אחראי בריאות הציבור באשקלון: “הסגר לא יעלים את הקורונה”

יום שישי בצהריים, לפני כמה שבועות, הטלפון של הווטרינר העירוני של אשקלון ד”ר מיכאל שפירו מצלצל עם דיווח על כלבה שנדרסה בעיר. הדיווחים הללו עושים לו מצד אחד כאב לב על מה שעברה הכלבה, אך מצד שני גם עושים לו טוב כי הכלבה הזאת זכתה שעבר לידה מישהו אכפתי שדאג להתקשר ולא הותיר אותה מתבוססת בדמה.

אז הוא עזב הכל, לקח איתו את ביתו הקטנה, ושניהם יצאו יחד לעוד הרפתקה, שהפכה כבר מזמן לחלק משגרת חייה של הילדה. ולמרות שזה לגמרי לא מובן מאליו, ד”ר שפירו מסרב לתת דגש על העניין הזה ומתייחס אליו בצניעות יתרה. “זה קורה כל הזמן”, הוא אומר, “אם נמצא בעל חיים פצוע או במצב שמצריך טיפול מידי, הוא חייב לקבל את הטיפול. אין פה משהו הרואי”.

"מתחבר אליהם אישית". ד"ר שפירו עם כלב. צילום: אלדד עובדיה

מה היה באותו אירוע?
“סיימתי לעבוד בשתיים עשרה, אספתי את מיכלי מהגן ובאחת וחצי כבר קיבלתי הודעות ווטסאפ על כלבה שנדרסה באזור התעשייה ויש לה רגליים שבורות. אז אין פה מה להתלבט יותר מידי. אמרתי למיכלי שאנחנו נוסעים והיא הייתה מבסוטית. אספנו את הכלבה, היא קיבלה טיפול ראשוני פה, אבל הפציעה הצריכה טיפול רחב יותר, אז לקחנו אותה לבית-החולים הווטרינרי בבית דגן. זאת גם חוויה מיוחדת לילדה, היא נסעה עם הכלבה מאחורה, וכשהגענו קיבל את הכלבה צוות מדהים שהחל לטפל בה. אנחנו בינתיים הסתובבנו בבית-החולים, הראיתי לה סוסים ואת אשפוז החתולייה, היא אכלה שוקולד ואחר כך הלכנו לאכול צ’יפס וחזרנו הביתה. זה משהו שנעשה על בסיס קבוע. זה שוחק לפעמים, אבל אני עושה את העבודה שלי ואנחנו נהנים. זאת הרפתקה, שאתה נכנס אליה ולא יודע איך אתה יוצא בסופו”.

"הפכתי להיות איש החתולים".אילוסטרציה: תנו לחיות לחיות

זה היה מבחינתך אירוע חריג?
“בכלל לא”, הוא אומר ומסביר כי האירוע הזה הוא לחלוטין חלק בלתי נפרד משגרת עבודתו. “המקרים האלה הם יום-יומיים. אם אנחנו מקבלים קריאה מאזרח תושב העיר שדיווח על בעל-חיים פצוע במוקד 106, אז קודם כל אותו בעל חיים הוא בר מזל שמישהו התייחס אליו וביקש עזרה עבורו. ושנית, התפקיד שלנו הוא לסיים את התהליך, שרק מתחיל בזה שאספנו אותו מהרחוב”.

מקרה כמו זה עם הכלבה ועוד מקרים דומים הפכו אותו לאהוד ונערץ בקרב קהילת חובבי בעלי החיים. בעיניהם הוא נחשב לגיבור, כזה שחיבור מיוחד ואישי לבעלי החיים, רגישות ותחושת השליחות, הם הדברים שמאפיינים את עבודתו.

