אילוסטרציה: א.ס.א.פ קריאייטיב/ingimage

ברזילי: איך מתמודדים עם תינוק שאמא שלו נטשה אותו?

לא פעם שמענו את סיפור קורע לב על זוגות הנאבקים על הזכות להיות הורים. אבל תופעה עצובה וקשה לא פחות היא התופעה של הורים הנוטשים את ילדיהם בתינוקייה ועוזבים את בית החולים. שלושה מקרים כאלה מתרחשים בכל שנה בבית החולים ברזילי. עובדות המחלקה הסוציאלית בבית החולים ברזילי מסבירות מה עושים עם תינוק בן יומו ללא אימא ואבא ואיך מנחמים אישה שעברה לידה שקטה

לידה היא התרגשות, בדרך כלל היא חוויית שיא בחייו של זוג צעיר שחולם על הקמת משפחה. אבל לא כל הלידות מסתיימות בתינוק המיוחל ובאושר הגדול. לפעמים זה יכול להיות השלב שבו משתנים החיים לעד. בישראל ננטשים כ-30 תינוקות בשנה. במקרה הפחות גרוע זה קורה במסגרת בית החולים, אבל ישנם גם תינוקות בני יומם שננטשים בקרן רחוב, בקור וברעב. ההתמודדות קשה מנשוא, הכאב לא נתפס, ועם זאת, החיים צריכים להימשך.

במשרד הרווחה מדווחים על סוג חדש של עזיבת ילדים שקורית בשנים האחרונות. עובדות זרות ועולות חדשות מחליטות למסור את תינוקם לאחר הלידה בשל בעיות אישיות. בבית החולים באשקלון יש כשלושה תינוקות שננטשים מדי שנה, וכך קרה גם בחודש אוגוסט השנה.

צוות המחלקה הסוציאלית במרכז הרפואי ברזילי. צילום: דוד אביעוז, דוברות ברזילי

“היא החליטה שהיא לא מעוניינת בתינוק”

אישה צעירה, פליטה מאריתריאה, הגיעה למחלקת יולדות כדי ללדת. בביקור שגרתי במחלקה הבחינה עליזה לב, עובדת סוציאלית בבית החולים, באותות מצוקה של האם. לב ניגשה אליה ושוחחה איתה. “אני לא יודעת איך אסתדר עם הילד שייוולד”, היא סיפרה לה והוסיפה כי היא מתגוררת בדירה עם עובדות זרות נוספות. אין לה בעל, והיא עובדת ברוב שעות היום ומשתכרת מעט מאוד.

הלידה עברה בשלום, ולב התגייסה מיד, ארגנה לתינוק ביגוד, מזון, צעצועים, והאם השתחררה מבית החולים עם התינוק. “בעקבות השיחה עם האם כבר היה לי חשש שהיא עלולה לנטוש את התינוק, לכן עירבתי מיד גם את שירותי הרווחה כדי שילוו אותה. כפי שחששתי, היא אכן חזרה לבית החולים כעבור עשרה ימים. היא הגיעה עם תלונות שהתינוק לא מרגיש טוב. הצוות הרפואי בדק ולא מצא כל סיבה לאשפז, וכבר היה ברור שלא מדובר בסיבות רפואיות. ההחלטה לאשפז את התינוק הייתה בעיקר בגלל אותות המצוקה של האם. במהלך האשפוז היא החליטה שהיא לא מעוניינת בו ועזבה את המחלקה”.

מה עושים כשאימא מחליטה לנטוש תינוק בן עשרה ימים ונעלמת?
“ברגע שזה קורה אנחנו פועלים בשני מישורים מקבילים. הדבר הראשון שאני עושה זה לדאוג שכל הזמן יהיה מישהו ליד התינוק, יאכיל, יחבק, ילטף, יאהב. נעזרתי בכל עובדי בית החולים, וזה לא היה פשוט, מכיוון שאלה היו הימים לפני ראש השנה, וכולם היו עסוקים. עמותת 'חיבוק ראשון' עזרה לנו, וכמותם האחיות במחלקה, עובדים אחרים, אפילו הדוברת שלנו איילת (קדר) הגיעה כדי להיות עם התינוק. זה קרה ערב ראש השנה, זמן שכל אחד רוצה להיות עם משפחתו, ובכל זאת הייתה התגייסות מדהימה, ולרגע אחד לא השארנו אותו לבד. הפעולה שנעשתה במקביל הייתה פנייה לשרותי הרווחה. הם העבירו את התינוק למשפחת קלט חירום, ומשם התחיל הליך משפטי של אימוץ פורמלי”.

“התינוק האריתראי אומץ על ידי משפחה חרדית”

“במקרה של נטישה נוקט משרד הרווחה בהליך משפטי שיאפשר את אימוץ הילדים”, אומרת לב. “בגלל הביקוש הרב לאימוץ, לשמחתי רובם לא מתקשים למצוא בית חם בסמוך לנטישה. התינוק של האם האריתראית אומץ על ידי משפחה חרדית. למרות הרצון שלי לעקוב במקרה של נטישת תינוקות, יש צו חיסיון, ואלו המקרים היחידים שבהם מתנתק הקשר עם התינוק, וזה מובן, וזה ברור, אבל זה קשה”.

לב מספרת כי באחד המקרים הם ארגנו טקס ברית מילה לתינוק שננטש. “כמה ימים לפני ערב פסח חווינו נטישה אחרת. אם ילדה תינוק ומיד ביקשה למסור אותו. זאת הייתה בחורה צעירה מאוד שהרתה מבלי שהמשפחה שלה תדע”, היא מספרת. “היא הסבירה שאין לה ברירה אחרת, המשפחה לא תקבל אותה אם ידעו שיש לה תינוק שנולד לא במסגרת נישואים. ניסיתי לחבר אותה עם התינוק, הנחתי אותו עליה כדי שתשמע את דפיקות הלב שלו וראיתי כמה קשה לה. היא השתחררה מבית החולים והשאירה את התינוק במחלקה. בערב פסח עצמו היה צריך לערוך לתינוק ברית מילה. אחרי שגייסתי רב התקשרתי אל האימא וביקשתי שתבוא, אמרתי לה שהיא יכולה להעניק לו את השם, הרגשתי שהיא מאוד רוצה אבל חוששת. לבסוף היא אכן הגיעה. זה היה טקס מרגש, אחריו היא הלכה, והתינוק נמסר לשירותי הרווחה. גם במקרה הזה דאגנו שהתינוק יעזוב את בית החולים עם מכולה של ציוד, בגדים, מזון, משחקים. זה תמיד מרגש לראות איך כולם מתגייסים”.


לחצו כאן להורדת האפליקציה של "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד

לחצו כאן להורדת האפליקצייה של "כאן דרום אשקלון" באייפון


“אנחנו פוגשים הורים שבורים נפשית”

נטישת תינוקות היא דווקא מאותם המקרים שבהם התינוק מוצא בית חם, אבל לב מתמודדת בעבודתה גם עם מה שנקרא בשפה המקצועית לידה שקטה. “אלה הם מקרים מורכבים וטעונים”, היא מספרת. “הורים מגיעים לחדר הלידה עם היריון בשלב מתקדם, כשלעובר אין דופק או שמגלים שהוא נושא במום קשה, ובכל מקרה מדובר בהפסקת היריון מאוחרת. אנחנו פוגשים הורים שבורים נפשית, כואבים את מות העובר שכל כך ציפו לו וחרדים מההליך, שהוא לידה רגילה לחלוטין עם צירים והכול, אלא שסוף הלידה הוא קשה מנשוא משום שנולד תינוק מת”.

מה עובר על הורים שחווים לידה שקטה?
“יש אימהות שאומרות לעצמן שכך רצה הקב"ה, וישנן נשים שמאשימות את עצמן. התפקיד שלי הוא לאפשר להן לבטא את הרגשות, לעבד את התחושות הקשות והתהליך שעברו. אני נותנת להורים ספרות מקצועית, מדריכה אותם מה לספר לילדים בבית, למשפחה, לחברים, מעבירה אותם סוג של סימולציה. במקרה הזה, חשוב מאוד להתייחס לאבות, בעיקר לאלה שמקרינים חזות קשוחה, אבל אני יודעת שהם שבורים מפנים. אני עורכת שיחות יחד ובנפרד. זה מאוד מורכב וטעון רגשית”.

