לפני למעלה מארבע שנים חלמה קבוצה של הורים חלום, השבוע הם התבשרו שהחלום שלהם התגשם. ולא, זה בכלל לא היה קל כפי שזה נשמע. האימהות שהובילו את המאבק להקמת בית-ספר מונטסורי באשקלון עברו כברת דרך ארוכה, עם הרבה מאוד מהמרות בדרך. אבל הן לא התפשרו, לא וויתרו, תמיד ראו לנגד עיניהן את המטרה ובסופה של הדרך הקשה הזאת – עשו היסטוריה באשקלון. “עברנו תהליך ארוך מאוד, עם הרבה תהפוכות. כך שזה סיפוק עצום והתרגשות גדולה”, אומרת מאיה אמסלם, אחת משלושת האימהות שהובילו את המהלך.
היא בת 44, נשואה לניר ואמא לארבעה ילדים (7.5,6,4,2.5). רס”ן במיל’, שפרשה לפני כשנה וחצי משירות של שנים ארוכות בצה”ל. בתפקיד האחרון שלה הייתה אמסלם ראש מדור קצונה בכירה במחלקת הדרכה, היא ליוותה את קורס מפקדי אוגדות, פיתחה את הקורסים והייתה היועצת של מפקד הקורס שהיה בדרגת אלוף.
מאיה אמסלם. צילום: פזית עוז
“באופן רשמי הגעתי לגיל שבו יוצאים לפנסיה בצה”ל”, היא צוחקת, “הייתה לי אופציה להישאר, אבל מהרגע שנולדו לי הילדים שיניתי את סדרי העדיפויות בחיים שלי. עד הילדים זה היה עבודה-עבודה-עבודה ואז החיים. אחרי שנולדו הילדים הבנתי שאני צריכה לאזן ולכן ברגע שהגעתי גיל הפרישה, זה היה מבחינתי הסימן שזהו, הגיע הזמן לעשות לביתי”.
את השנה הראשונה מאז הפרישה הגדירה אמסלם כשנת ‘מנוחה’. היא הקדישה את כל כולה לילדים ולבית ולמדה. לאחרונה הקימה עסק להדרכת הורים בשם “מאיה – מדייקת איתך את הדרך”, והספיקה כבר לסייע להרבה מאוד הורים באתגרי ההורות השונים.
המחשבה על כך שמערכת החינוך בעיר זקוקה לריענון ורוח חדשה, החלה לכרסם בה בחופשת הלידה של בתה השלישית. “הבן הגדול שלי היה לקראת עלייה לכיתה א’ והתחלתי לבדוק מה האופציות שעומדות בפנינו. מהרגע שבו הפכתי לאמא, התחלתי לחקור ולבדוק כל מיני גישות חינוכיות. כך נחשפתי לחינוך המונטסורי. ככל שהלכתי והעמקתי לא הבנתי למה בעיר שלי אין מסגרות חינוכיות שמציעות את הדבר הזה”.
מאיה אמסלם. צילום: פזית עוז
מה מייחד את הגישה?
“מי שפיתחה את הגישה הייתה ד"ר מריה מונטסורי, היא הייתה רופאה שעשתה תצפיות ראתה שלכל קבוצת גיל, החל מגיל לידה, יש קווים שמאפיינים אותה. זאת גישה ששמה את הילד ואת השלב ההתפתחותי שלו במרכז. הלמידה נעשית בדרך אחרת, למידה חווייתית, התנסותית. הילד בעצמו חוקר, מגלה ולומד ובאופן הזה מפתחים את הסקרנות שלו, העצמאות שלו והיכולות שלו ללמוד לבד”.
במה זה שונה מבית ספר רגיל?
זה מאוד תלוי. בבית ספר "מונטסורי טהור" מתקיימות ביום 2-3 הקניות, כלומר שיעורים, בהם לוקחים חלק 4-5 תלמידים (רב גילאי כלומר א'-ג' או ד'-ו') בכל הקנייה הילדים מקבלים משימות שבאחריותם לסיים עד למועד ההקנייה הבא. בכל בוקר על הלוח יש לו"ז ולכל ילד יש לו"ז שבועי. בין לבין הילדים לומדים לבד, זה מזה עם הצוות (יש לכל "כיתה" שתי מורות קבועות). החומר הלימודי הוא מבוסס על הנחיות משרד החינוך עם התאמות. עיקר ההתאמות הוא באופן הלימוד – יש עזרים לכל מקצוע.
"איך זה יראה בבית הספר שלנו? כשתיבחר/ייבחר המנהל ונתחיל את ההנחיה נבין מה אפשר לממש ומה פחות. בגדול הדגש הוא על למידה עצמית. על שיעורים פרונטליים קצרים, על למידה בקבוצות קטנות ועל שימוש נרחב בשיטות ובעזרים".
וזה מה שחסר בעינייך במערכת החינוך ה’רגילה’?
“כן, בדיוק זה. חשוב לי לציין שעומר, הבן הבכור שלי, לומד היום בכיתה ב’ ואני מאוד שבעת רצון מהמורה שלו, מבית-הספר ומהיחס אליו. הטענות והתלונות הן לא אליהם, אלא למערכת החינוך ככלל. זאת מערכת של מאסות, שמלמדת על פי תוכנית מאוד מובנת ושיטות שהתאימו לפעם ופחות מתאימות להיום. בסופו של יום, המערכת לא מצליחה להגיע לכל ילד. היא מגיעה אולי לכל מי שממוקם באמצע, אבל פחות טובה לקצוות. מלמדים את הילד את החומר, אבל לא מלמדים אותו איך ללמוד וגם לא נותנים לו כלים לחיים. אני רוצה שלילד שלי יהיו, קודם כל, כלים להסתדר בתור אדם מבוגר. אבל המערכת ככלל עסוקה בחומר ובטיפול בהמון קשיים אחרים. הקשיים הללו באמת קיימים, כי כשיש 40 תלמידים בכיתה יש 40 אתגרים”.
“קמינסקי אמר: אני איתכם”
אמסלם נחשפה לגישות השונות בחינוך וראתה שאין אף מסגרת חינוכית בעיר שמציעה את אחת מהן. היא החלה לבדוק לעומק, נתקלה בפוסט שפורסם בקבוצה של אימהות מאשקלון, והבינה שיש עוד הורים במצבה. “אז התחברנו, הפכנו לקבוצה, נפגשנו והתחלנו לגבש תכנית. האופציות שעמדו בפנינו היו החינוך הדמוקרטי, האנתרופוסופי והמונטסורי. לי היה ברור כבר בהתחלה שבית-הספר שיקום לא יהיה פרטי ויהיה כזה שנשען על תכנים ואישור משרד החינוך ומקובל על הרשות. מבדיקות שערכנו בבתי-ספר שונים ברחבי הארץ ראינו שברגע שאין תמיכה מהרשות זה לא יעבוד. אנחנו רצינו שזה יצליח ולכן היה לנו ברור שזה יעבוד רק את נבחר את הגישה המונטסורית, שיותר מתאימה לגישה שלנו ויכולה להשתלב עם משרד החינוך והרשות. הם חקרו, בדקו, סיירו בבתי-ספר ברחבי הארץ ובחנו מודלים.
מפגש הורים להקמת בית ספר מונטסורי
עם התוכנית הראשונית שגיבשו הגיעו לפגישה אצל ראש מינהל חינוך דאז, אבי קמינסקי. “אבי פתח לנו את הדלת ואמר ‘אני איתכם’ והיינו מאוד אופטימיות. אבל אז, אחרי פחות משבועיים, הוא התפטר והיה את כל הסיפור על שמעוני ובעצם תקופה מאוד-מאוד ארוכה לא הייתה לנו כתובת”, מספרת מאיה, “אנחנו, ההורים, המשכנו להיפגש, היו כל מיני קבוצות, וגלגולים. כמיטב המסורת כשיש קבוצה של אנשים אז יש מיליון דעות. אז התפצלנו לקבוצות, אחר כך התאחדנו ושוב התפצלנו. בסופו של דבר נשארנו שלוש, ענבר לייבוביץ’, רונית דורות ואני. שלושתנו הובלנו את המהלך מהתחלה ועד הסוף”.
נשמע קצת כמו להילחם בתחנות רוח, מה גרם לך לא להתייאש?
“אני חושבת שלהורים אין את הפריבילגיה להרים ידיים. אני רוצה בשביל הילדים שלי את מה שאני מאמינה שהוא הכי טוב ונכון עבורם. אני לא שוללת, לא פוסלת ולא קובעת עבור הורים אחרים מה טוב להם. לא אתפשר אף פעם בשביל מה שאני מאמינה שטוב לילדים שלי, בשום תחום”.
“תומר גלאם נתן רוח גבית”
הן המשיכו לעבוד, להיפגש, לערוך סיורים ולא הורידו את הרגל מהגז אפילו לא לרגע אחד. נקודת המפנה מבחינתן החלה אחרי שהתחלף השלטון, תומר גלאם נכנס לתפקיד ראש העיר ולראש מינהל החינוך מונה יובל זוזט. “ראש העיר נתן רוח גבית חיובית למהלך ואפשר את הרחבת ההיצע החינוכי בעיר, מתוך הקשבה לצורך שעלה מאיתנו התושבים ואנחנו מודות לו על כך. ראש מינהל החינוך וראש תחום חינוך יסודי, אמנון אברג’ל, קיבלו אותנו מיד בדלת פתוחה והפכנו לפרטנרים משמעותיים בתהליך הזה. אני חושבת שמאותו רגע הפסקנו לקרוא לכל מה שאנחנו עושות ‘מאבק’ וזה הפלך לתהליך משותף”.
גלאם וזוזט. צילום: דוברות עיריית אשקלון
חובת ההוכחה הייתה עליהן ובשלב הראשון הן נשלחו לשטח על מנת להוכיח שאכן יש צורך בבית-ספר ברוח מונטסורי בעיר. “עשינו הרבה מאוד שיעורי בית. ברגעים מסוימים זאת הייתה ממש עבודת נמלים. אספנו חומר ושמות, ישבנו עם טבלאות אקסל. היינו צריכות לאסוף פרטים של הורים שמעוניינים וזה היה אתגר גדול. הרבה מאוד בירכו אותנו על המהלך, אבל לא מסרו פרטים כי חששו שזה יפגע בהם אחר כך בצורה כזאת או אחרת. הם אמרו ‘וואלה נשמע מגניב, אבל נקפוץ על העגלה ברגע שירתמו אותה’ ומבחינתנו זה היה בעייתי, כי היינו צריכות להביא שמות ולהוכיח שיש דרישה. אני יכולה להגיד שזה היה די מתסכל ואפילו מייאש”.
רגע השיא מבחינתן היה לפני שנה וקצת, אז נערך בעיר כנס מונטסורי גדול. מינהל החינוך מימן את הרצאתו של דר’ עופר אורבך, מנהל בית-ספר מונטסורי ‘דרך הילד’ בכפר הירוק. והן מימנו את המקום על ידי כרטיסים שנרכשו לכנס. “הכנס הזה ואיסוף השמות שהגיע לסיומו, היו שני צירים שהתחברו והשיח הפך לא ל’האם’ ייפתח בית הספר אלא ‘איך’. זאת הייתה נקודת מפנה בה העירייה הבינה שיש כאן צורך ממשי ועברה לשלב התכנון והעשייה. הם בדקו איך נכון לעשות את זה לאור שיקולים עירוניים רחבים, שאנחנו ההורים לא תמיד חשופים אליהם. מהשלב הזה זאת הייתה הגישה בעירייה, הם הלכו ועשו את שיעורי הבית שלהם. אחת לכמה זמן יובל זימן אותנו וכל אחד הציג את העמדות שלו, במטרה לשפר ולייעל את זה כמה שיותר”.
לא היו רגעי שבירה וייאוש?
“לא, כי האמנו בדרך. אבל עכשיו, עם הקורונה, כבר אמרתי שזה לא יקרה גם השנה, והשנה אני מעלה את הבן השני שלי לכיתה א’, אז אמרתי ‘אוקיי. כנראה שעבורם זה כבר לא יהיה רלוונטי”.
ולמרות ההבנה הזאת, לא נטשת את התהליך.
“נכון. כי מאוד חשוב לי שהמקום שבו הילדים שלי גדלים יהיה מקום מאפשר. ובעיני זה בא לידי ביטוי גם במתן היצע חינוכי רחב, בין אם זה יהיה רלוונטי או לא עבור הילדים הפרטיים שלי, זה לא משנה. ברוך ה’ יש לי עוד שני ילדים קטנים יותר, אבל גם אם זה לא היה רלוונטי עבורם הייתי ממשיכה. זה משהו שאני התחלתי ולכן אסיים. זה משהו שאני מאמינה בו, בלי קשר אליי ברמה האישית. במהלך השנים חטפתי הרבה מאוד אש וביקורת. אבל זה לא באמת הזיז לי כי לא אני העניין פה, המטרה היא שיהיה פה חינוך יותר טוב”.
ממי חטפת ביקורת?
“מכל מיני הורים שקפצו על העגלה לרגע וירדו. היה שלב שבו חלק חשבו שנכון לחבר לכל הדבר הזה עמדות פוליטיות, מה שאולי יבטיח לנו שבית הספר יקום. אני עמדתי על רגליי האחוריות ואמרתי שלי אין מנדט מהורים להביע עמדה פוליטית. לא חשבתי שזה נכון ‘ללכלך’ את המאבק הזה בפוליטיקה, כי זה לא מאבק פוליטי זה מאבק על החינוך”.
“היינו המומות ומאושרות”
ביום ראשון האחרון, באופן מפתיע ובלתי צפוי בעליל, זומנו שלוש האימהות ללשכתו של זוזט, שם הוא בישר להן שיוצאים לדרך – בית-הספר ברוח המונטסורי ייפתח כבר בשנת הלימודים הקרובה. “לא חשבתי שזה מה שאנחנו הולכות לשמוע ולא האמנתי שזה יקרה השנה. הדברים התקדמו יפה, אבל חשבנו יותר לכיוון של שנה הבאה. היינו המומות ומאושרות. זאת בשורה חינוכית לא רק לאשקלון אלא לאזור כולו”.
בשכונת ‘הרצוג’ בעיר החלו כבר השלבים הראשונים של בניית בית-הספר. בשנת הלימודים הקרובה ייפתחו בו בין 2 ל3 כיתות א’ בלבד, בהתאם לביקוש, ויהיה זה בית-ספר ‘צומח’, שיגדל בשכבה בכל שנה.
שלבי בניה ראשונים. עד סוף השנה כבר יפתח. אתר הבניה של בית הספר המונטסורי הראשון באשקלון. צילום: אלירם משה
בית-הספר הופיע ברשימת האופציות כבר במסגרת הרישום האחרון למוסדות החינוך, אולם זה נעשה תחילה רק על מנת לבדוק ביקוש. “אז ברישום היו 37 נרשמים, כשבכלל עוד לא היה בית-ספר”, אומרת אמסלם, “היו הרבה אחרים שחששו לבחור באופציות הזאת על מנת לא לאבד אופציה שהייתה יותר נוחה וריאלית בבתי-הספר הקיימים. ועכשיו, כשיש בית-ספר, אז יש עוד כאלה שרוצים להירשם. אחרי שיתפרסמו התוצאות, תיפתח תקופת הערעורים וניתן יהיה לערער ולהירשם לבית-הספר החדש”.
מה עמד מאחורי ההחלטה לפתוח את בית-הספר במתכונת של ‘צומח’?
“זאת החלטה עירונית נכונה שהתקבלה, לאור לקחים שלמדנו מבתי ספר אחרים שנפתחו במתכונת הזאת. ברגע שפותחים בית-ספר חדש, עם מנהל חדש וצוות חדש, יש חבלי לידה. ברגע שנעמיס על המערכת הזאת שכבות גיל נוספות, זה מוסיף עוד קושי. לכן כדי שזה יצליח, ההחלטה הייתה לפתוח רק כיתות א’ ונגדל משם”.
אתר הבניה של בית הספר המונטסורי בפינת הרחובות הציונות וגשר החיים. צילום: אלירם משה
הצוותים החינוכיים יצטרכו לעבור הכשרות מיוחדות?
“כן. אשת מקצוע, מטעם הגישה, תלווה בשנה הראשונה את התהליך בבית הספר. והצוותים יצטרכו לעבור השתלמויות והכשרות, גם לפני פתיחת השנה וגם תוך כדי וכל הזמן יהיה פיתוח של חומרים. אנחנו רק בתחילת הדרך, ההחלטה היא רק תחילת העבודה המשמעותית, שכולה עוד לפנינו”.
“היה חסר לי שהפוקוס יהיה על הילד ולא על המערכת”
ענבר לייבוביץ’ (33)/ אמא ליהלי (5.5)
“כשיהלי היה ממש קטן, בשלב שבו היינו צריכים לבחור עבורו מסגרת פרטית, הסתכלתי על ההיצע החינוכי בעיר והתחלתי לחשוב אם יש לנו כל כך מעט היצע במסגרת הפרטית מה יהיה עלינו כשנצטרף לבחור מסגרת ממלכתית” מספרת ענבר לייבוביץ’ על ההחלטה שהובילה אותה להצטרף לצוות הפעולה. “ואז ראיתי שזה מדאיג עוד אימהות, שהילדים שלהן כבר הגיעו לגילאים האלה, והבנתי שהחשש שלי נעוץ במציאות. הבנתי גם שיש עוד הורים כמוני שרוצים חינוך אחר”.
מה היה חסר לך?
“היה חסר לי שהפוקוס יהיה על הילד ולא על המערכת. הייתה חסרה לי הגישה והנכונות לראות בצורה רגשית את הילד ולא בצורה המערכתית הקרה. הרגשתי שיש פה המון מאותו הדבר ושהורים, שמכניסים את הילד למערכת, הציפיות שלהם מסתכמות בזה שהוא יחזור חי. הבנתי שאי אפשר להמשיך ככה, מערכת החינוך באשקלון הייתה חייבת לעבור ניעור רציני. אני שמחה שראו את זה גם במינהל החינוך ולקחו את זה קדימה בכל הכוח. ובאמת שיתפו איתנו פעולה מדהים”.
ענבר ויהלי לייבוביץ
מה למדת מכל התהליך הזה?
“למדתי בעיקר שהרצון הזה הוא רצון משותף גם לנו ההורים, גם לאנשי החינוך וגם לרשות. ואז עלתה השאלה אם כולם רוצים בזה, אז למה זה לא קורה? מה חסר פה? ואז התחלנו לדחוף את המונטסורי כי מצאנו שיטת חינוך שהיא מאוד מוסדרת וברורה, עם חוקים וכללים, שאפשר ליישם את העקרונות שלה במערכת החינוך ולא צריך לצאת מגדרנו, צריך פשוט שההורים ישתפו פעולה וידברו גם עם מינהל חינוך וגם עם הצוותים החינוכיים. ינסו להבין גם אותם וגם את הקשיים והמגבלות שעומדים בפניהם, ולא רק את הצד שלנו. בדיוק ככה זה עבד, כשהצלחנו להגיע לעמק השווה ביחד ולהבין שנדרש פה שינוי שכולנו צריכים להירתם בשביל ליצור אותו”.
למה לדעתך זה לא קרה עד עכשיו?
“קטונתי מלדעת למה זה לא הצליח בעבר. לא יודעת אם היו בכלל מהלכים של אנשים אחרים ואם היו אז עד כמה הם היו אינטנסיביים או שהם וויתרו בדרך. אנחנו בדרך הזאת כבר קרוב לחמש שנים, מתוכם שנתיים שאנחנו עובדות ממש חזק וספציפית על החינוך המונטסורי. המהלך הזה עבר הרבה מאוד שינויים במתווה ובדמויות שלקחו חלק. עם הזמן הבנו שזה הדבר הכי נכון לאשקלון ואולי מהלכים אחרים לא הצליחו כי ניסו לדרוש פתרון שלא מתאים לעיר”.
מהו הרווח הצפוי לבניין שלכם מתמ"א 38 / פינוי בינוי
איך קיבלת את הבשורה שזה הולך לקרות כבר בשנת הלימודים הקרובה?
“אנחנו הכנו את עצמנו לשיחת ‘בגלל הקורונה זה לא יקרה’. התכנון הראשוני היה בכלל שתיפתח שכבה א’ צומחת בתוך בית ספר קיים. ואז ישבנו במשרד של יובל ופתאום הוא אומר לנו שיקום בית-ספר חדש לגמרי ויהיה צומח. בשתי הדקות הראשונות לא הבנתי מה אני שומעת, לא האמנתי. יובל אמר ‘אתן יכולות לעשות קולולו’ ואני אמרתי לו שנשמור את זה לאחר כך. כשיצאנו מהפגישה פשוט צרחנו מאושר. לא האמנתי במשך יום שלם, אני חושבת שאני עדיין מעכלת, לא נתפס לי שזה באמת קורה. אנחנו שנים בתוך זה, למודות אכזבות ועיכובים, אבל יובל אמנון אמרו לנו כל הזמן ‘תאמינו בדרך וזה יקרה’, והנה זה קרה”.
וזה קורה בדיוק כשיהלי עולה לכיתה א’.
“יצא לי מצוין. אני בכלל הייתי בהתלבטות אם לעלות אותו לכיתה א’ כי הוא בשנתון הנמוך יותר. ממש התלבטתי, אבל עכשיו אני מרגישה הרבה יותר רגועה. אני יודעת שיהיו חבלי לידה וזה בסדר, אבל אני גם יודעת שיתייחסו לכל הבעיות שיעלו בדרך, כי מקימים פה משהו במטרה לעשות אותו הכי טוב שיש. אני מאוד שמחה על ההחלטה הזאת ועל שיתוף הפעולה שבלעדיו זה לא היה קורה”.
“זה התחיל מרעיון שהיה רומנטי ויפה – להביא מהפכה”
רונית דורות (40) /אמא לשניים (9,7)
גם רונית דורות מובילה את התהליך הזה כבר מימיו הראשונים, יחד עם מאיה וענבר. “אני מאוד אקטיבית בדברים חברתיים שחשובים לי והחינוך של ילדים מאוד חשוב לי”. כשהחלו את התהליך ילדיה עוד היו בגנים, ככל שחלפו השנים הבינה דורות שהם כנראה לא ייהנו מפירות ההצלחה ועדיין המשיכה לקחת חלק פעיל בתהליך ולהוביל אותו. “המשכתי כי המטרה חשובה, גם אם זה כבר לא יהיה רלוונטי לילדים שלי. הייתי כבר בתוך זה והרגשתי אחריות ומחויבות לתהליך, אנחנו גם צוות נהדר. לדעתי זה מהלך מאוד חשוב בתחום החינוך בעיר, והוא ישפיע לא רק על בית-הספר הספציפי, אלא על הדרך שבה רואים את כלל מסגרות החינוך בעיר, ברגע שייראו כמה זה שונה ומשמעותי. זאת גישה שונה שאפשר ליישם בעוד מסגרות חינוכיות ברחבי העיר. בכל הפגישות האחרונות שלנו ליוותה אותנו התחושה שרוצים לעשות שינוי, יש את הרוח, רק מחפשים את הדרך. בעיני זה מדהים שהרשות לקחה את זה בשתיים ידיים ונרתמה עם חקירה מעמיקה”.
רונית דורות. צילום עצמי
מה הרגשת שחסר לך בחינוך?
“ברמה האישית, שני הילדים שלי מוגדרים כמחוננים והרגשתי שאין עבורם מענה מתאים. מעבר לזה שמאוד התחברתי לרוח המונטסורי, שזו למידה שהיא מאוד שונה וחווייתית, רוחבית מאוד. סיירנו בבית-ספר ‘דרך הילד’ בכפר הירוק והיינו עם פה פעור. לומדים שם את אותם תכנים, אבל בצורה אחרת לגמרי”.
רונית דורות וילדיה
איך קיבלת את הבשורה?
“אני היחידה שהייתה בה איזו אופטימיות לא מוסברת. לא ידעתי למה לצפות, אבל חשבתי שאם ירצו לבשר לנו שזה לא מתקדם, אז יסתפקו בשיחת טלפון. בסופו של דבר לא נכחתי בפגישה, אבל הבנות התקשרו אליי מיד אחר כך ופשוט צרחתי. זה ‘וואו’ אחד גדול אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה מטורפת. זה ממש כמו להגשים חלום”.
איך את מסכמת את התהליך הארוך הזה שעברתם?
“זה התחיל מרעיון שהיה רומנטי ויפה – להביא מהפכה. בדרך למדנו איך תהליכים כאלה יכולים לקרות ולהפוך מחלום למציאות. למדתי שזה דורש נחישות, עקשנות, התמדה ואמונה בדרך. היו מכשולים כל הזמן, אבל בזכות הנחישות, ההתמדה והעבודה ששלושתנו צוות מנצח, הצלחנו”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
“היום החינוך משנה את פניו”
ראש מינהל החינוך, יובל זוזט, מסביר למה היה פתוח לרעיון המונטסורי ואיך התרשם משלושת האמהות
“המדיניות של ראש העיר ככלל היא לתת מענה לכל הזרמים בחינוך”, אומר ראש מנהל חינוך, יובל זוזט. אני תמיד אומר שאנחנו במנהל החינוך סוג של מונופול, אין משהו אחר. אבל, בוודאי, שאנחנו לא צריכים להתנהג ככה ואפילו אסור לנו. בסופו של יום וגם בתחילתו אנחנו משרתים את הציבור ואת הילדים שנמצאים בתוך מסגרות החינוך. מנהל החינוך חייב להיות ער לביקוש של ההורים. ברגע בו דיברתי עם ראש העיר והוא נתן מבחינתו ‘אור ירוק’, סיכמנו שאם יהיה ביקוש וזה מה שההורים רוצים, אז הולכים על זה”.
איזה רושם עשו עלייך האימהות בהתחלה?
“אני, באופן אישי, זיהיתי הורים שרוצים משהו אחר מתוך כוונה אמיתית ולא מתוך התרסה או מאבק. אני גם מסכים לגמרי עם מאיה שאמרה שזה הפך מ’מאבק’ לתהליך. בכלל, ברמה האישית והמקצועית, אני לא מאמין במאבקים אלא בהידברות ותהליכים. נכון, לא תמיד אפשר לומר ‘כן’, אבל תמיד צריך לראות ולבחון את הצרכים ולעשות הכל בצורה מוסדרת ונעימה”.
יובל זוזט. צילום: פבל
ואיך התרשמת מהחינוך המונטסורי?
“אני מלכתחילה התרשמתי ממנו מאוד-מאוד לטובה. היום החינוך לאט-לאט, לצערי לאט מידי, משנה את פניו. כבר ברור שזה לא רק מורה-שולחן-תלמידים-לוח. צריך לצאת מהקופסה. תקופת הקורונה הוכיחה לנו שחובה לצאת מהקופסה. החינוך המונטסורי בעיני הוא נכון קודם כל להורים שרוצים את זה. זה סוג אחר של למידה , היא חווייתית ועצמאית יותר לילדים. התנינו את המהלך בביקוש ההורים וברגע שהיה ביקוש עשינו את זה”.
אני בטוחה שזה לא היה כל כך פשוט, במה זה היה כרוך מבחינתכם?
“זה ממש לא פשוט. זה תהליכים והמון ישיבות, ביחד עם נציגות ההורים, שאני מוכרח לציין שמישיבה לישיבה הוכיחו שהן יותר ויותר ענייניות והכל היה בצורה חיובית”.
איך זה יראה בפועל?
“נתנו את בית הספר ‘הרצוג’, שהוא בית ספר חדש שנבנה בימים אלה והשלב הראשון ייפתח כבר ב-1.9. חשבנו שזה הכי נכון להתחיל מבית-ספר חדש כי הצמיחה תהיה בהתאם. היו בקשות של כמעט 40 הורים שביקשו את החינוך המונטסורי. בית-הספר הוא ברוח החינוך המונטסורי, אבל אם יש תלמידים שגרים באזור הרישום ומעוניינים בבית-הספר אז בוודאי שאנחנו קודם כל ניתן להם את האופציה להירשם ולא נסיע אותם מחוץ לשכונה. היות ואנחנו דברים על חינוך ממלכתי”.
הרגשת שזה דרש ממך ‘אומץ’ מסוים ללכת על המהלך הזה?
“בית ספר ראשון פה באשקלון ברוח המונטסורי. הבנתי שההורים רצו את זה במשך מספר לא מבוטל של שנים, אז כן כנראה שצריך את האומץ כי זה אחר ושונה מהלמידה הקונבנציונלית שאנחנו מכירים. זה שונה בתפיסה, אבל אפילו לוגיסטית זה אחרת, מבחינת הציוד והמבנה של בית הספר. אבל אני תמיד בעד שינויים. שינויים זה טוב”.
איך תבחנו אם זה עובד?
“קודם כל יש מפקחת לבית-הספר, בסופו של יום זה עדיין יהיה בית ספר שהוא תחת פיקוח של משרד החינוך ושלנו. בשלבים ראשונים נעקוב מקרוב ונסייע בכל מה שצריך. כל חבלי הלידה הראשונים יהיו לא פשוטים, אבל אני מאמין שהמהלך הזה יצליח ובגדול”.
