מאז שהייתה בת 13, מיכל בן צבי רוקדת כל הדרך אל החלום. היא לא פחדה לרצות, להעז, ליזום, לפעול, לעוף גבוה, וגם לנחות כשצריך, ואז שוב לרצות לעוף. הכי גבוה שאפשר. מיכל היא אחת מרקדניות הפלמנקו המוכרות ביותר בארץ. לאחרונה היא עשתה צעד משמעותי בהכרה שלה ככזו כשהתקבלה לעמותת הכוריאוגרפים בישראל. בחודש הבא היא תופיע על במה אחת יחד עם הזמרת מרים טוקאן ולהקת נגנים מוכשרים בפסטיבל תור הזהב באשדוד, במופע יחיד במינו שיזמה בעצמה. וזו רק ההתחלה. למרות שהכל התחיל הרבה הרבה קודם לכן.
שלושים שנה קודם, מיכל הייתה נערה תמימה שחיפשה את המקום שלה. היא גדלה בנתיב העשרה, שם העבירה את ילדותה בכיף, הרבה לפני שהאזור הפך להיות מופגז ע"י רקטות. היא בת למשפחה של חקלאים, המגדלים ומשווקים פרחים, וחיה היו שזורים, תרתי משמע, בעסק המשפחתי, כבר מגיל קטן. עד שיום אחד, משהו נוסף נכנס לחיה: הפלמנקו.
הריקוד לא היה זר למיכל. היא תמיד רקדה בחוגי ריקוד למיניהם וניסתה מגוון סגנונות, אבל משהו בריקוד הפלמנקו שינה את חייה. כבר אז, בגיל 13, ביום שפגשה את הריקוד הזה לראשונה, היא ידעה שזה מה שהיא רוצה לעשות.
מיכל בן צבי. צילום: אייל הירש
כשהיא בשיא ההכנות למופע 'חלומות' שיעלה בחול המועד פסח, עם השם הכי סמלי שיש אפרופו חלומות, סיפרה ל'כאן דרום' על תחילת הדרך, עוד כשהייתה ילדה קטנה, כשרק חלמה לרקוד. "מגיל קטן, עוד כשהייתי בגן חובה, כששאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, עניתי 'רקדנית'. לתשובה כזו בגיל צעיר לא באמת מייחסים חשיבות. תמיד מי יהיה מי שיענה אני רוצה להיות טייס, דוקטור, לוחם אש, אבל היום, כשאני בוחנת את זה אני חושבת שהיה שם משהו אחר", סיפרה מיכל.
"את הפלמנקו פגשתי לראשונה כשנכנסתי לחוג. ראיתי משהו שונה לגמריי. אהבתי את הבעות הפנים, הקצב, האנרגיה, הפלפל. זה היה עמוק בתוכי כל השנים. רקדתי ופשוט אהבתי כל רגע. חלמתי לרקוד על במות גדולות, להופיע, להיות אני. וידעתי שזה מה שיקרה".
כשסיימה מיכל את לימודי התיכון, היא התגייסה לצבא, ובדיוק באותה תקופה החל המצב הביטחוני להשתנות. מקום מגוריה – נתיב העשרה הפך למוקד ירי רקטות, ובמקום לרקוד, מצאה עצמה מיכל מתפעלת חמ"ל בעת לחימה. בצער רב נאלצה מיכל להזיז את הפלמנקו קצת הצידה. היא ידעה שהיא עוד תחזור לרקוד.
לאחר השחרור עברה מיכל לגור בתל אביב, היא החלה ללמוד בבית ספר למשחק, עשתה תואר, הכירה בן זוג לחיים, רקדה ואף לימדה פלמנקו, כמובן, וכך השנים, וגם החיים, עברו. עד שיום אחד, בגיל 31, זמן קצר לאחר חתונתה, היא הרגישה שהיא רוצה עוד.
מיכל בן צבי. צילום: אורית בר אור
היעד: סיביליה
"היו לי חיים בישראל, עשיתי מה שצריך היה לעשות, אבל לא עשיתי את כל מה שרציתי להיות. רציתי להרגיש מה זה להיות רקדנית פלמנקו אמיתית, להרגיש את השורשים של זה, ידעתי שרק כך אוכל למצות את הכישרון שלי והתשוקה שלי לריקוד הזה. תמיד רציתי לטוס לסיביליה שבספרד ולחוות את תרבות הפלמנקו במלואה. ופתאום הבנתי בגיל 31 שעדיין לא עשיתי את זה".
"הרגשתי שזה או עכשיו או אף פעם. אמרתי לבעלי בוא ניסע, והוא אמר: 'יאללה בואי ניסע'. ואז חשבתי לעצמי שאם הייתי יודעת כמה זה פשוט, הייתי עושה את זה קודם. וזהו, זה קרה". וכך, בצעד אמיץ ומעורר השראה, עם המון תמיכה מהבעל הטרי, הם החליטו לצאת להרפתקה מדהימה, כי למיכל יש חלום להגשים.
מיכל ובעלה בסביליה
זמן להגשים חלומות
בגיל 31 מיכל עזבה את הבית, המשפחה, הפרחים, ונסעה עם בעלה לספרד, להרפתקה חדשה. "בהתחלה חשבנו לנסוע לשבועיים, או חודשיים, 'רק לנסות', ומפה לשם נשארנו שם 6 שנים".
"עם סיביליה זו הייתה אהבה ממבט ראשון", סיפרה. "לאט לאט מצאנו את עצמנו שם. התחלתי לרקוד פלמנקו בחוגים שרציתי, בעלי מצא דרכים יצירתיות להתפרנס, ובין לבין היינו מגיעים לביקורים בארץ, שבהם הייתי עובדת בעסק המשפחתי ובמקביל מעבירה שיעורי פלמנקו לתלמידות בארץ, וחוסכת כסף לחודשים הבאים בספרד. החיים שלנו היו שם. עם הזמן גם הבאנו תינוקת לעולם והפכנו להורים מאושרים".
מיכל ובעלה בסביליה
שם בספרד, מיכל הפכה לרקדנית מנוסה ומקצועית. ההרפתקה שהחלה שש שנים קודם, הפכה לשגרת חיים שמיכל מאוד אהבה. בדיוק על זה היא חלמה. היא הופיעה בספרד וגם בארץ, התפתחה, פרחה, החלה ליצור שיתופי פעולה ואף יזמה מופע מדהים בישראל יחד עם רקדנים מספרד. המופע תוכנן להתקיים בחורף 2019, הכל היה מוכן, כרטיסים נמכרו, ההכנות היו בעיצומן, ואז בבום הכל נעצר. "הטיסות בוטלו, המופע בוטל, הלם גדול". כמו בכל העולם, גם את ספרד הפתיעה הקורונה.
"פתאום יום אחד הכל השתנה. הקורונה פרצה בספרד, החיים כבר לא נעו כסדרם. אסרו עלינו לצאת מהבתים, היה סגר, המשטרה הייתה ברחוב, גרנו בדירה קטנה עם פעוטה ולא ידענו מה לעשות", סיפרה מיכל. "יצאתי עם הילדה לסופר ואישה אחת עקבה אחריי והחלה לצעוק שהיא תקרא למשטרה כי אני מפרה סגר. כל כך נבהלתי מהסיטואציה, עד כדי כך שכשחזרתי הביתה אמרתי לבעלי 'זהו אנחנו עוזבים'. תוך כמה שעות מצאנו טיסה לארץ, לקחנו מזוודה עם כמה דברים קטנים ורצנו לשדה תעופה. אפילו את הכלים בכיור לא הספקתי לשטוף, פשוט ברחנו משם".
מיכל בן צבי. צילום: MANUEL ANGEL ROJAS
החלום ושברו
אמנם בישראל המצב לא היה כל כך רגוע, והקורונה הכתה גם פה, אך הקרבה למשפחה, השטחים הפתוחים עבור הילדה, והבית, הקלו על מיכל ובעלה שברחו מההיסטריה בספרד. "חזרנו לארץ במחשבה שנהיה פה חודשיים, נעבור את הסגר ואת הקורונה, ונחזור שוב הביתה. אבל זה לא מה שקרה".
ומה עם המופע?
"המופע הגדול שבוטל עם תחילתה של הקורונה, עלה באונליין, כמו הרבה מאירועי תרבות דאז. אחרי חודשיים בארץ הבנו שזה לא יגמר בקרוב. הגענו למצב שאנחנו מחפשים דירה בארץ וצריכים להכניס את הילדה למסגרת ולחכות עד שהקורונה תיגמר. מפה לשם נכנסתי להריון וילדתי עוד תינוק, ועדיין, הקורונה לא הסתיימה. בשנת 2022 הצלחנו להרים את המופע אבל עם רקדנים ישראלים כי התו הירוק לא אפשר להביא אמנים מחו"ל. היינו עם מלא סימני שאלה, אבל הבנתי שאנחנו בישראל כרגע, ואני צריכה להמציא את עצמי מחדש".
מיכל בן צבי מופיעה בספרד
עד היום מיכל לא חזרה לשטוף את הכלים שהשאירה בכיור בדירה אי שם בסיביליה. מישהו אחר דאג לזה. "מצאנו חברה שהסכימה לפנות לנו את הדירה ולאחסן את כל החפצים שלנו במחסן. החלום מאוחסן בתוך מחסן כבר שלוש שנים. לא עשינו קלוז'ר אפילו. בחיים לא דמיינתי שככה זה יגמר".
ועכשיו, כשהקורונה יחסית מאחור, את לא מתכננת לחזור?
"החזרה לארץ לא הייתה פשוטה. הכל היה בבום. שום דבר לא היה מתוכנן. הייתי חייבת לקום ולעזוב. השארתי בספרד המון. לא רק חפצים, השארתי שם חלום, שנקטע ממש באמצע וזה היה נורא מתסכל. השהייה בארץ גרמה לנו להבין שצריך להתחיל פה מחדש. למצוא בית לגור בו, למצוא מסגרות לילדים, ולחיות. חזרתי לעבוד בפרחים בין שיעורי פלמנקו ומופעים. אבל לחיות פלמנקו בארץ לבין לחיות פלמנקו בסיביליה, זה עולם אחר. שם אפשר לרקוד פלמנקו ולחיות, פה צריך לחיות קודם, להתפרנס, ולנסות לרקוד תוך כדי. אני מנסה למצוא את האיזון, את הכוח, את הפלטפורמות הנכונות לשלב בין הכל, וזה מצריך המון תעוזה וכוחות נפשיים. לחזור לסיביליה תמיד נמצא אצלי בראש. אבל היום יש לי 2 ילדים, וזה פחות קל לנתק אותם מהחיים שלהם פה בארץ, מהסבים ומהדודים, זה שונה לעזוב מדינה עם ילדים מאשר לעשות את זה כשזה רק אני ובעלי. זו הרפתקה שונה. אבל אני בטוחה שאני אמצא את הזמן לנסוע לשם, לגיחה, לשבוע שבועיים, לספוג שוב את המקום והתרבות, אני חייבת את זה לעצמי".
ואיך החיים בנתיב העשרה כאמא לשני ילדים, בתקופות הסלמה?
"רוב הזמן אנחנו בשגרה רגילה. כמובן שבזמן ירי אנחנו בפחד, וזה לא קל. אבל החיים כאן הם באמת מאוד טובים. אנחנו מוקפים במשפחה, חברים, חממה גדולה. כולם לוקחים חלק בעסק המשפחתי של הפרחים שאנחנו מאוד אוהבים, זו אמנות בפני עצמה, ואנחנו מגובשים תמיד. כשתקופות הסלמה מתרחשות, תמיד מבזיקה מחשבה של אולי לעבור לגור במקום אחר, אבל היא תמיד פוסקת כשהמצב נרגע. הילדים צריכים להרגיש את סבא וסבתא שלהם. הם לא נהיים צעירים והזמן הזה איתם הוא יקר".
ממציאה את עצמה מחדש
מיכל חזרה לארץ לא כשם שעזבה אותה. היא חזרה עם מלא ניסיון, ביטחון, ידע, וכישרון שהלך וגדל. "כשהגעתי לארץ תפסו אותי כמשהו אחר, מקצועי יותר. בכל זאת רקדתי פלמנקו בספרד. עם הזמן בארץ התחלתי לחפש שיתופי פעולה מעניינים, הייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש".
פסטיבל תור הזהב היה הדבר הבא עבורה. "תמיד משך אותי לשתף פעולה עם קונספט רב תרבותי. ב-2018 ניסיתי ליצור חיבור עם חלק מהאמנים המשתתפים בפסטיבל תור הזהב, רציתי להיות חלק ממנו גם, ועלה לי רעיון, שאמנם לקח קצת זמן להרים, עד שהצלחתי", סיפרה.
מיכל בן צבי. צילום: Sergio Yubero Murial
פסטיבל תור הזהב, חול המועד פסח 2023
"התחשק לי להביא משהו רב תרבותי ברמה אומנותית. להביא את הפלמנקו השורשי, כזה שמתחבר עם המוזיקה הערבית שנמצאת גם היא בשורשים שלו. רציתי להביא את כל הידע שלי, הניסיון והאהבה שלי לפלמנקו, ויחד עם זאת לעבוד עם מישהי מתרבות אחרת, עם שפה אחרת. ואז נוצר חיבור עם הזמרת המדהימה מרים טוקאן. התחלתי לעבוד על הרעיון של המופע, והגשתי אותו לקרן ליוצרים עצמאיים, ולשמחתי קיבלתי תמיכה מהם עבור הרמת המופע. הם האמינו במופע ואהבו את הרעיון ואני מודה להם – לקרן, וליוצרים של פסטיבל תור הזהב, שיתנו לנו את הבמה באפריל הקרוב להעלות מופע שלא נראה כמותו".
שיתוף הפעולה הייחודי בין מיכל למרים טוקאן היה טבעי. שתיהן גרו בספרד, שתיהן מחוברות לפלמנקו ושתיהן פרפומריות מוכשרות. "המופע שיעלה הוא יחיד במינו. הוא מצד אחד שומר על המקום של הפלמנקו השורשי מסביליה ואנדלוסיה, ומצד שני הוא מביא גוון חדש בשילוב המוזיקלי שלו, וזה יוצא שילוב מאוד יפה ומעניין".
עכשיו, אחרי שהחלום המקורי נשאר מאחור, בספרד, צריך לבחור חלומות חדשים. המופע 'חלומות', כשמו כן הוא, מסמל את הדרך של מיכל, ואת מה שעתיד לבוא. כשתראו אותה שם על הבמה, היא תראה לכם, לכולם, ובעיקר לעצמה, מה היא יודעת לעשות, איך היא יודעת לרקוד, וכמה שהיא הצליחה. ויחד עם המחשבות שנמצאות בראשה על החלום שנקטע באמצע, על התהיות על "מה אם הייתי נוסעת לסיביליה מיד אחרי הצבא ולא מחכה עד גיל 31.. בטח כבר הייתי היום חלק מלהקת פלמנקו גדולה שמופיעה מסביב לעולם.. היום הייתי יכולה להיות גדולה יותר", מיכל יודעת שהכל אפשרי, החיים הראו לה שהכל פתוח. שאף פעם לא מאוחר להיות כל מה שהיא רוצה להיות.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