יש מקרים עם סוף טוב?
“היה לנו חולה, עובד זר מתאילנד, בן 31 שמצאו אותו מוטל בכניסה לחדר מיון. הצוות הרפואי אבחן שהוא עבר אירוע מוחי קשה. במהלך האשפוז התברר שהוא ללא היתרי עבודה וללא מעמד בארץ, הוא שכב לבד במיטה, אף אחד לא בא לבקר אותו, הוא לא דיבר אנגלית, רק את השפה התאילנדית. חקרתי ומצאתי אפליקציה של תרגום, כך התחלתי לתקשר איתו. דרך האפליקציה הבנתי שהוא נשוי, ויש לו ילדה, והן בתאילנד. עזרתי לו ליצור קשר איתן דרך הסקייפ, במקביל עירבתי את שגרירות תאילנד, ונציגת השגרירות הגיעה פעמיים לבית החולים. החולה היה זקוק לשיקום, אבל בגלל שלא היה לו מעמד, היה צריך להעביר אותו חזרה ישירות לבית חולים שיקומי. שגרירות תאילנד פעלה, ואני סייעתי. אבל אז התברר שצריך ללוות אותו במהלך הטיסה. השגרירות מימנה לי כרטיס טיסה ונסעתי בהתראה קצרה. השגרירה חיכתה לנו במטוס, וכאות תודה מימנה לנו אירוח של כמה לילות וחזרנו חזרה. זה היה מרגש כי הרגשתי שאני סוגרת מעגל. פגשתי את אשתו ואת הילדה שלו. העבודה הסוציאלית היא מעבר למצב הרפואי, ולי חשוב לשמור על קשר ולוודא שדברים הסתדרו”.

מצילים נפשות. צוות המחלקה הסוציאלית בברזילי. צילום: דוד אביעוז, דוברות ברזילי

“אנחנו מבינים שמדובר באישה מוכה”

את המחלקה לעבודה סוציאלית בבית החולים ברזילי הקימה לפני יותר מ-40 שנה רות נתנאל. “כשסיימתי את הלימודים, עבדנו עם שקית ניילון וטופס מילוי פרטים. לא היה לנו חדר, אפילו לא שולחן”, משחזרת נתנאל. “ההתחלה הייתה עם חולי דיאליזה, אבל אז פנה אליי דוקטור פיטר ורדי, שהיה אז מנהל בית החולים, וביקש ממני להקים את המערך הסוציאלי. הייתי אז בת 27, אלה היו זמנים שונים, והעבודה הייתה מאתגרת. התחלנו באופן טבעי עם מחלקת יולדות וילדים, ולאט לאט נכנסנו לכל המחלקות. כיום מונה המחלקה 28 עובדים סוציאליים המתחלקים לשני אגפים: האחד, במערך הבריאות הכללי, והשני, במערך בריאות הנפש. היתרון שלנו הוא ההתייחסות לצד הביו-פסיכו-סוציאלי, שהמשמעות של זה היא ההשלכות של המצב הבריאותי בהיבט הרגשי והנפשי ובהיבט החברתי. אותנו מעניין הקשר עם משפחת החולה, ההשלכות של המחלה על כל המשפחה, הקשרים של חברי המשפחה בינם לבין עצמם וההתנהלות שלהם עם בן המשפחה שחולה. צוות בית החולים הוא רב מקצועי וכולל רופאים, אחיות, פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, דיאטנים ועוד. הפן הייחודי שלנו הוא הבנת החולה ומשפחתו. מה שמאפיין אותנו הוא אבחון תוך כדי אשפוז וקשר עם גורמים בקהילה במטרה לשמור על רצף טיפולי. במסגרת התפקיד אנחנו בונים תכנית שחרור שמחייבת קשר עם הקהילה, כמו ביטוח לאומי, משרד הרווחה, קופות החולים ואפילו שירות התעסוקה”.

מתי מצלצל הטלפון שלך?
"הפניות נעשות על ידי האחות האחראית במחלקה, לפעמים אלה המשפחות שמבקשות להתייעץ, ואנחנו עורכות גם ביקורים שגרתיים. אנחנו מאתרים נפגעי אלימות במשפחה, נשים מוכות, ילדים שעברו התעללות. לא מזמן היה לנו מקרה של אישה הרה שהגיעה מסיבות בריאותיות, ובמחלקה שמו לב שבעלה מכה אותה וסוטר לה. עירבו אותנו, ואנחנו מיד עשינו הערכת מצב, ועל פי הנוהל של משרד הבריאות, מדווחים למשטרה”.

אילוסטרציה: מוטי מילרוד

מה קורה אם לא רואים אלימות, והאישה לא מתלוננת?
“יש מצבים שאישה מגיעה עם תלונה על חבלה כתוצאה מנפילה במדרגות, ובעצם אנחנו מבינים שמדובר באישה מוכה. זה בדרך כלל לוקח זמן עד שאישה כזאת נפתחת אלינו, בדרך כלל נשים כאלה הן מאוד מפוחדות וחוששות גם מעצם הגילוי. אנחנו מטפלות בשלבים, טיפול יחידני אחד על אחד ומול המשפחה, וממשיכים בהפניה למרכזים למניעת אלימות ברווחה ומקלטים לנשים מוכות. בתקיפות מיניות אנחנו פועלים עם בית החולים וולפסו,ן שם יש מערכת שאמונה על הטיפול יחד עם המכון לרפואה משפטית באבו כביר. אנחנו תמיד בכוננות. עובדות שמונה שעות, אבל פועלות 24/7”.

“החולים מפסיקים לנהל את החיים”

חני קאופר היא עובדת סוציאלית במחלקה האונקולוגית. היא נפגשת מדי יום עם חולי סרטן, כמה מהם גם סופניים. עיקר עבודתה היא מעבר יחד עם החולה ממחלקה למחלקה כדי להפחית את החרדה, להקל על החולה שצריך לספר שוב ושוב את ההיסטוריה שלו.

מה אומרים לאדם חולה סרטן שיודע שהוא עומד למות?
“מה שמחזיק אותי בעבודה הוא חולים שמצליחים להשתקם, אבל יש כמובן את המקרים הסופניים. כשאדם עומד למות, אנחנו מאפשרים לו להיפרד, לסגור מעגלים, לעבור על תחנות חייו. לפני שבוע טיפלתי בחולה, בחור צעיר שאיבד את יכולת הדיבור, אבל נשאר צלול ויכול לכתוב. תקשרנו בלוח מחיק, והוא התעקש לתעד את הרצון שלו להניח לו למות בלי התערבות. השיח על הלוח המחיק היה קשה, מלא בחרדות ואובדן שליטה. בעצם החולים מפסיקים לנהל את החיים, המחלה מנהלת אותם. בשנתיים האחרונות התחלנו להטמיע את חוק החולה הנוטה למות, שזו בעצם בחירה לא להתחבר למכשירי הנשמה”.

אלו שינויים את רואה באנשים שחלו?
“אני מדברת עם אנשים דתיים שמתחילים לשאול שאלות קשות, רואה חילונים שמתחזקים ובוחרים לסיים את חייהם באמונה דתית. בית החולים שלנו הוא מאוד אישי, ואני מנהלת שיחות עומק. לצערי, אני פוגשת בני משפחה שההורים נפטרו מסרטן, וגם הם חלו. דרך חוק החולה למות אנחנו מצליחים להגיע למצב שהחולה מחזיר לעצמו קצת שליטה על החיים”.

דמיון מודרך למניעת התאבדויות

בת שבע אילוז, עובדת סוציאלית במחלקה פנימית, מרכזת בבית החולים את תחום הקשישים בסיכון והאלימות במשפחה. מלבד זאת, היא מלווה אנשים שעברו תאונות דרכים ותאונות שמתרחשות בבית. “בתאונות יש חלק גדול מאוד של האשמה עצמית. אני מלווה את המשפחות מחדר ההלם, כשבן המשפחה מגיע במצב קשה, שלצערנו מסתיים לפעמים במוות. אחד התפקידים שלנו הוא לעשות עיבוד של התכנים, לנסח מחדש את האירוע על מנת שהחלק של האשמה לא ינהל את העתיד ויגרום לטראומה. בחורף הקודם נהרגה חיילת בתאונת דרכים, ואני ליוויתי את האם, כשבחדר הסמוך שכב חייל במצב קריטי, והמשפחה שלו ישבה כל הלילה מחוץ לחדר. את הטיפול אני ממשיכה גם כשפצוע עובר למחלקה אחרת, העבודה שלנו היא סביב השעון. לא מזמן ראיתי חייל שעוזב את המחלקה ושמתי לב שהוא רעב. ידעתי שהוא לבד ופשוט רצתי אחריו. התעקשתי איתו שישב לאכול, ובזמן שהוא אכל הבנתי כמה הוא היה רעב, ודיברנו על השחרור מבית החולים ועל החששות שלו. המקרה הזה היה תמונת המסך שליוותה אותי כל היום”.

טל עובדיה, סגן מנהלת המחלקה ומי שאחראי על מחלקת בריאות הנפש, הכניס לבית החולים שיטת טיפול חדשה שנקראת "ביו-פידבק" ויכולה למדוד בצורה ממוחשבת את מידת החרדה, הלחץ והסטרס שבהם נמצא המטופל. “חשוב לנו שמטופלים יהיו במצב רגוע, ואני מלמד בעזרת דמיון מודרך, נשימות וחזרה על מנטרה חיובית ונשימות להשתלט על הלחץ והמתח. זה עוזר בהרבה מקרים של ניסיונות אובדניים אצל מבוגרים וגם אצל ילדים”.

איך חוזרים הביתה מיום עבודה כזה? איך לא נשחקים?
“ברגע שתיבש הדמעה האחרונה בעין שלי, אני אחזיר את המפתחות”, אומרת רות נתנאל, “לעובדים סוציאליים צריכה להיות רגישות לאורך כל הדרך”.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר