''הרווחתי חיים אחרים". נריה חדד. צילום: יונתן הזה
''הרווחתי חיים אחרים". נריה חדד. צילום: יונתן הזה

"אני צוחק ובוכה": נריה חדד חלה בסרטן וכתב על זה ספר מצחיק

אחרי שאביו הבריא מסרטן ואימו נפטרה בעקבות המחלה, הגיע גם “תורו” של נריה חדד להתבשר כי הוא חולה בסרטן. את התגובות המביכות וחסרות הטקט של האנשים למחלה הוא אסף לספר מצחיק

28.9.18 13:32

נריה חדד זוכר היטב את היום ההוא שבו ברגע אחד השתנו חייו והוא הרגיש את הקרקע שנשמטת מתחת לרגליו. לא, זאת לגמרי לא קלישאה, כי כשהרופא מבשר לך שאתה חולה בסרטן אלים שכבר משתולל בכמה מוקדים בגופך, ברור לך ששום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה.

שלוש שנים חלפו מאז. היום חדד בריא וחובק את הספר החדש שלו “כואב מצחוק”, שנולד ברגעים הכי קשים שלו, שבהם הוא מצא את עצמו, באופן מפתיע, דווקא צוחק. “הספר נכתב מהנקודה שבה ברגע אחד קטן לוקחים ממך את הכול”, הוא אומר, “בפעם הראשונה הרגשתי בכל הגוף את הכוחות שדוחפים אותי מטה, ומנגד הרצון לחיות ולא לוותר בלי מאבק. גם ברגעים שהכוחות נגמרים אתה מגייס את הכול. הדברים שכתבתי מאוד אישיים. יחד עם זאת, החלטתי שאני מוכרח להוציא אותם לאור. אם משפחה אחת תרגיש בזכות הספר הזה שיש תקווה וסיבה להמשיך בחיים ולא להישבר, אני אהיה המאושר באדם”.

“סרטן זה שם נרדף למוות”

חדד בן ה-36 נשוי לאסנת ואב לשלוש בנות, משי (9) מיה (4) ומיקה (שנה), מתגורר במרכז שפירא. המפגש הראשון שלו עם מחלת הסרטן היה עוד כשהיה תלמיד תיכון, אז חלו שני הוריו במחלה במקביל. “זה היה לפני 20 שנה, ואז המחלה הזאת הייתה עבורי הפחד הכי גדול בעולם”, הוא מספר, “באותה תקופה שכן שלנו נפטר מסרטן, אז מבחינתי המחלה הזאת הייתה שם נרדף למוות, לא הייתה אופציה אחרת. שניהם לא הרגישו טוב תקופה והתרוצצו בין בדיקות ורופאים. אני כל הזמן ביקשתי מהקדוש ברוך הוא שישמור לי עליהם. אימא קיבלה את הבשורה ראשונה, ואחרי תקופה מאוד קצרה חזרתי מהלימודים וראיתי אותה בוכה על הספה, כששאלתי מה קרה היא סיפרה שגם אבא חולה. הייתי אז בעיצומן של בחינות הבגרות, ואני זוכר מהתקופה הזאת בעיקר המון בלאגן ותסכול, במקום להתמקד במבחנים התעסקתי במוות. שאלתי הרבה שאלות, אבל לא היה מי שיענה. בזמנו גם לא היה נהוג לדבר על זה, וההורים שלי כמעט לא שיתפו. יחד עם זאת, אני זוכר גם משהו טוב, היינו עטופים מאוד על ידי בני המשפחה, החברים והשכנים, וכבר אז הבנתי שגם ברגעים הרעים יש דברים טובים ואתה מגלה אותם לאט לאט”.

שניהם נאבקו במחלה והחלימו. אביו חגג לאחרונה יום הולדת 70 בחיק המשפחה המורחבת. “הוא בסדר, אבל מתמודד עם כל מיני בעיות בריאות שצצו בעקבות המחלה והטיפולים. הספר שלי מוקדש לו. הוא זה שלימד אותי שבכל מקום חשוך יש גם נקודת אור, צריך רק לדעת למצוא אותה. אבא שלי תמיד מחפש את האור”, אומר נריה.

נריה חדד משפחה

משפחת חדד. צילום: יונתן הזה

בשנת 2012 שבה המחלה ותקפה את אימו בת שבע, היא נאבקה בה במשך שנתיים עד שהלכה לעולמה. “זה היה שבר. אימא שלי הייתה בשבילי הכול, היינו מאוד קרובים ודיברנו הרבה, היא היחידה שהקשיבה באמת”.

ידעתם שזה הסוף?
“לא, האמת שלא האמנתי שהרגע הזה יגיע. ידעתי שהמצב לא טוב, אבל האמנתי לאורך כל הדרך שגם הפעם היא תצא מזה. בשבועיים האחרונים לחייה היא הייתה מאושפזת בבית החולים והצלחתי להיכנס אליה רק פעמיים. לא הייתי מסוגל לראות אותה ככה”.

הספקתם להיפרד?
“להיפרד ממש, לא. עוד לפני שהיא התאשפזה היא אמרה לי, ‘נריה, זהו זה’, ואני נשארתי ללא מילים. ביום האחרון היא השתחררה מבית החולים, הספקתי לנשק אותה בכניסה לבית וזהו, היא נפטרה שם. פעם הייתי בוכה הרבה. בכל פעם שרק היו מזכירים את המילה ‘אימא’, הייתי פורץ בבכי. מאז שהתגלתה אצלי המחלה הפסקתי לבכות, אבל הלב בוכה והוא יישאר פצוע לנצח”.

“כנראה שזה אולקוס”

כשנה לאחר שאימו הלכה לעולמה החל נריה עצמו שלא להרגיש טוב. הוא סבל מכאבי בטן, חולשה, כאבים מוזרים במקומות שונים בגוף ותחושה כללית לא טובה. “רזיתי מאוד והייתי כל הזמן חולה. מי שמכיר אותי יודע שאני אף פעם לא חולה, ולכן זה היה נראה לי מוזר. התחלתי לעשות כל מיני בדיקות, ואמרו לי שזה חיידק בקיבה. אחרי שגם זה לא עבר, אמרו שכנראה שזה אולקוס. הרופאה לא התרגשה בשום שלב, היא אמרה שאני צעיר ושאין לי מה לחשוש. תוך זמן קצר כבר לא יכולתי לתפקד, לא הצלחתי לעשות שום דבר בבית ולא מצאתי כוח לעזור עם הבנות”.

הוא המשיך בסדרה של בדיקות נוספות עד שהגיעה הבדיקה הגורלית שמיד בסופה הוא קיבל את הבשורה שמדובר בסרטן אלים מסוג לימפומה שאינה הודג’קין, שהחל במעיים והספיק כבר להתפשט לכבד ולכליות.

עד שהגיעו תוצאות הבדיקות. אילוסטרציה: מורן נסים. צילום רפואי, ברזילי

בלב כבר היית מוכן לזה?
“לא. לאורך כל הדרך אסנת הרגיעה אותי ואמרה שאין לי כלום, וגם אם כן, אז לא מדובר במשהו רציני. לפני שנכנסתי לבדיקה אמרתי לה שגם אם משהו לא בסדר, אנחנו נתגבר. ועדיין לא חשבתי שזה סרטן, למרות שאני כבר מכיר את המחלה והיא הגיעה עד פתח ביתי. חשבתי שמקסימום אצטרך לקחת כדור או שניים, אולי כדורים כל החיים וזהו”.

זוכר את הרגע שבו קיבלת את הבשורה?
“הייתי מעורפל כי הבדיקה נעשתה בטשטוש. מיד אחרי שסיימתי אותה כבר נכנסנו לחדר של הרופא, עוד לפני שהספקתי להתאושש כמו שצריך. בשלב הזה כבר היה לי ברור שזה כנראה סימן לא טוב. הרופא התחיל ואמר שזאת לא דלקת ואני לא שמעתי את המילה ‘לא’, אז מיד הוקל לי. פתאום הוא המשיך לדבר עוד ועוד והתברר שלא הבנתי נכון. ברגעים הללו הייתי בסחרור ולא הצלחתי להבין מילה אחת ממה שהוא אמר”.

על מה מדברים בדרך חזרה הביתה?
“אני לא זוכר שדיברנו. הממצאים נשלחו לביופסיה, והיה צריך לחכות לתוצאות רשמיות, אז עדיין נשארה התקווה שאולי זו טעות, אולי הכול בסדר. אני חשבתי על המון דברים ונדרתי נדר שאם אני יוצא מזה אני מביא עוד תינוק לעולם. אתה בונה תכניות, מתכנן את העתיד ופתאום אתה מבין שהכול שטויות, שברגע אחד אתה יכול לא להיות פה יותר”.

צילום: מורן ניסים, צילום רפואי ברזילי

אילוסטרציה: מורן ניסים, צילום רפואי ברזילי

התוצאות של הביופסיה איששו שאכן מדובר במה שנריה חשש ממנו כל כך, והוא מיד החל בסדרה של טיפולים והתרוצצויות. “אימא שלי תמיד הייתה אומרת שבשביל להיות חולה צריך להיות בריא. היא התכוונה לזה שיש סביב זה כל כך הרבה ריצות וסידורים ובירוקרטיה. אף פעם לא באמת הבנתי למה היא התכוונה עד שלא חוויתי את זה. אז הוספתי שבשביל להיות חולה צריך להיות בריא ועשיר”.

“ברזילי היו נקודת אור”

במשך שנה הגיע לבית החולים ברזילי אחת לשלושה שבועות ועשה טיפולים כימותרפיים. “בית החולים והצוות פשוט מדהימים. אני מספר עליהם בכל מקום אליו אני הולך, ממש מרגיש שהפכתי לשגריר של בית החולים. היחס שלהם והטיפול ראויים לציון. בתוך כל החושך הזה הם היו נקודת אור. הטיפולים הללו הם רכבת הרים בלי חגורת בטיחות. אתה גם אף פעם לא יודע איך הגוף שלך יגיב הפעם, תמיד יש הפתעות ואין כאן שום ספר הדרכה. בפעמים הראשונות הייתי גמור מבחינה נפשית ופיזית, פשוט ממוטט. הרגשתי שלקחו ממני את הגוף ואת הנפש. ברגעים הקשים הללו אתה רק מבקש להיות בריא ומבין עד כמה אתה רוצה לחיות”.

"נקודת אור". צילום: מורן נסים. צילום רפואי, ברזילי

אופטימי?
“אין ברירה אחרת. אתה חייב להיות אופטימי, אחרת אתה מת. יש ימים מאוד קשים, מטורפים ורק האופטימיות היא זאת שנותנת את הכוח להילחם. תמיד דמיינתי את עצמי כמו עץ דקל, שיכול להתכופף כשקשה, אבל אסור לו להישבר כי משם כבר אין דרך חזרה. הסביבה שלי והצוות הרפואי הם שנתנו לי את הכוח לא לאבד תקווה”.

ובכל זאת, היו רגעי שבירה?
“אני זוכר רגע אחד שבו התעוררתי באמצע הלילה עם חום גבוה וממש לא הרגשתי טוב. היה לי ברור שאין לי מה לחפש בבית החולים, וששם מסוכן יותר עבורי מאשר בבית. מצד שני סבלתי מכאבי תופת ולא מצאתי שום דבר שיקל עליי. שם נשברתי ובכיתי ושאלתי מה עשיתי רע שזה מגיע לי”.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות באשקלון? 

