בימים אלו הוציא לאור ד”ר אמיל חי, לשעבר סגן מנהל בית החולים ברזילי, את ספרו “רכבת לילה מבגדד” בהוצאת אוריון.
ד”ר חי, בן 64, נשוי ללילי, ילידת הארץ, גם היא ממוצא עיראקי, לשעבר מזכירה רפואית בקפלן, והם הורים לשתי בנות. הוא תושב רחובות ומומחה לרפואה פנימית ורפואה דחופה. לאחר סיום לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים עבד כרופא בקפלן במשך עשור וכן היה מנהל המיון בברזילי. לאחרונה פרש לגמלאות, והוא עובד בחצי משרה בברזילי ביחידה לניהול סיכונים ובטיחות הטיפול.
“זו הייתה הרפתקה”
ד”ר אמיל חי נולד בבגדד בשנת 1954. בשנת 1971, לאחר שהשלים את לימודיו בבית הספר התיכון שמאש ולאחר שעבר בהצלחה את מבחני הבגרות, ברח מעיראק. שבוע לאחר מכן ברח גם אחיו היחיד רוני, המבוגר ממנו בשבע שנים, רוקח בעל דיפלומה מאוניברסיטת בגדד.
אמיל חי בצעירותו בעיראק. צילום: מהאלבום המשפחתי
“הגענו בכוחות עצמנו ובאחריותנו ברכבת, ומכאן שם הספר”, מספר ד”ר חי. “אני מכיר את השיר רכבת לילה לקהיר, אך אין קשר לשיר. אנחנו באמת עלינו על רכבת וכך הגענו לארץ. היינו צריכים לעבור מגבול עיראק לגבול כורדיסטאן, והיו שם ביקורות מאוד קפדניות. הרבה יהודים התגלו בנקודות אלו והוכנסו לכלא. בנקודת הביקורת האחרונה הדרך כבר הייתה קלה יותר, ועברנו לגבול של פרס ללא ידיעת אנשי הפטרולים בגבולות. זו הייתה הרפתקה, ולמישהו בן 17 וחצי שלעולם לא עזב את הבית זה היה דבר עצום. למדתי בבגדד קורס עזרה ראשונה ושיבשתי את שמי, תוך כדי שימוש בתעודה וכן כדי לשנות שמות יהודיים של משפחה אחרת, כל זאת כדי שלא תתגלה”.
משפחתו של חי קיבלה אותו ברמת גן, הוא למד בירושלים ושירת במסגרת עתודה אקדמית. במלחמת יום הכיפורים היה כבר בעיצומו של קורס חובשים, ולאחר נישואיו עבר להתגורר ברחובות.
ד"ר אמיל חי. צילום: מורן נסים, צילום רפואי
“מיד עם הגעתי לארץ לקח אותי דודי מצד אימי לאוניברסיטה העברית בירושלים”, הוא מספר. “הוא רשם אותי לשנת מכינה, ואת אחי הוא לקח לעבוד עמו כרוקח במפקדת יהודה ושומרון. במהלך ששת החודשים הראשונים להגעתנו ארצה עטפו אותנו באהבה כל הסבים והסבתות, הדודים והדודות, מצד אבא ומצד אימא, אירחו אותנו אינספור פעמים, דאגו לכל הצרכים שלנו ותמכו בנו גם הרבה אחרי שהורינו הגיעו לארץ. במשך שישה חודשים ראשונים היינו בלי ההורים, רק אני ואחי”.
“סיפור בריחה בערבית”
את קורותיו וקורות יהודי עיראק הוא החל להעלות על הכתב לפני עשרות שנים, “הייתי במעונות הסטודנטים בירושלים, הרגשתי לבד והתחלתי לכתוב על חיי היהודים בעיראק, וגם על סיפור הבריחה שלי שהוא אותו סיפור של כל מי שברח למעשה באותה הדרך, וזה לא פורסם אף פעם. כתבתי במחברת את סיפור הבריחה בערבית, וכל חיי ידעתי שמתישהו אכתוב ספר. הייתי לבדי במעונות הסטודנטים בהר הצופים, ישבתי בחדרי כל ערב, ותוך בכי רב וגעגועים מרים להוריי כתבתי את הסיפור. שמרתי את המחברת בארון שנים רבות מתוך תקווה שיום אחד תגיע העת להוציא לאור ספר.
המחברת בה כתב ד"ר חי את קורות חייו בערבית
“שמתי את המחברת בצד, וכשצפיתי לאחרונה בסרט 'מפריח היונים' – ואני לא צופה בסרטים ולא הולך לקולנוע – הבנתי שזה הסרט הראשון שדיבר על יהודי עיראק בשנות ה-40, ואז אמרתי זו ההזדמנות שאשלים את הסיפור על חיי היהודים בשנות ה-60, ואיך ברחו מעיראק באותה תקופה. לקחתי את כל המחברת והתחלתי לתרגם אותה לעברית, ועל סמך תעודות ותמונות בניתי את סיפור חיינו. הסרט מאוד נגע ללבי. אין שום זכר לתיעוד חיי הקהילה של יהודי עיראק, ולכן חשבתי שזה הזמן להשלים מה שהופיע בסרט ולסגור את המעגל, ואם מישהו ירצה להפוך את הספר לסרט, אז מה טוב”.
במה עסקו הוריך ומתי הם עלו לארץ?
“אבי היה מנהל חשבונות של הקהילה היהודית, ואימי עקרת בית. רק לאחר שישה חודשים הם הצליחו לצאת מעיראק באופן חוקי עם דרכונים לשווייץ ומשם לארץ. אבי ביצע את הקישור למתווך הכורדי שהבריח אותנו, אך למעשה הגענו בצורה עצמאית בדרכים, והם עצמם החלו בתהליך של עלייה לארץ רק כמה חודשים אחר כך, זאת בעקבות הקלות שנתנו לאנשים מבוגרים או חולים”.
אמיל חי ומשפחתו בעיראק. צילום מהאלבום המשפחתי
הספר, המשלב גם תמונות מחייו של חי בעיראק, לא רק מתעד את מסע בריחתו של נער בן 17 משם ואת מסע הגעתו לארץ, אלא גם מתאר את כל הגעגועים לטעמים והריחות שעליהם גדל ואת הרצון לכתוב על כך כדי להאיר זרקור על הקהילה העיראקית בארץ, שלדבריו נדחקה לפינה מבחינה היסטורית. מסעו של חי כתוב בצורה אותנטית מנקודת מבטו של הנער התמים שהגיע אל הארץ המובטחת ומשלב בתוכו גם את מסע התפקחותו והתבגרותו.
יהודים נתלו בכיכר
ד”ר חי מציין בספרו כי רבות נכתב על מעללי הנאצים ביהודי אירופה ועל הסבל הנוראי שחוו היהודים בשואה, אבל מעט מאוד נכתב וסופר על הפרהוד ועל ההרג ההמוני שחוו יהודי עיראק בשנות ה-40. דבר כלל לא נכתב על חיי יהודי עיראק בשנות ה-60, ולא נכתב דבר על בריחת יהודי עיראק לאחר מלחמת ששת הימים, על התלייה של תשעת היהודים בכיכר השחרור, “סאחת אלתחריר”, בלב בגדד בסוף שנות ה-60. לכן כאשר תרגם את סיפור הבריחה, הוא הוסיף קטעים נרחבים על חיי יהודי עיראק, כולל המנהגים בחגים, הלימודים בבתי הספר של היהודים, המועדון הקהילתי ועוד, כל זאת בתקווה שסיפור חיי יהודי עיראק והבריחה ייזכרו לעולם.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
“אדגיש כי רוב מה שמתואר בספר על חיי וחיי משפחתי מייצג את רוב משפחות היהודים שחיו באותה תקופה בעיראק”, הוא אומר. “אותם בתי ספר, אותה מתכונת לימודים, אותן תעודות לימודים, בתי הקולנוע בבגדד, החגים, השוק העירוני, הקנטרי קלאב וכן הלאה. סיפור הבריחה שלי אף הוא דומה לסיפורם של שאר יהודי עיראק שברחו באותה דרך”.
הייתם עדים לאנטישמיות במהלך החיים בעיראק?
“עם המהפכה בעיראק ועם עליית שלטון הבעת’ ב-1963 בתחילה יהודים לא הרגישו בשינוי מיוחד, אך עם הזמן יהודים הוגבלו והמתח עם ישראל התגבר. היה מועדון קהילתי בו היינו נפגשים במיוחד בקיץ, והם החליטו שיהודים מתכננים שם פיגועים מטעמים ציוניים, והם סגרו את המועדון. אחר כך הודיעו שיהודים לא יתקבלו לאוניברסיטאות בפקולטות לרפואה רוקחות או הנדסה. מלחמת ששת הימים פרצה, וההגבלות רק גברו יותר. 13 יהודים נתלו בכיכר, היו מעצרים, האשימו קרוב משפחה שלי באשמת ריגול ועינו אותם בצורה בלתי רגילה. היהודים התחילו כבר לצום ולהתפלל לגאולה. הם הבינו שאין להם מה לעשות בבגדד, והם התחילו לברוח על חמורים ולחצות את הגבול”.
כריכת הספר רכבת לילה מבגדאד של אמיל חי
הרגשת בקיפוח עדתי לאחר העלייה לארץ?
“קיפוח עדתי לא, אבל היה מין יחס מהסביבה כאילו שם לא היה לנו כלום, התייחסו כאילו אנו לא יודעים שום דבר על העולם, ושאני מספר סיפורים. בבית הספר לרפואה החליטו לקבל רק שלושה עולים חדשים ולא יותר, ולא הבנתי מדוע להגביל את העולים החדשים, ואני לא יודע אם זה קרה עקב אפליה”.
יש לך חלום לחזור לבקר בעיראק?
“יש לי חלום לחזור לבקר. בשנת 2008 כשאמריקה שלחה צבאות לעיראק בדרך לא דרך יצרתי קשר עם מישהי שהייתה בעיראק באותה תקופה, והיא מסרה לי מידע על הבית שלי, ויש שם תמונות בספר מהטלפון הסלולרי שהיא צילמה, תמונות של הבית מבחוץ. היא סיפרה שהבית עדיין קיים, וגרה בו משפחה וחלקו הפך למוסך”.
ד"ר אמיל חי עם הספר והמחברת. צילום: מורן נסים, צילום רפואי
יש לך קשר עם חברים או בני משפחה משם?
“אין לי כבר חברים או משפחה בעיראק, אך באמצעות כמה מהתלמידים שהיו איתי בבית הספר, גילינו שיש איזו מורה שלימדה אותנו בבית ספר היסודי, והיא עדיין חיה שם”.
המרכז הרפואי ברזילי. צילום: דוברות ברזילי
על מערכת הבריאות ככלל, ובפריפריה בפרט, הוא מסרב לדבר. “אני מעדיף להתרכז בספר”, הוא אומר, “אני בפנסיה, ואשאיר את הנושא לאנשי המקצוע. כתבתי מאמרים לעיתונות הרפואית, ובית החולים שלנו היה הראשון שכתב על אלימות נגד צוותים רפואיים בשנת 1968”.
