אם לא – אז פשוט צריך לקפל את המדינה. כי בדרך כזאת אי אפשר לחיות לא בעוטף ולא בשום מקום עם איום קיומי.
"אני לא חושב לעזוב. לפעמים יש רגעים שאני ממש מתוסכל בגלל המדינה. יש פה תחושה שעובדים עלייך. נותנים לך תחושה שאתה יכול לישון טוב בלילה. חיינו בלה-לה לנד. זו מדינה שהיא הפקרות אחת גדולה. אנשים שאיבדו את החיים של היקירים שלהם, בזוועות, מרחץ דמים ברמה של לא פחות משואה, לא יחזרו להפסקת אש. נקודה. ואם יש הפסקת אש, אף אחד לא יחזור".
מיכה ביטון בבר המצווה של בנו גוני. צילום: נעמה און
איך מתווכים לילדים מציאות כזאת?
"בסבבים הילדים מתמודדים ברוח טובה, יש ממד, יש חוסן וחוזק, יש צבא ששומר עלינו. ואז חוזרים לשגרה והשגרה היא מושב נתיב העשרה, שהוא באמת מקום ירוק, פורח ויפה, גן עדן לילדים, ובכלל. אבל מה שקרה פה – מניח שכולנו נצטרך לעבור טיפול".
מאז פרצה המלחמה, מיכה איבד הרבה אנשים שיקרים לו. "אצלנו מהמושב יותר מעשרים אנשים, משדרות אני מכיר לא מעט, מבארי, מכפר עזה, מכיר מילואימניקים שנפלו. מכיר יותר מדי אנשים, כל פעם אני שומע על מישהו כזה וזה קשה להכיל את זה. אני כל היום הולך להלוויות". אבל לצד האבל הגדול, למיכה יש תקווה לימים טובים ושמחים. אתמול, יום חמישי, הוא חגג בר מצווה לבן הקטן שלו.
"גוני, היה צריך לחגוג בר מצווה אתמול עם אירוע מושקע ואורחים רבים, ולעלות לתורה בבית הכנסת של המושב. אבל עם כל מה שקרה, וויתרתי על זה. חנן בן ארי שמע על הסיפור. שמע שגוני צריך לחגוג בר מצווה, ולא היה מוכן לשמוע שלא תהיה בר מצווה. הוא חיבר אותי לכל כך הרבה אנשים טובים מפרדס חנה, שהקימו לנו שם בר מצווה שגוני לא ישכח כל החיים שלו. זה היה ב'ליבא בעי', מרכז רוחני, עם אמנים ומוזיקה ושמחה ושירים, ורביד פלוטניק שגוני כל כך אוהב. אני עוד מנסה לעכל את הכל, באנו כמו חתנים, לא התעסקנו בכלום. הייתה התארגנות מדהימה של מתנדבים ואמנים וצלמים ומעצבים, סאונדמנים, קייטרינג והיה הכל מהכל. מרגש. זה נותן תקווה".
מיכה ביטון, חנן בן ארי ובנו גוני, בבר המצווה. צילום: נעמה און
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