“הפכתי להיות ‘איש החתולים’”

ד”ר שפירו הגיע לאשקלון לאחר שחיפש משרה ‘רגועה’ יותר, אבל כשעובדים עם הלב, כנראה שפשוט אי אפשר להוריד הילוך. גם היום, הוא מוצא את עצמו מגיע בשעות לא שעות לקריאות, מטפל בבעלי החיים הזקוקים לו ולא חוזר לעיסוקיו עד אשר הוא בטוח שהם בידיים טובות.

האהבה לבעלי החיים עבורו נמתחת גם אל הבית הפרטי שלו, הוא עצמו מגדל בביתו שבקיבוץ מפלסים, כ-20 חתולים, אותם הוא כבר מזמן הפסיק לספור. רובם הגדול, כאלה שהחלימו ממצבים בריאותיים מורכבים מאוד והיה בעייתי לשחרר אותם חזרה למרחב הציבורי. יש לו גם כלבה, שגם אותה הוא הציל ואימץ, אבל היא פחות הסתדרה עם החתולים וכרגע גרה עם הוריו. בחודשים הקרובים הוא כבר מתכנן לאמץ עוד אחת, הפעם כזאת שתחייה בשמחה לצד צי החתולים שחי בבית. “אנשים מעירים לי על זה, מתלוננים על פרעושים ולכלוך. אני כמו ‘מאכילי החתולים’ באשקלון וחווה גם את אותן התגובות מהשכנים שלי. אבל אין מה לעשות, הפכתי להיות ‘איש החתולים’”. אז ‘איש החתולים’ יצרף בקרוב גם כלבה, ויש כבר ברת מזל אחת שהוא שם עליה עין. “היא כנראה עיוורת, גדולה. הגיעה אלינו לפני שבועיים עם הכשת נחש, טיפלנו בה והיא פשוט מדהימה. יש כבר מספר משפחות שרוצות לאמץ, אז עמדתי בתור”.

פינת האכלת חתולים. צילום: אלירם משה

אתה ממש מתחבר אליהם ברמה האישית.
“כן. כל מי שיבוא ויהיה איתנו שם יראה שאי אפשר שלא. זה מאפיין את כל הצוות שלנו. את ד”ר נטליה, שבוכה מידי פעם בצד כשהיא רואה חתול במצב קשה. את זיווה, הכלבנית המדהימה את הפקחים שלנו, אלי אופיר ודני ומריה. זה צוות מאוד-מאוד מיוחד של אנשים עם רגישות מאוד גבוהה”.

תופעת הרעלת הכלבים, שפקדה את אשקלון לפני כחצי שנה, היא משהו נוסף שמדיר שינה מעיניו. אומנם נראה כי התופעה המחרידה פסקה לאחרונה, אך ד”ר שפירו מדגיש כי עבודת הרשות והמשטרה בעניין הזה לא תיעצר, עד אשר יגיעו לחקר האמת ויתפסו את האדם שעשה זאת. “התופעה פסקה ולא קיימת כבר חצי שנה. אבל אני, ראש העיר ורשויות החוק מתייחסים לזה מאוד ברצינות. גם ראש העיר מתייחס לאירוע הזה מאוד בחומרה וחשוב לו להשקיע משאבים כדי למצות את החקירה בעניין הזה. אני בקשר שוטף עם המשטרה ורק לפני יומיים שוחחתי עם מפקד התחנה על הנושא. גם במקרים של עבירות כלפיי בני אדם, יש לפעמים חקירות שנמשכות תקופה ארוכה, עד שתופסים את המבצע וכך גם במקרה הזה. אז החקירה ממשיכה וכל מי שחשב שנעזוב את זה בשקט טעה. אנחנו נמשיך לחקור ולהיות עם היד על הדופק ואנחנו נגיע אליו בסופו של דבר. מי שחוקר את זה זו משטרת ישראל ואני מסייע לה בכל אינפורמציה וכל הנתונים שיש בידנו. אנחנו נמצא את האחראים לדבר המזעזע הזה”.

אחד הכלבים שהורעל למוות. צילום: דוברות העירייה

“לא צריך לפחד ממספר החולים”

הווטרינר העירוני ד”ר מיכאל שפירו, שהוא גם בעל תואר שני בבריאות הציבור, מונה לאחרונה לתפקיד חדש ומאתגר מאוד בעיריית אשקלון- הממונה על תיק הבריאות בחירום. תפקיד מורכב לכל הדעות, בעיקר כשמדובר בעיר שמוגדרת ‘אדומה’. “צריך לזכור כל הזמן שה’קורונה’ היא אירוע מורכב ומאתגר מאוד, כזה שהאנושות לא התמודדה איתו במאה השנים האחרונות. אבל אני גם חייב לציין שאני גאה מאוד, להיות חלק מהצוות המקצועי, הנחוש והערכי של עיריית אשקלון, שמובל על ידי ראש העיר, שמפגין מנהיגות יוצאת דופן. צוות ערכי וציוני, שאוחז בהגה ומקבל החלטות נכונות מאוד. אני יכול להגיד לציבור שהוא יכול להיות רגוע ולסמוך על האנשים שמובילים את המשבר הכל כך מורכב הזה”.

בדיקת קורונה. צילום: מוטי מלרוד

איך קרה שנכנסנו לרשימה של הישובים האדומים?
“זאת אפידמיה שהיא כלל עולמית, ואנחנו רואים שיש גלים של תחלואה בכל העולם. אנחנו מחלקים את ישראל לתאי שטח של ערים, אבל אפשר להסתכל עליה כעל תא שטח אחד. ובתא השטח הזה אנחנו חווים עכשיו תחלואה משמעותית. כשיש מאפיינים של צפיפות ומגע בין אנשים, אז לקורונה קל יותר להתפשט”.

אבל יש את אותם המאפיינים גם בערים אחרות ועדיין מספר החולים בהן נמוך בהרבה.
“צריך לדעת להסתכל על המספרים האלה בצורה נכונה. המספרים באפידמיולוגיה, הם הרבה פעמים אינם אבסולוטיים ומשקרים. המאמץ העירוני שלנו הוא לאתר כמה שיותר חולים. לא צריך לפחד מהמספרים. הרי אם ממוצע הבדיקות החיוביות הוא בערך 9 אחוז ארצי, אז בעיר שלנו הוא נמוך מהארצי, תלוי באוכלוסייה שאנחנו דוגמים. אז המשוואה היא פשוטה, אם נעשה אלף בדיקות נקבל כשמונים חולים. אבל אם נעשה אלפיים בדיקות, כבר נמצא פי שניים חולים וכך הלאה. אז אפשר לעשות פחות בדיקות, לאתר פחות חולים, ולהיות ‘כתומים’ או ‘ירוקים’ על הגרף. אבל זאת לא שיטה נכונה. כי בפועל יש חולים והם מסתובבים בינינו וממשיכים להדביק. ולכן ראש העיר הנחה חד משמעית, שצריך לאתר כמה שיותר חולים ולהתמודד עם המצב. אז הוא נתן הוראה ברורה ונכונה להגדיל את מספר הבדיקות לאוכלוסייה. הקמנו את המרכז לבדיקות והרצנו בשבוע שעבר למעלה מאלפיים בדיקות. מצאנו חולים, אבל הם יושבים עכשיו בבית ולא מדביקים אנשים נוספים. כי בוצעו גם חקירות אפידמיולוגית, כדי שמי שבא במגע עם החולים האלה יכנס לבידוד. אנחנו נמשיך לפעול ככה גם בשבועות הקרובים. אז בשורה התחתונה אנחנו מגלים הרבה חולים כי אנחנו מבצעים הרבה מאוד בדיקות. אבל בצורה הזאת אנחנו מצמצמים את מקדמי ההדבקה בעיר ומצילים חיים. לא צריך לפחד מהמספרים הללו”.

“הקורונה כאן כדי להישאר”

לדבריו של ד”ר שפירו בשבועות האחרונים הם פועלים ללא לאות ועושים פעולות משמעותיות כדי לצמצם את התחלואה בעיר. “אנחנו פועלים במספר צעדים, כשהמטרה היא להוריד את מקדם ההדבקה של הווירוס. אנחנו רוצים שבן אדם אחד חולה, לא ידביק שניים או יותר אנשים, אלא פחות מאדם אחד. במצב כזה התחלואה בעיר תלך ותרד”, הוא מסביר, “ראש העיר, תומר גלאם, מוביל תוכנית מקיפה לצמצום התחלואה בעיר. אז קודם כל אנחנו משקיעים הרבה מאוד מאמץ בהסברה. הדבר השני הוא האכיפה. ראש העיר נותן על זה דגש משמעותי מאוד וכך כל אגף הפיקוח, מושקע בזה כולו. מאמץ שלישי נעשה מול החולים, כדי לאפשר להם לקיים בידוד כמו שצריך שלא ידביקו אנשים נוספים. אז כל מי שרוצה לצאת למלוניות, יוצא ללא חסמים בירוקרטיים. אנחנו בעירייה נכנסים בצומת הזה של קבלת ההחלטות. כל תושב שיש לו בעיה, שיפנה למוקד 106 ואנחנו נקדם את זה. להערכתי בעוד שבועיים או שלושה, כאשר החולים הנוכחיים יחלימו רובם, נמצא פחות חולים בתוך האוכלוסייה. בגלל המאמץ שמושקע עכשיו בבדיקות. מבחינתי תאורטית, אם היה ניתן לבדוק את כל תושבי אשקלון, הייתי עושה את זה עכשיו.

ד"ר שפירו בחרבת תחנת הבדיקה העירונית בהיכל התרבות. צילום: סיוון מטודי

מגלה הרבה מאוד חולים, מגיע למקום מספר אחד בארץ, אבל קוטע את שרשרת ההדבקה כי כולם היו נכנסים לבידוד ומפסיקים להדביק ותוך שבועיים היינו מצמצמים את התחלואה. אנחנו גם עושים מאמצים בעניין של ההסברה והחקירות האפידמיולוגיות. בימים אלה העירייה מכשירה אנשים חדשים, שזה יהיה תפקידם. חלק מהבעיות בעניין הזה הן שאחרי שגילו שאדם חולה, והוא היה במגע עם מאה איש לדוגמה, אז צריך להודיע לכולם שהם צריכים להיכנס לבידוד. החקירה הזאת היא מאוד ארוכה. צריך עוד אנשים. אז אנחנו, כעיריית אשקלון, נכנסים מתחת לאלונקה הזאת על מנת לתגבר את מערך החקירות. אחרי שנעשה את כל זה, אנחנו נוריד את התחלואה”.

זה בהנחה והציבור יהיה ממושמע, אתה מרגיש סוג של התרופפות בעניין הזה?
“אני רואה הרבה מאוד תושבים מאוד ממושמעים. גם אם מדובר על כאלה שצריכים להיות בבידוד, וגם אם מדובר על תושבים שמדווחים על כאלה שהם יודעים עליהם שהם אמורים להיות בבידוד, אבל מפרים אותו. צריך לשים את הדברים על השולחן, זה מורכב להיות כל הזמן במשמעת הזאת, לשמור על מרחק, לעטות מסיכות, לשטוף ידיים באופן תדיר מאוד. אבל אנשים מאוד משתדלים ועושים את המיטב שהם יכולים. צריך לזכור שהקורונה תחייה איתנו לפחות בשנה הקרובה ותמיד יהיו אנשים חולים שאפילו לא יודעים על כך. אז אסור שתהיה התרופפות וצריך להמשיך ולעשות כמה שיותר בדיקות כדי לאתר חולים כל הזמן ולא צריך להתבייש שהם קיימים. זה גם חייב להיות משהו רציף, זה לא מהלך של שבועיים או שלושה וזהו”.

סגר לילי באשקלון

אז לדעתך הסגר אפקטיבי?
“סגר הוא כלי אפידמיולוגי מאוד יעיל ואפקטיבי. הבעיה שיש לו הרבה השלכות אחרות, כלכליות, חברתיות ונוספות ולכן, לא ממהרים להשתמש בו. אבל כשרואים שהתחלואה עולה וקשה להשתלט על הגל הגבוה הזה, זה נכון להפעיל את הכלי הזה לפרק זמן מסוים ולהוריד את התחלואה. זאת יחד עם הידיעה שהיא עדיין תמשיך להתקיים באוכלוסייה. סגר לא יעלים את הקורונה לגמרי. אבל אנחנו יודעים שכשנצא מהסגר, כל אירוע בודד של תחלואה יטופל נכון ובמהירות. אז הקורונה כאן כדי להישאר ואנחנו צריכים ללמוד לחיות נכון לצידה”.

“העבודה שלי זאת לא פינת ליטוף”

ד”ר שפירו בן ה-45, אב לילדה בת 4 ומתגורר כאמור, בקיבוץ מפלסים. הוא עלה ארצה בגיל 13 מאוזבקיסטן, יחד עם הוריו וארבעת אחיו, ובני המשפחה השתכנו בחולון. את הקליטה בארץ הוא זוכר כחוויה חיובית מאוד ומעצימה. “למדתי בתיכון ‘דה-שליט’ והקליטה הייתה מאוד חלקה”, הוא מספר, “התחברתי לחבר’ה טובים, ואנחנו חבורה ששומרת על קשרי חברות מאז ועד היום. באופן כללי ילדים נקלטים מהר מאוד וסופגים בקלות יחסית מקומות חדשים. אבל במקרה שלי מה שכנראה עזר מאוד זה החיבור לאנשים ולחברים הנכונים”.

בתום לימודי התיכון הוא התגייס לצה”ל, מהר מאוד יצא לקצונה, התקדם בתפקידים ובסולם הדרגות ונראה היה שהוא בדרך לקריירה צבאית ארוכת שנים. אך בגיל 27, כשהוא בדרגת רס”ן ורגע לפני שקיבל תפקיד כסמג”ד בחיל התותחנים, החליט שפירו לחשב מסלול מחדש. “הרגשתי שמיציתי את העניין שלי ומימשתי את יכולות ההשפעה. אתה רוצה להרחיב אופקים, ידע ולעשות גם דברים אחרים בחיים. הצבא הוא, אומנם, תחום מאוד חשוב ומשמעותי, אבל יש עוד תחומים”.

ד"ר שפירו וראש העירייה , תומר גלאם ברחבת תחנת הבדיקה העירונית בהיכל התרבות. צילום: סיוון מטודי

אז הוא השתחרר והחל להתלבט בעניין המשך דרכו בחיים. על הפרק היו מגוון תחומים, בהם אדריכלות, מדעי המחשב, רפואה וגם, כמובן, וטרינריה. לאחר התלבטות לא פשוטה, בחר ד”ר שפירו ללכת עם הלב. “מאז שהייתי ילד אהבתי בעלי חיים ותמיד היו לי בבית חתולים וכלבים. זאת הייתה אהבה גדולה מאוד, אבל לא משהו חריג. יחד עם זאת תמיד הרגשתי שהלב שלי שם ולכן בסוף זה מה שהכריע”.

הוא התקבל ללימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות והחל את הפרק החדש בחייו. מדובר בלימודים של כ-8 שנים, שכוללים בתוכם תואר ראשון במדעי בעלי-חיים, לאחר מכן לימודים מוכווני וטרינריה ולסיום שנה מעשית בבית-החולים הווטרינרי בבית דגן. “סטודנטים, שמסיימים לימודי וטרינריה בארץ, יוצאים רופאים טובים מאוד. השנה המעשית הזאת מקנה הרבה מאוד ידע וכלים. הלימודים הם ברמה מאוד-מאוד גבוהה והצוותים מקצועיים ומדהימים”.

ולמרות זאת, נשמע שמדובר בתקופה תובענית וקשה מאוד.
“לא הייתי מגדיר את הלימודים כתובעניים ולא קלים. הם מעניינים, מלמדים ובדרגת קושי טובה, אבל לא משהו שאי אפשר לעמוד בו. יש איזשהו סטראוטיפ על כך שלימודי רפואה הם מאוד-מאוד קשים. בוודאי שצריך ללמוד והרבה, לקרוא, לדעת, לחקור ולזכור. אבל לדעתי, כל אדם שסיים את לימודי התיכון יכול ללמוד גם רפואה. זה, כמובן, תלוי ברצון שלו. אני אומר שאם מישהו תמיד חלם להיות וטרינר, אין שום סיבה שהוא לא יגשים את החלום שלו. זה אפשרי ואין ממה לפחד. זאת עבודה מרתקת ומקצוע מדהים”.

אפשר ללמוד את מקצוע גם אם אין אהבה גדולה מאוד לבעלי-חיים?
“זאת שאלה מורכבת. אני מוצא שבעבודה הזאת, אהבה מאוד-מאוד גדולה לבעלי-חיים היא דווקא זאת שמקשה. אתה רואה מקרים קשים יום-יום. בעלי חיים סובלים ופצועים ובמצבים קשים מאוד. ואתה חייב להיות שם ולטפל בהם, זאת לא פינת ליטוף. אז אתה גם מוצא את עצמך, הרבה פעמים, מקבל החלטות קשות. אתה לא יכול להיות וטרינר אם זה לא בא מבפנים ומהלב, אך יחד עם זאת חייב גם לדעת להפריד את הרגש. זה מקצוע לא קל, ואתה חווה את זה יום-יום”.

“אנחנו לא מרדימים כלבים”

הוא סיים את לימודיו, עבד זמן קצר במרפאה וטרינרית פרטית, אך מהר מאוד פתח עסק עצמאי משלו- מרפאה וטרינרית ניידת, שפעלה בעיקר באזור מרכז הארץ, ונתנה שירותי וטרינריה עד הבית. “זאת הייתה תקופה כיפית, מקסימה ומעניינת. זה נמשך כשש שנים ועבד מצוין. אבל זה אינטנסיבי מאוד, לילות וימים. הציפייה הייתי שאהיה כל הזמן זמין, בכל יום וכל שעה, וכך זה גם היה. אבל קשה לתחזק שירות כזה 24/7 לתקופה מאוד ארוכה. זאת הייתה תקופה מדהימה, מבחינת התרומה שלי לבעלי-החיים וההתפתחות האישית. זה מאוד מילא אותי. אבל בחיים יש עוד פרמטרים, ולקראת הלידה של הבת שלי הבנתי שאני רוצה לשנות כיוון כדי להיות קצת יותר איתה”.

הוא פנה לכיוון הווטרינריה הרשותית ובדרך עשה גם תעודת הוראה בתחום הביולוגיה ועבד מעט בבתי ספר. זמן קצר אחר כך החל לעבודה במועצה המקומית ‘בית אריה’, משם המשיך לתפקיד במחלקה הווטרינרית של עיריית אשדוד. “נדהמתי כמה העולם הזה הוא רחב ורב שכבתי מבחינת העשייה. זו עבודה מאוד-מאוד מורכבת וממלא. גם ההשפעה שלך כרופא וטרינר במרחב הציבורי בהיבט של בעלי החיים. וגם העבודה שלנו מול אנשים, חינוך ונוער, הדרכת התושבים. ושילוב של החיים המשותפים במרחב הציבורי של בני האדם ובעלי החיים והממשק ביניהם. לא מדובר רק בחתולים וכלבים, יש לנו כאן מגוון גדול מאוד של בעלי החיים שאנחנו כאזרחים חיים איתם”.
לתפקיד הווטרינר הרשותי של עיריית אשקלון הוא הגיע לפני כתשעה חודשים. “מצאתי כאן מחלקה וטרינרית עם אנשים טובים, שעובדים מאוד קשה. צוות קטן שיש לו הרבה מאוד משימות מורכבות, שהתושבים אפילו לא מודעים אליהן. אנחנו מטפלים במגוון רחב מאוד של נושאים ביום-יום”.

המחלקה הווטרינרית באשקלון

בין שלל המשימות שהם מטפלים בהן, עניין הכלבייה העירונית הוא, אולי, המוכר ביותר לתושבים. “אפשר להסתובב יום אחד עם הכלבן שלנו ולראות איך נראית העבודה שלו”, אומר ד”ר שפירו, “מדובר העבודה מורכבת מאוד. כשהמטרה היא לא רק לאסוף כלבים, אלא להגיע איתם למצב שהם הופכים להיות ברי אימוץ וגם מוצאים להם בית בסוף. זה להגיע עם כל כלב למצב, שהוא מקבל את הטיפול הרפואי ומבריא, אך לאחר מכן עובר תהליך מורכב כדי להביא אותו למצב שהוא יבטח בבני אדם כדי שיוכל למצוא משפחה. זאת עבודה סיזיפית וקשה, כמו לגדל ילד, ממש ככה”.

הרגילו אותנו לחשוב שכלביה שווה, בסופו של יום, להמתה. מתי זה קורה? באילו מקרים?
“אז קודם כל, זה לא נכון. כלבים על פי חוק לא יכולים להימצא במרחב הציבורי, כי הם קודם כל עלולים לסכן את עצמם. כלבים שמסתובבים בחוץ הם בסכנה, אז צריך להביא אותם לכלביה. וגם בחלק מהמקרים הם עלולים להוות איזשהו מטרד וסכנה לבני אדם. אם הוא שייך למישהו הוא, כמובן, חוזר הביתה. כלבים שלא שייכים לאף אחד, נמצאים כשבועיים בכלביה ולאחר מכן אנחנו מתחילים תהליך ועושים את כל המאמצים למצוא להם בית. אנחנו מוציאם בכל שנה לאימוץ כ-250 כלבים. אנחנו לא מרדימים כלבים בכלבייה. מצב של המתה מתרחש במצבים מאוד קיצוניים, אחרי שלא הצלחנו באף דרך למצוא פתרון לכלב. אבל המקרים האלה כמעט לא קיימים”.

כלבים בכלוב בכלבייה. צילום: פבל

רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"

בתקופת הקורונה נרשמה עלייה משמעותית באימוץ כלבים, גם אתם הרגשתם את זה?
“הרגשנו את זה. בגל הראשון הייתה הירתמות של תושבים לעזור ולאמץ כלב. והרבה מאוד כלבים אומצו. כשהגעתי למחלקה היום חמישים כלבים ותוך חודשיים נותרו בודדים. אבל תמיד יש זרימה של בעלי חיים חדשים. תוך יומיים הגיעו אלינו שתי אמהות, אחת עם ארבעה גורים והשנייה עם שניים והגיע עוד גור נוסף. הם מקבלים טיפול ויוצאים לאימוץ, מוזמנים לבוא לאמץ”.

ואין חשש שאחרי הגל השני, כשאנשים יחזרו לשגרה, תהיה שוב נטישה?
“עדיין לא ראינו את זה. אבל אני חושב שמישהו שמגיע לכלביה ומאמץ כלב ואחרי שבוע או שבועיים הוא רואה שהוא לא קיבל את ההחלטה הנכונה, אז זה בסדר להחזיר את הכלב חזרה ואנחנו נמצא לו פתרון אחר. זה בסדר גמור וזה תהליך לגיטימי. לפעמים אנשים חושבים שהם מודעים להשלכות של גידול כלב, מתנסים בזה תקופה קצרה ומבינים שזה לא מסתדר להם בחיים. מה שלא לגיטימי, בעיני, זה לנטוש כלבים אחרי שנים”.