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשקלון" באייפון


“אסנת לא שיתפה אותי במחשבות”

במקביל ניסו נריה ואסנת לנהל שגרת חיים רגילה, עד כמה שאפשר, בעיקר עבור הבנות. הם עברו שלב אחר שלב, שמרו על אופטימיות ומעולם לא דיברו על הגרוע מכול. “יש רגעי שבירה, אבל יש פה משפחה וילדים וחיים שצריך לנהל, אז שיחקנו אותה כאילו העסקים כרגיל. רק בימים האחרונים אסנת הרשתה לעצמה להגיד לי שהיא פחדה שלא אצליח לעבור את זה. לאורך כל הדרך היא תמכה ומעולם לא שיתפה אותי במחשבות שלה על סוף לא טוב”.

גם לבנות שלו הבטיח נריה לאורך כל הדרך סוף טוב. באחת הפעמים שאלה אותו משי בתו אם הוא ימות כמו סבתא. “זה שבר אותי, אבל דווקא משם שאבתי את הכוחות והחוזק. הבטחתי לה שאני אלווה אותה כשהיא תעלה לכיתה א’ וקיימתי”.

מי סופר? נריה חדד והתרופות. צילום: יונתן הזה

באותם ימים, כשהוא מוצף רגשית ובראשו מתרוצצות אינספור מחשבות, ביקש נריה מאסנת שתקנה לו מחברת. “מעולם לא כתבתי קודם לכן, אבל הרגשתי שאני חייב להוציא איכשהו החוצה את מה שאני מרגיש. התחלתי סתם לשרבט. כתבתי משפט פה ומשפט שם ולא תכננתי בכלל שיצא מזה משהו”, הוא מספר. “באחד הערבים הגיעה אלינו שכנה שבאה לחזק את ידה של אסנת ואמרה משהו בסגנון של ‘שמעתי מה קרה לבעלך. גם לדוד שלי היה והוא מת’. משי שמעה את זה והתחילה לבכות ואחרי שהיא הלכה גם אסנת בכתה. התחלנו לדבר על זה ופתאום פרצנו בצחוק גדול על חוסר הטקט של אנשים. התחלנו לעלות עוד ועוד דוגמאות על כאלה שבאו לעודד, אבל יצא להם בדיוק ההפך. אחת סיפרה על מישהי שהחלימה, עשתה סעודת הודיה ונפטרה יום אחר כך, אחר סיפר על בוס שחזר לעבודה ומת שלושה חודשים לאחר מכן, מישהו שמע שאצלי זה בבטן, אז הוא אמר לי ‘אה בבטן?! זה הכי קטלני’. זה בסדר, כי זה ברור שאנשים מבולבלים ולא ממש יודעים איך להגיב, אז לפעמים לא יוצא להם לא טוב. אז לקחתי את המחברת והתחלתי לכתוב, נזכרנו בעוד ועוד ‘מעודדים’ ופשוט צחקנו בלי סוף. פתאום הבנו שזה כואב, וקשה ועצוב, אבל זה גם יכול להיות מצחיק והכל תלוי איך מסתכלים על זה, אז בחרנו לצחוק”.

“תרשום, תרשום”

משם זה הלך והתגלגל. נריה החל לתעד את כל מה שעובר עליו וחיפש, כמעט תמיד, את הזווית ההומוריסטית. “הייתי כותב כל הזמן. גם אסנת הייתה מתקשרת מספר פעמים ביום ואומרת לי, ‘תרשום, תרשום’. ככה ליקטנו המון חוויות מצחיקות שנולדו דווקא בתוך סיטואציות מאוד מורכבות ולא נעימות. החלטתי שבשביל הכתיבה אני אחפש את ה’מצחיק’ שבכל סיטואציה כזאת. ככה במקום להתמקד בכאב ובקושי חיפשתי איפה אפשר לצחוק, רק כדי שיהיה לי עוד סיפור לספר”.

נריה חדד בתקופת המחלה

הבנת שזה טוב?
“לא היה לי מושג וגם בהתחלה התביישתי להראות את זה. הייתי משאיר את המחשב פתוח כדי שאסנת תראה ‘במקרה’. כשהיא הייתה קוראת הייתי מציץ עליה מהצד כמו ילד ומסתכל על הבעות הפנים שלה. כשראיתי אותה צוחקת או בוכה, התחלתי להבין שכנראה אני נוגע במשהו”.

מתי החלטת לעשות מזה ספר?
“כשזה כבר התחיל להתגבש ידעתי שיום אחד זה יהיה ספר. כבר בהתחלה הייתה לי בראש התמונה של הכריכה. שמרתי את כל הקופסאות של התרופות שלי והצטלמנו איתן כשהבנות משחקות בהן, יוצרות מגדל שבסופו של דבר נופל, מה שמסמל את הניצחון של על המחלה”.

“הכתיבה – מתנה מהסרטן”

חדד סיים לכתוב בשנת 2016, מיד אחרי שהבריא. הוא הגיש את הספר לעריכה, והעורכת שעברה על החומרים אמרה לו שחסר משהו. במקביל הוא החל לתעד את ההתמודדות של אחרי המחלה, בעיקר מול משרדי הממשלה והבירוקרטיה. “מבחינתי התחלתי שם משהו חדש, אבל אחרי ששלחתי את החומרים הללו לעורכת הוחלט לערוך מחדש ולשלב את שני הדברים. ביום שאחרי ההחלמה מתחיל מאבק נוסף, שגם הוא אינו פשוט וגם איתו מזדהים הרבה מאוד חולים ובני המשפחות שלהם. זמן קצר אחרי שאתה מבריא פתאום אומרים לך, ‘יאללה, הכול בסדר תחזור לשגרה’, כשבפועל הלוואי וזה היה כל כך פשוט. לפני המחלה הייתי גנן, בעל עסק פרטי, ואני אף פעם לא אוכל לחזור להיות מה שהייתי. איבדתי לקוחות, איבדתי את הכוחות, וזה בלתי אפשרי לחזור לחיים של פעם, אבל הרווחתי חיים אחרים ושונים, מרתקים לא פחות”.

כואב מצחוק. הספר של נריה חדד

כואב מצחוק. הספר של נריה חדד

כשסיים לכתוב העביר את הספר למישהי שהייתה חולה במחלה זמן ממושך וביקש לקבל את חוות הדעת שלה. כך היא כתבה לו: “קראתי ברצף ובשקיקה, צחקתי וגם דמעתי. כזה ערבול של רגשות סותרים בזמן קצר. ההומור מצוין ושזור בצורה מקסימה. אפשר להזדהות עם הדברים ולקחת אותם למקום האישי וזה מדהים. הסיפור שלך פשוט נהדר בעיניי. ספר חובה בעיניי לכל אדם, כי כולנו נחווה זאת בשלב זה או אחר, בעידן המטורף הזה שבו יצא לנו לחיות”.

הסיפור שסוגר את הספר הוא לידת בתו הקטנה מיקה ובעצם קיום הנדר שנדר עת התבשר על המחלה. “כולם שומעים ‘סרטן’ ומיד נרתעים, אבל זה לא ספר עצוב. זה ספר אופטימי ומצחיק. הוא מיוחד כי אף אחד, אף פעם, לא נגע בנושא הזה בצורה הזאת”, אומר נריה, “אין שם סיפורים גדולים ודרמטיים, אלא חוויות ואירועים קטנים שלמתבונן מהצד נראה הרבה פעמים שאין להם ערך, אבל הם מספרים סיפור שלם. לאה גולדברג אמרה פעם שהדברים הקטנים הם הסיפורים הכי גדולים. במהלך הכתיבה הרגשתי שהפכתי להיות צייד של זיכרונות שמחפש את הרגע הנכון ומנציח אותו לעולמים”.

חדד בריא כבר שלוש שנים, הוא לא חזר לעבוד ובימים אלה עסוק בעיקר בכתיבה ועובד על שני ספרים נוספים, אחד מהם לילדים. “זאת המתנה שקיבלתי מהסרטן, גיליתי את הכתיבה ופתאום אני מעז ומגשים חלומות. אני צוחק ובוכה, נותן לעצמי לפרוק, וזה כיף גדול, כמו ילד בחנות ממתקים”.

כל הידיעות החמות בעיר אצלך במייל

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

5 תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר