עינב קורן כיתה א תלמידה
לעולם לא אשכח. עינב קורן בכיתה א

עינב קורן לא שוכחת את היום הראשון בכיתה א'

היום הראשון בכיתה א’ הוא אחד האירועים המכוננים והמשמעותיים בחיי הילד וההורה גם יחד. זו חוויה מעצבת לטוב ולרע, וההשתלבות במוסד החינוכי מעתה ועד 12 שנים מהווה במידה רבה את כרטיס הכניסה לעולם האמיתי

לעולם לא אשכח את היום הראשון ללימודים כשעליתי לכיתה א’. אמנם עברו 31 שנים מאז (מי סופר…), אבל אותו הבוקר של 1 בספטמבר 1987 הותיר בי רושם עז עד היום. כל הקיץ חיכיתי לחדש את הילקוט, המחברות, תיק האוכל עם המטפחת (כן, כן, היינו אקולוגיים פעם, רק שלא ידענו), ובעיקר ציפיתי דרוכה לתפעל את הקלמר המשוכלל שלי על שלל הלחצנים והתאים הסודיים שלו (ילדי שנות ה-80 בוודאי מהנהנים בהתרגשות כי זה היה ה-קלמר וכולנו, וידאנו שיש מספיק מלאי אצל קתי במרכז ג’). אימא החלה את שנתה הראשונה בהוראה, ואבא, חמוש במצלמה, לקח יום חופש מהעבודה וליווה אותי נרגש לא פחות. הרגשתי קטנה מול השער הגדול של בית הספר רותם, שגם ללא קשת בלונים הזמין אותי להיכנס פנימה בשמחה. עם חיוך שלא יורד מהפנים, שתי קוקיות וחולצת תכלת מכופתרת, צעדתי נחושה לעבר המסדרון. עד היום אני זוכרת את ריח ה”חדש” שהציף את הכיתה – ריח שלימים הבנתי שייחודו בשילוב של ניחוח הקירות המסוידים, כריכי שוקולד השחר והבושם המתקתק של ירדנה המחנכת.

יותר מכול אני זוכרת את “טקס” הצילום עם השלט של “שלום כיתה א'" ברקע. חיכיתי כל כך לרגע שאתיישב לשולחן שהוצב בפינת הכיתה. וכך מתחתי חיוך בלתי נשלט לעבר אבא שצילם אותי בעיניים נוצצות מִסקרנות (ראו תמונה מצורפת). כל 36 התמונות בפילם הזה הוקדשו למעמד, אבל מכולן התמונה הזו עדיין משקפת עבורי את החוויה הנפלאה.

עינב קורן

עינב קורן

גם לכם יש את תמונת כיתה א’ המסורתית, בין שהתחלתם את לימודיכם בשנת 1971 או שצילמתם את ילדכם בשנה שעברה. התיעוד של החוויה הזו הוא כל כך מובן מאליו עבורנו כי אין ספק, היום הראשון בכיתה א’ הוא אחד האירועים המכוננים והמשמעותיים בחיי הילד וההורה גם יחד. זו חוויה מעצבת לטוב ולרע, וההשתלבות במוסד החינוכי מעתה ועד 12 שנים מהווה במידה רבה את כרטיס הכניסה לעולם האמיתי.

רבות נאמר ונכתב על חוסר ההתאמה של מבנה וסגנון ההוראה הבית-ספריים לתקופתנו. ואכן, המערכת כפי שהיא היום נדרשת לשינויים רבים, כמעט מהפכניים, כדי לשמש כרטיס כניסה אקסקלוסיבי, יקר ערך ויעיל ללומד בן המאה ה-21. עם זאת, טור זה אינו מוקדש להצעות חדשניות עבור מערכת החינוך או בית הספר, אלא מזמין אתכם להתרגש.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות באשקלון? 

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כאן דרום אשקלון" באייפון


אם נחזור רגע ל”טקס התמונה”, ניווכח שהשיא הגדול ביום הראשון ללימודים שמור כמעט באופן מוחלט לכיתה א’. בשנים שלאחר מכן כבר אובדת ההתרגשות, וההתלהבות היא בעיקר של ההורים המייחלים לחזרה לשגרה. למעשה, השיא הבא בעקבות השיבה לבית הספר קורה לרוב ביום הראשון-האחרון ללימודים בכיתה י"ב. לא, לא פספסתי במקרה את המעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים. הצומת הזה בחיי התלמיד הוא יותר מלחיץ, מפחיד ומטריד מאשר מרגש. וכך מסתמן ש-12 שנות הלימוד שבהן פקדנו (וכעת ילדינו) את בית הספר הן לא היעד עצמו אלא רק תחנות מעבר ברכבת החינוכית. במקום שהתלמידים יתרגשו, ייהנו ויגלו סקרנות מחוויית הלמידה והחקר, רובם שבים יום-יום לבית ספר בחוסר חשק ומכוונים ליעד – סיום 12 שנות לימוד. למעשה, זה בדיוק המשל לאדם שכל חייו נמנע ונזהר מכל דבר כדי לזכות באריכות ימים, אבל בסופו של דבר נותר ערירי בגיל מופלג מבלי שחווה ונהנה מחייו – איזו החמצה!

מלבד חוסר ההנאה וההנעה של התלמיד, שנובעות מגישה זו, אנו מחנכים דורות שלמים לסמן וי ולייחל לסופה של תקופה במקום לעודד חדוות עשייה ויצירה. זה ניכר בתרבות “טבלאות הייאוש” שלנו, דרך המערכת הצבאית שלנו – “עד מתי אוגוסט 18?” – בציפייה שלנו לסיים כבר את התואר וההתמחות, בתלונה ההורית הראשונה – “שיעברו כבר תשעת חודשי ההיריון האלה” – או ציפייתם של ההורים חסרי הסבלנות כי תינוקם בן החודשיים יתחיל כבר להיות עצמאי. אך יותר מכול משפיעה גישה זו על תרבות התעסוקה שלנו. מחקרים רבים מעידים על כך שמרבית האנשים הבוגרים המועסקים בתחומים שונים במשק לא נהנים מעבודתם ולא חשים סיפוק עד כדי שחיקה ברמה האישית ולא רק המקצועית. ציבור רחב של עובדים העיד בסקרים שונים כי ציפייתו העיקרית היא שיגיע סוף יום העבודה בהקדם או לחלופין סוף השבוע. בקרב מורים אף נמדדה שחיקה משמעותית ובולטת ותחושת תסכול רבה בציפייה לימי החופשה.

כיום בתי הספר הם המנוף המשמעותי שיכול למנוע טיפוח בוגר מתוסכל ומיואש שהיעד שלו הוא קו הסיום ולא החוויה עצמה. ולכן ראוי בעיניי ששינוי הגישה ייעשה כבר בבית הספר לטובת התלמידים והמורים. לדעתי, כל בית ספר באשר הוא, כל מנהל וצוותו החינוכי על סגנונם ובעיקר אנחנו ההורים צריכים לאמץ בחזרה את ההתלהבות של היום הראשון בכיתה א’ כחלק משגרת החינוך של ילדינו. הזמנה להתרגש היא מיומנות לא פשוטה כי היא דורשת רגישות רבה, הוקרת תודה ובעיקר הימנעות מלקחת הכול כמובן מאליו. חשיבה יצירתית, יזמות חינוכית וחדשנות הן הכלים לשם כך, כשהשאלה המנחה שצריכה להדהד אצל המנהל, המורה, ההורה והתלמיד היא" מתי בפעם האחרונה עשית משהו לראשונה? התמודדות יומיומית עם מענה אמיתי לשאלה זו תבטיח דיאלוג פורה של סקרנות, עומק ועניין בקרב תלמידים, הורים, מורים ואף הנהלת בית ספר.

מפעם לפעם אני חוזרת לתמונת “שלום כיתה א” שלי ומבינה עד כמה החוויה הראשונית הזאת היא נצחית ומשמעותית, וההתרגשות שבגילוי והלמידה מלוות אותי בעשייה שלי עד היום. מאחלת לכולנו שנשעט בשמחה לקראת שנת הלימודים תשע”ט!

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר