פסח מאחורינו וזו התקופה שבה הכל מרגישים כי עונת החורף הסתיימה סופית. במהלך סוף השבוע האחרון פקדו את חופי הרחצה והפארקים הציבוריים מאות ואף אלפי בני אדם שחיכו לימי השמש חודשים ארוכים וגם ניצלו את ימיה האחרונים של חופשת הפסח.
אלא שעם היציאה לחופי הים שעשויים להיות בימי הקיץ גדושים ברוחצים יש גם להישמע להוראות החוק. בעירייה ובמשטרה החליטו להתכונן יחד לקראת ימים אלו. לשם כך התקיימה ישיבה מקדימה במעמד ראש העיר, מנכ"לית העירייה ונציגי פיקוד תחנת המשטרה בעיר על מנת לעמוד מקרוב על היערכות גורמי האכיפה בנושא.
ניסה לברוח אבל נתפס. טרקטורון בחוף הים. צילום: דוברות המשטרה
בסוף השבוע האחרון יצאו השוטרים והפקחים בכוח משימה מאוחד לפעילות אכיפה מוגברת בחופי הים המוכרזים ואלו שלא מוכרזים. כאשר ניתן דגש על אכיפת חוקי התנועה ואיתור עבירות תנועה ובריונות, אכיפת חוק אלכוהול במקומות ציבוריים לרבות חופי רחצה, עבירות מטרדי רעש ועוד.
במאות בתים ברחבי אשקלון החלו עם צאת השבת בחגיגות המימונה המסורתיות.
אחת מההפקות הגדולות, הייתה כבכל שנה בביתו של איש העסקים האשקלוני פיני סבח ורעייתו נורית. בין המכובדים שהגיעו לאכול מופלטה: יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין והשרים: יובל שטייניץ, מירי רגב, יריב לוין, בן העיר גלעד ארדן, תושב העיר ח"כ אבי דיכטר וכן גלעד שרון. עוד נכחו: יועץ התקשורת, ברק סרי; ראש העירייה, תומר גלאם; אדריכל העיר, אריק ברששת; איש העסקים, חיים תורג'מן וכמובן, האישה הכי ליכודניקית באשקלון, אילנית חג'ג'. נשיא המדינה, ראובן ריבלין שנוהג לפקוד את ביתו של סבח בכל מימונה, נאלץ להיעדר השנה מהחגיגות בשל מצבה הרפואי של אשתו, נחמה. רפואה שלמה!
על הקטע האמנותי הייתה תזמורת מלאה עם הזמרים אמיל זריהן, אמיר אליהו וקובי ראובן שהקפיץ את המשתתפים בחפלה אל תוך הלילה.
תחילה אשתף שאת חג המימונה אני חוגגת בכל שנה עם משפחתי השנייה, משפחת כהן. השולחן ערוך כיד המלך עם מאכלים מסורתיים כשברקע מתנגנת לה מוזיקה אותנטית ומופלטות שמשמחות לבב אנוש.
עבורי חג המימונה הוא גם סגירת מעגל עם תפקידי כיו”ר אגודת סטודנטים/יות. לפני שנתיים בחרתי לחגוג את כניסתנו לתפקיד בסימן מימונה, אני זוכרת שבאותם רגעים שבהם הפקתי את האירוע, משפחת כהן הייתה לי לדוגמה: בשפע, במסרים, בשמחה ובכל ההכנות, וכמו בבית דאגנו להפיק אירוע מימונה מלא צבעוניות, פיזרנו לבוש מסורתי שלבשו הסטודנטים, הכנו מופלטות ועוגיות מרוקאיות ותבלנו את האירוע עם להקת "שפתיים". היה מדהים ומרשים ובעיקר מתוק ושמח.
השולחן ערוך ומוכן לתחילת החגיגה
הסיבה שהחלטתי לחגוג את כניסתי לתפקיד בסימן מימונה הוא המסר. המימונה היא לא רק מופלטות, זו הייתה עבורי דרך להעביר מסר לסטודנטים שאגודת הסטודנטים והסטודנטיות שנוביל תהיה כדלת החג, פתוחה לברכה, לרווחה, לרעות, לאהבה ותהיה בית עבור כל סטודנט וסטודנטית, בדיוק כמו דלת החג ומה שמסמל חג המימונה.
ומאז חג המימונה במכללה הפך למסורת, וכך יישאר. בכל שנה ובכל פרויקט שאנחנו עושים אנחנו עולים מעל הרף שקבענו לעצמנו, והשנה יהיה מרשים יותר, נדאג לחדד את המסר, שערים של ברכה פתוחים.
המימונה הוא חג עממי של יהודים יוצאי צפון-מערב אפריקה, הנהוג במוצאי שביעי של פסח באסרו חג. בישראל הוא מצוין בכ”ב בניסן ובחוץ לארץ בכ”ג בניסן. מקור המנהג במסורת יהדות מרוקו, אך סימוכין לחגיגות המימונה נמצאו רק החל מהמאה ה-18. מסורת החג חודשה בארץ ב-1965.
ליל המימונה מתאפיין בהשארת דלת הבית פתוחה כדי להזמין את כל מי שרוצה להיכנס, לאו דווקא בני משפחה, מכרים או מוזמנים מראש. חגיגת המימונה כוללת פתיחת שולחן ועליו מיטב מטעמים ומיני מתיקה וכוללת שירים, ברכות וריקודים. המסובים נוהגים ללבוש בגדים מסורתיים מפוארים, לרוב ירוקים עם ניטים, הזהים למלבושי המימונה של יהודי מרוקו, כגון גלימות מוזהבות רקומות ותרבושים צבעוניים.
הכיבוד שמונח על השולחן הוא ברובו מתוק כדי להדגיש את התקווה למתיקות בכל תחומי החיים. נהוג להגיש ריבות משלל סוגים, מופלטות וממתקים, אך מלך הקינוחים של המימונה הוא הז’אבן, קציפת ביצים צחורה שעליה שקדים. כל המטעמים האלה, מלבד המופלטות, מוכנים בידי בעלת הבית במשך הפסח ולכן אינם מכילים מרכיבים שהם חמץ.
ספינג' אגוזי מלך ומקל וניל
חומרים ל-30-25 יחידות:
1 ק”ג קמח
1.2 ליטר מים פושרים
50 גרם שמרים יבשים
1 כפית מלח
כפית סוכר
1/4 כוס שמן קנולה
גרגירים ממקל וניל
גרידה מ-1/2 לימון
100 גרם אגוזי מלך קצוצים
אופן הכנה: שמים בקערה את הקמח, הסוכר והשמרים ומוסיפים את המים הפושרים. לשים כ-10 דקות עד לקבלת בצק רך, דביק ודליל. מוסיפים את האגוזים, גרידת הלימון וגרגירי הווניל ולשים דקה נוספת. מוסיפים את שמן הקנולה ומקפלים את הבצק בעדינות, כך שהשמן יעטוף את כולו. מכסים במגבת לחה ומתפיחים כ-40 דקות.
מחממים שמן לטיגון עמוק לחום של 160 מעלות. מרטיבים מעט את הידיים, מושכים כדור בצק הקטן ובעזרת האצבע יוצרים בו חור. מכניסים לשמן ללא עיבוד נוסף ומטגנים עד להזהבה. נותנים מכה קטנה והופכים לצד השני ומטגנים להזהבה. להגשה מפזרים סוכר לבן מעל ומגישים.
ב-20 השנים האחרונות לחייה אילנה שפיר ז”ל מעולם לא פספסה את הכנס השנתי של ארגון אמני המוזאיקה בארצות הברית. הכנס מתקיים בכל פעם במדינה אחרת בארצות הברית, בהשתתפות של מאות אמנים, ושפיר הקפידה להגיע מדי שנה, להציג שם את עבודותיה הייחודיות ולספר מעט מסיפור חייה. לו הייתה בחיים, בוודאי הייתה נרגשת לדעת שהכנס השנה, שייערך בחול המועד פסח בנאשוויל-טנסי, יוקדש כולו לפועלה.
לכנס הוזמנו בתה ובנה של שפיר, לאה זהבי והאדריכל גיורא שפיר, אשר ירצו בפני באי הכנס, יספרו על חייה ויציגו את הפעילות שמתקיימת בבית האמנית באשקלון, שהפך בשנים האחרונות למעין מוזיאון שאליו מגיעים יותר ויותר מבקרים מדי שנה. “ראוי שיידעו שבארה”ב יש כינוס שלם לזכרה של אילנה שפיר”, אומר בנה גיורא ,”הציבור באשקלון זוכר את אימא, שבין היתר גם גידלה דורות של תלמידים ומורים. אני עורך את הסיורים בביתה ועם השנים הביקוש רק גדל. קשה לי לומר שאני מופתע מכך, אבל כן יש התרגשות מסיור לסיור. יש אצלי בבית ציור שלה שנקרא ‘גן נעול’, כל פעם מחדש כשאני פותח את שערי ביתה לאוטובוס של עשרות מבקרים, אני חושב על הציור הזה – גן נעול שנפתח מחדש”.
אילנה שפיר ז"ל. צילום: פוטו יוסי את עוזי
בסיומו של הכינוס המיוחד הזה יוקרן גם הסרט התיעודי על שפיר “גן העדן שלי משברים”, שנוצר בידי מפיקה ובמאית צעירות מגרמניה, שבמשך מספר שבועות תיעדו את שפיר בסטודיו שלה ובחצר ביתה. “יום אחד בשנת 2013 הגיעה לבית של אימא בחורה מגרמניה ובישרה לה שהיא רוצה לעשות עליה את סרט הגמר שלה. הם שכרו בית בסיטי באשקלון ותיעדו את אימא. הטלוויזיה הבווארית הזמינה אותן לערוך את הסרט אצלה באולפנים, והוא שודר בכל הארצות דוברות הגרמנית”, מספר גיורא.
שפיר עצמה לא הספיקה לראות אותו. שלושה שבועות לפני שנפטרה הגיעה ארצה הבימאית, ובידיה רק הפרומו של הסרט: “היא נחתה עם הפרומו היישר ליום ההולדת ה-90 של אימא, והיא זכתה לראות אותו. שלושה שבועות אחרי היא כבר הלכה מאיתנו. היא הייתה מאוד-מאוד פתוחה בסרט הזה, כנראה בגלל שהרגישה שזה איזשהו סיכום”.
הסרט זכה לביקורת טובות ומאוד ותשבחות ואף קיבל את המקום הראשון בפסטיבל סרטים יהודיים בניו יורק בקיץ 2018. “דווקא בישראל הסרט טרם זכה לפרסום הראוי לו”, אומר גיורא, “אמנם הוא נשלח לפני כשנתיים לפסטיבל הסרטים היהודי בירושלים, אך לא התקבל לתכנית הפסטיבל. אני מקווה שהסרט בכל זאת יפלס את דרכו ,וניתן יהיה לצפות בו גם כאן בארץ ובאשקלון, מקום בו אימא יצרה והטביעה את חותמה”.
“הצבע אזל מציוריה באותן שנים”
אילנה שפיר מאשקלון הייתה לשם דבר עולמי בתחום אמנות המוזאיקה, יצירותיה הוצגו בתערוכות יוקרתיות ברחבי העולם. בגיל 88 אף זכתה לתערוכה הוקרה מיוחדת באיטליה בעיר רוונה, הידועה באמנות הפסיפס המרהיבה שלה.
שפיר נולדה בעיר סרייבו שביוגוסלביה במרץ 1924. היא החלה לצייר כבר בגיל 14, רישומים ודיוקנאות עצמיים שהשאירו רושם רב בקרב מכריה. כשפלשו הנאצים לסרייבו בשנת 1941, הייתה אילנה תלמידת תיכון בת 16, והעיסוק באמנות הפך מהר מאוד למקום מפלט שאליו ברחה מהמציאות הקשה של חייה באותה תקופה.
המוזאיקות של אילנה שפיר
שפיר המשיכה לצייר גם בכפר הקרואטי קולה, שבו הסתתרה משפחתה במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה. עבור יצירותיה קיבלה הנערה קמח ושמן, שסייעו להישרדות המשפחה, אשר ניצלה בנס ובזכות אנשים טובים, שלא איבדו צלם אנוש למרות המלחמה הנוראה.
בתום המלחמה למדה אילנה באקדמיה לאמנות בזגרב וסיימה לימודי תואר ראשון ושני. “המוזאיקה במהותה היא יצירת דבר חדש משברים”, אומר גיורא, “זאת בדיוק הייתה אימא שלי, שבנתה את עצמה מחדש אחרי השואה. ארבע שנים הם הסתתרו, רוב המשפחה נספתה, ורק שישה שרדו, גם בזכות יצירות האמנות של אימא. היא עלתה ארצה ובנתה את עצמה מהשברים שהותירה המלחמה”.
בשנת 1949 עלתה שפיר עם משפחתה לארץ ישראל. בהמשך היא נישאה ליהושע (סניה) שפיר, שעבד בפיתוח חבל הנגב בסוכנות היהודית. הזוג הצעיר התלהב מהתכנית להקמת שכונת אפרידר באשקלון, שהייתה אז “על הנייר” בלבד, והשניים בחרו להשתקע בעיר ורכשו כאן בית ברחוב קפסטט יחד עם הוריה של אילנה.
בשנים הללו המשיכה אילנה לצייר, תחילה במעברות שהוקמו בקרבת העיר והחל משנת 1952 בסטודיו שלה שהוקם בביתה באפרידר. “ציוריה הושפעו מאובדן בני משפחתה שנספו בשואה”, מספר גיורא, “הצבע אזל מציוריה באותן שנים, בהן הייתה עולה חדשה, כי כל מה שהיא שראתה סביבה היה העצב היהודי העמוק, הנסוך על פניהם של פליטים כמוה”.
מבקרים מכל העולם בסטודיו של אילנה שפיר
בהמשך התאוששה שפיר מאירועי העבר וחזרה לצייר בצבעים. התכנים של ציוריה השתנו. היא חדלה לצייר דיוקנאות, פנתה לטבע כמקור השראה ויצרה ציורים מרהיבי עין בצבעי מים.
המחווה של התלמידים מסנטיאגו
באותן שנים זכה גם הדור הצעיר להכיר את שפיר, שהחלה ללמד ציור ותולדות האמנות. תחילה לימדה בבתי הספר היסודיים בית יחזקאל וגורדון ולאחר מכן בתיכון העירוני ע”ש תגר. בשנת 1970 הובילה מהלך משמעותי, שמהווה נקודת ציון בתחום החינוך לאמנות עד עצם היום הזה, והקימה את המרכז לאמנות בעיר, שהפך לימים למה שאנחנו מכירים היום בית הספר לאמנויות. תלמידים מכל שכונות העיר הגיעו למרכז לאמנות של שפיר, שאותו היא גם ניהלה. שם למדו ציור, תולדות האמנות, פיסול, מוזאיקה ועוד. הוא קלט אלפי תלמידים והפך מהר מאוד לשם דבר. על פועלה זה זכתה שפיר להוקרה רבה, ובשנת 1981 הייתה הראשונה שהוענק לה התואר “יקירת העיר אשקלון”.
בהמשך הקימה שפיר את “אגודת אמני אשקלון” ושימשה שנים רבות בתפקיד יו”ר האגודה. היא הייתה חברה בארגונים בינלאומיים רבים, הציגה תערוכות רבות בארץ וברחבי העולם וזכתה להוקרה בינלאומית מיוחדת בתחום המוזאיקה המודרנית. בין היתר הטביעה שפיר את המונח “מוזאיקה ספונטנית”, המתאר את השיטה שבה עבדה ואשר מוכרת כיום בעולם כולו.
“אימא פעלה באשקלון, הרחק מכל הקליקות האמנותיות שהיו אז בתל אביב וירושלים. דווקא בגלל זה הייתה לה חשיבה עצמאית, שהייתה מנותקת מכל מה שקורה בתחום ולא מושפעת מאף אחד”, מסביר הבן גיורא, “שיטת העבודה שהיא המציאה היא המוזאיקה הספונטנית. עד אז היא נעשתה באמצעות סקיצות מצוירות, עליהם הודבקו חלקי המוזאיקה. אימא התחילה לעבוד ישר על הלוח, הכול היה אצלה בראש, ללא שום סקיצה. היא סידרה את האבנים מבלי לדעת מה עומד לקרות, הדביקה ולא פירקה לעולם. ליצירות שלה יש הרבה מאוד כוח ומשמעות. שיטת המוזאיקה הספונטנית נקראת על שמה, והיא מוכרת היום בעולם כולו”.
גן המוזאיקות של אילנה שפיר ז"ל
יצירותיה הייחודיות של שפיר נחשפו בפני העולם כולו, בעיקר לאחר שהאינטרנט נכנס לחיינו. אנשים מכל העולם החלו ליצור קשר עם האמנית המסקרנת מהארץ הקטנה במזרח התיכון וביקשו לשמוע עליה ועל שיטת העבודה שלה. כך הפכה שפיר לאבן יסוד בתחום המוזאיקה בעולם ואף הוזמנה להקים את ארגון המוזאיציסטים הבינלאומי האמריקאי.
במשך שנים ארוכות היא העבירה סדנאות ברחבי ארצות הברית, התרגשה מכל פנייה והסכימה בחפץ לב להצעות שניתנו לה. “אנשים היו טסים במיוחד לכינוסים האלה, והביקוש היה אדיר. היא הייתה עוברת משולחן לשולחן, לא רק עם האמנות שלה, אלא גם עם האמת שלה ופילוסופיית החיים שלה. הרבה פעמים היא סידרה למשתתפים לא רק את לוח העבודה, אלא גם את החיים”, אומר בנה, “היו גם כל מיני פניות מפתיעות, שמאוד ריגשו אותה. יום אחד היא קיבלה מייל, שבו התבשרה שתלמידים בבית ספר למחוננים בסנטיאגו בחרו בה כאמנית השנה שלהם. הם התבקשו לשוטט ברחבי הרשת ולבחור את הדמות שלהם ובחרו באימא. שנה קודם לכן נבחר על ידי התלמידים פיקאסו, לא פחות ולא יותר. אימא כל כך התרגשה שהיא, כמובן, טסה לשם, נפגשה עם התלמידים וסיפרה להם עליה ועל תולדות המשפחה”.
“הבית עצמו הוא מונומנט”
לא סתם הקפידה שפיר בכל סדנה, כינוס או מפגש לספר גם על ההיסטוריה המשפחתית ועל חייה. כל אלה היו חלק בלתי נפרד מהאמנות שלה, שזורים כחוט השני ביצירותיה הרבות. היא הלכה לעולמה בדיוק לפני חמש שנים, ערב לפני ליל הסדר, ואת המסורת הזאת ממשיך גיורא עד היום, כמעט בלי להתכוון. “בדרך כלל כשאדם הולך לעולמו, אז מתחילים לפנות את המקום שהוא חי בו, להזיז, למכור, לשנות.
אבל אז אנשים ביקשו להגיע לראות רק עוד פעם אחת, לפני שאנחנו מפנים ומוכרים, וככה זה נמשך. זה לא מוזיאון, יש שם את חצר המוזאיקות ואת מה שתלוי על הקירות, והיצירות האלה גורמות להתרגשות הרבה בקרב המבקרים. זה לא רק הסיפור של אימא, זה הסיפור של העם היהודי, סיפורה של אשקלון בכלל ושכונת אפרידר בפרט. יצירות האמנות שלה מספרות את התקופות, וההיסטוריה שזורה בהן בצורה מאוד מרגשת”.
חצר המוזאיקות של אילנה שפיר
גם האווירה המיוחדת בבית ברחוב קפסטט גורמת למבקרים, לא פעם, להזיל דמעה של געגוע – הכול נותר בו בדיוק כמו שנבנה בתחילת שנות ה-50. “זה אותו ריצוף, אותם תריסים וחלונות, הכול נשאר כאילו הזמן לא נגע בו. מי שבא רואה את הצניעות שאימא הייתה חיה בה. היה לה טוב, והיא אף פעם לא ביקשה לשנות או לעשות דברים יוצאי דופן. זה דור של אנשים שכבר לא מוצאים כמותם. ככה חיו פעם, היום כבר כמעט ולא נשארו בתים כאלה, רובם נהרסו. הבית עצמו הוא מונומנט שוותיקי אשקלון מאוד מתרגשים ממנו”, אומר גיורא.
אבל כבד נפל על הספורט הארצי ובפרט על אשקלון ואשדוד בסוף חודש אוקטובר אשתקד, לאחר שנודע כי השחיינית הישראלית לשעבר ניקול סמסוניוק הלכה לעולמה בגיל 24 בנסיבות שהוגדרו כטראגיות. היא הובאה למנוחות בבית העלמין באשקלון, לאור העובדה שנולדה וגדלה בעיר, כשמנגד הייתה בעבר חלק מאגודת מכבי אשדוד, השתייכה לנבחרת ישראל וסיימה כבוגרת באקדמיה למצוינות במכון וינגייט.
סמסוניוק, על פי מכריה, נחשבה לפלא ולמוכשרת מאוד בתחומה. היא שברה שיאי גילאים, שחלקם מחזיקים מעמד עד היום, ואף הייתה שיאנית ישראל לבוגרות כחלק מרביעיית השליחות ל-100 מטר חופשי. במהלך הקריירה היא אף זכתה במדליות באליפויות ישראל וזכתה בתואר הלאומי לבוגרות ב-2010, כשבאותה שנה גם הייתה חלק מהמשלחת למשחקים האולימפיים לנוער שנערכו בסינגפור.
שנתיים לאחר מכן, די במפתיע ולמרות העתיד המזהיר שצפו לה, החליטה לפרוש משחייה תחרותית, עת סיימה את לימודיה התיכוניים. לאחר פרישתה היא התגייסה לצה”ל ושירתה בחיל רגלים. לאחר מכן החלה ללמוד רוקחות באוניברסיטה העברית בירושלים ובין לבין נשארה צמודה לענף השחייה שאותו כל כך אהבה, כאשר עבדה בצוות האימון של אגודת הפועל סנפיר אשקלון, בניהולם של שי וריקי פסקל.
הקשר בין ניקול לריקי היה קשר אדוק במיוחד, ומעבר לעובדה שעבדו יחד באגודת השחייה ובילו בצוותא זמן רב, הן היו מחוברות במיוחד. “היינו חברות טובות מאוד”, מספרת פסקל בקול חנוק. “ניקול הייתה דוגמה לכולם. מי שהכיר אותה פשוט העריץ אותה. היא הייתה בן אדם טוב, היא הייתה הכול, פשוט מושלמת. אי אפשר להגיד משהו אחר עליה. היא הייתה יפה, חכמה, טובת לב, היא למדה רפואה שנה שנייה, אפילו הצטיינה בזה ואז קרה מה שקרה. איבדנו אותה”.
"יפה וחכמה". ניקול סמסוניוק
מעבר לאישיות שהייתה נערצת על ידי פסקל, היא ידעה לספר גם על הספורטאית הדגולה שהייתה סמסוניוק. “היא הייתה אחת מהספורטאיות הכי טובות בארץ, היא התחרתה בחו”ל ובארץ ברמה הכי גבוהה. בתקופה שניקול החלה לשחות ולהתאמן עדיין לא הייתה לנו נבחרת שחייה באשקלון, ולכן היא לא הצטרפה אלינו, אלא לווינגייט. שם היא עשתה חיל והגיעה להישגים הכי גבוהים שרק אפשר. היא תמיד הייתה ספורטאית בנשמה, מתנדבת בכל מקום, פשוט הייתה בן אדם טוב. לדעתי, היא הייתה יכולה להגיע הכי גבוה שהיה אפשר לדמיין. היא לא הייתה בן אדם רגיל, משהו מיוחד. אחת למיליון”.
“תמיד מנצחת ולוקחת את המקום הראשון”
סמסוניוק, בת 24 בפטירתה, נולדה באשקלון בשנת 1994 להוריה טטיאנה ואיליה וגדלה בשכונת גן הוורדים. בהמשך עברה יחד עם משפחתה לשכונת נווה אילן. כמו בשחייה, גם בלימודיה היא תמיד נחשבה לתלמידה מצטיינת. זה החל כבר בבית הספר היסודי ארלוזורוב, לאחר מכן בחטיבה באורט הנרי רונסון ובתיכון עברה לפנימייה בחוף השרון.
"אולי יכולתי לעשות יותר". התאומות נטלי וניקול סמסוניוק
את אותו מסלול בדיוק עברה גם אחותה התאומה של ניקול, נטלי, אשר נולדה חמש דקות אחריה, ואף היא הייתה שחיינית מצטיינת. “התחלנו לשחות בגיל יחסית מוקדם, גיל חמש, ככה סתם בים”, היא מספרת ברגשות מעורבים ובראייה לאחור. “אבא שלי ראה שיש פוטנציאל ודחף אותנו לזה. בכיתה ה’ התחלנו להיכנס לתחום בצורה יותר תחרותית, התחלנו בשדרות, ואז אבא שלי ראה שאנחנו מתקדמות ורצה שנהיה יותר רציניות, אז עשינו את המבחנים לווינגייט. בערך בכיתה ח’ שתינו התקבלנו שם. האמת שבהתחלה ניקול לא רצתה ולא הייתה בעד, אני רציתי יותר, ואז בסוף יצא שהיא דווקא זו שנשארה שם עד י”ב ואני עזבתי בכיתה י’. יצא לה הרבה לטייל בעולם ולהתחרות הרבה בחו”ל. אין כמעט תחרות שהיא לא ניצחה, וזה די היה ברור מאליו שניקול מנצחת, ניקול לוקחת את הגביע, ניקול זוכה במקום הראשון. היא הייתה יותר טובה ממני בתחום. הייתה תקופה שאני הייתי, אבל בסופו של דבר היא נשארה בתחום והייתה טובה יותר”.
פארק האקסטרים בחוף דלילה נפתח לציבור הרחב ורבים ביקרו בו במהלך חול המועד.
פארק האקסטרים. צילום: דב גלבוע
כזכור, בהסלמה הביטחונית שהתרחשה בחודש נובמבר בסוף השנה שעברה, נפלה במקום רקטה שגרמה לנזק והביאה לעיכוב בפתיחת המתחם.
כך נראה מתקן האומגה כולו. צילום: דב גלבוע
בפארק עצמו יש קיר טיפוס, פארק חבלים, קפיצת האומץ, ורולגליידר והכל על חוף הים.
צפו בסרטון:
על פי מפעילי המתחם iclimb, הפארק מחולק ל 2 אזורים: מתחם טיפוס ומתחם אקסטרים. במתחם האקסטרים מגבלת גיל וגובה לפארק החבלים (גיל 7 וגובה 1.35) ומגבלת גיל ומשקל לרולרגליידר וקפיצת האומץ (גיל 10 ומשקל 30-130 ק"ג). למתחם הטיפוס הכניסה מכל גיל כאשר מתחת לגיל 10 נדרש ליווי מבוגר צמוד.
העלייה למתקנים היא בתשלום הנע בין 25 ל-60 ש"ח, כאשר יש הנחה של בין 5 ל-10 ש"ח לתושבי אשקלון שיציגו תעודת תושב.
ראש העירייה, תומר גלאם כתב: "פארק האקסטרים ב'סי פארק' נפתח בימים אלו לתקופת הרצה מתקדמים עוד שלב בדרך להפיכת רצועת החוף שלנו לאטרקטיבית ביותר בארץ. תבואו, יש מחירים מיוחדים לתושבי אשקלון".
לפני זמן קצר במהלך פעילות אכיפה על כביש 4 סמוך לצומת אשקלון לכיוון דרום, הבחין מפקח ישי בן עוזרי, קצין משטרה באגף התנועה ברכב פרטי הנעצר בבלימה פתאומית, ומתוכו יצאו זוג הורים שהחלו לצרוח "הילד, הילד". הקצין שלא היסס לרגע, רץ לעבר הרכב והבחין בילד בן 9 מפרכס בתוך הרכב וככל הנראה אינו נושם.
הקצין מטפל בילד. צילום: דוברות המשטרה
מיד הוציא את הילד בסיוע אזרח נוסף. לאחר שהילד הוצא מהרכב השכיב אותו הקצין ופתח את פיו וזיהה כי הלשון צנחה פנימה וסותמת ככל הנראה את קנה הנשימה, מיד ביצע משיכה של הלשון והצליח לפתוח לו נתיב אוויר, בשלב זה הילד החל לנשום והפירכוסים פסקו. "שלפתי את הילד מהרכב ופתחתי לו נתיב אוויר", סיפר בן עוזרי.
מדובר בבני הזוג אשר התחתנו לפני למעלה מעשרים שנה, נולדו להם ילדים, והתגרשו בשנת 2000. לאחר תקופה מסויימת חזרו בני הזוג להיות בקשר אך לא התחתנו בשנית.
האישה שיוצגה בתביעה על ידי עו"ד נתנאל מויאל, טענה כי יש להחשיבם כזוג נשוי או לכל הפחות "ידועים בציבור", תבעה מהאיש מחצית מהרכוש שנצבר במהלך השנים בהם חיו יחד, הכולל ארבע דירות (שאחת מהן שימשה את אמו המנוחה) וגם זכויות על כלי הרכב ורכוש שנצבר במשך השנים.
האיש טען כי הצדדים כלל לא היו ידועים בציבור ולא ניהלו משק בית משותף, אלא ביצעו מספר ניסיונות קצרים לשוב ולנהל קשר זוגי, שלא צלחו, ובמהלכם נולדו להם שני ילדים נוספים.
עוד טען הנתבע, כי הצדדים הקפידו על הפרדת רכוש מלאה והוא ניהל חשבון בנק נפרד, העסק נוהל על ידו בלבד והפירות שהניבו הנכסים הופקדו בחשבונותיו. לטענתו, הדירות נרכשו לאחר הולדת שני הילדים הנוספים בשעה שהיה נתק מוחלט בין הצדדים.
לטענתו הוא התגורר בתקופה הזאת אצל אמו ובמקומות נוספים, ורק ביקר מדי פעם בביתה של האישה, ונולדו להם ילדים כתוצאה מתחבולות שהפעילה עליו התובעת.
ימי חג הפסח ידועים בחומרת הכשרות שלהם, אף עבור אנשים שאינם מקפידים על כשרות במהלך השנה, על אחת כמה וכמה עבור מי שמקפידים על כשרות כאורח חיים. לכן מקרים שבהם נמצא חמץ במקומות שבהם ישנה כשרות לפסח מעוררים סערה.
מקרה שכזה התגלה במסעדת "סאן סושי" שברחוב רחבעם זאבי בשכונת ברנע בעיר, כאשר המשגיח במקום מצא שם אתמול בבוקר מוצרי חמץ, "ערכתי ביקורת ראשונה אתמול בשעה 10:30 ואז מצאתי במקרר התפעול ממרח על בסיס סויה ללא כשרות לפסח", סיפר המשגיח גיל שמואל. "המתנתי לבעל הבית שיגיע וכשהגיע מיד הראיתי לו את המוצר שנמצא במטבח הוא אמר שזו טעות והוא מיד הולך לקנות ממרח חדש. הסברתי לו את החומרה להשתמש במוצרים שאינם כשרים לפסח העלולים להכיל רכיבי חיטה".
הפריט שנמצא בביקורת הראשונה ואינו כשר לפסח
לדברי המשגיח, "בשעות הערב לקראת השעה 20:30 ערכתי ביקורת שנייה, לתדהמתי מצאתי 2 שקיות של מרק תירס עם רכיבי קמח חיטה. וכל זה באזור ההכנות לעבודה. בעל המסעדה שנכח במקום הבין שהגדיש את הסאה והחל להתחנן בפני שזו טעות וכי המוצרים שייכים לעובדים הסינים, ביקש סליחה והבטיח כי זו הטעות האחרונה. מיד עדכנתי את מפקח הכשרות שלי, הרב יגאל מנשה ויחד העברנו לבעל המסעדה מסר ברור שאם ימצא כשל חמץ נוסף לא יהיה מנוס מהורדת התעודה על מנת למנוע מכשול מהציבור הרחב".
הפריט שנמצא בביקורת השניה ובו קמח חיטה
המשגיח הוסיף כי בשל רצף המקרים הוא לא היה רגוע ולכן הגיע לביקור נוסף לקראת שעת סגירת המסעדה סמוך לשעה 23:30 בלילה, "ואז מצאתי שוב בתוך המטבח מוצר נוסף שהוצא ממחסן החמץ: רוטב סויה עם רכיבי קמח וחיטה. החמור מכל שבשעה זו בדיוק עושים את ההכנות לצורך התפעול ליום המחרת".
הפריט שנמצא בביקורת השלישית ובו קמח חיטה
בעקבות הדיווחים של המשגיח הסירה הרבנות המקומית את ההשגחה מהמסעדה ופרסמה זאת.
בעוד מאחורי הקלעים ממשיך המאבק סביב השליטה על הפועל אשקלון, שלומי דורה ושחקניו יצאו לאצטדיון הלאומי ברמת גן, שם התארחו אצל הפועל ר"ג. במשחק הקודם בין שתי הקבוצות באצטדיון הזה סיימה הפועל אשקלון בתיקו 1:1 וקיוותה להוציא תוצאה טובה יותר הפעם. בין הקורות עמד ליאור חדריאן, שהתאושש מפציעה וחוזר ל-11 הפותחים של הפועל אשקלון.
כבר בדקה ה-13, חדריאן ראה את הכדור ברשת לאחר התקפה מתפרצת מצוינת של רמת גן שהסתיימה בבעיטה לקורה שחזרה היישר לרגליו של דניאל גרץ שכבש בקלילות 1:0 למארחים. דקות לאחר מכן הבלם לוטם זינו דאג להשוות את היתרון לאחר שנגח כדור מצוין שהוגבה אליו מן הקרן וקבע 1:1.
בדקה ה-50 אסי גומה הוכשל ברחבה, סיטוריס ניניס לקח את בעיטת הפנדל, בעט מעל השער ופספס הזדמנות מצוינת להעלות את הפועל אשקלון ליתרון. בדקה ה-72, אשקלון באה שוב על שכרה. שי חדד פרץ באגף והוציא כדור רוחב לרגלו של גומה שהפעם כבש בעצמו. 2:1 להפועל אשקלון. 5 דקות חולפות ועוז פרץ נכנס לרחבה ומוכשל על השוער טל בומשטיין והשופט קובי לחם הכהן שוב הורה על הנקודה הלבנה. פרץ לקח את הבעיטה וכבש את השלישי 3:1 לאשקלון.
לפני שלוש שנים הגיע השף יגאל מולנר להתגורר באשקלון יחד עם אשתו ובתו הבכורה, שהייתה אז בת שנה. המשפחה עזבה את המרכז והגיעה לשכונת אגמים בעיר, בעיקר מסיבות כלכליות והקושי שהם נתקלו בו כשהחליטו לקנות בית: “זה המקום היחיד שהתאפשר לנו לקנות בו דירה. מעבר לזה מצאנו כאן עיר יפה, עם טיילת מדהימה, עיר שמתפתחת ומביאה אליה הרבה מאוד זוגות צעירים, אז חשבנו שזה יכול להיות נחמד”, הוא מסביר.
כאן, בבית החדש שלו, רצה מולנר להגשים את עצמו גם מבחינה מקצועית ולהביא את המרכז לעיר הדרומית בכל מה שקשור לתרבות האוכל והקולינריה, אבל הניסיונות הסתיימו עד כה בעיקר במפח נפש. “זאת עיר שיש לה הרבה מאוד פוטנציאל מהבחינה הזאת, אבל הוא לא מתממש. נחשפתי פה לעמיתים מדהימים למקצוע ולאוכלוסייה טובה, ולמרות זאת משהו כאן לא מתרומם”.
"זה המקום שבו אני מרגיש מוצלח". מולנר. צילום: אייל גוטמן
מה חסר לך? “בעיקר מסעדות טובות. אני מחפש משהו מודרני ומתקדם, אבל לא מוצא. אני תמיד אומר ש-20 ק”מ מכאן, באשדוד, יש הבדל של 20 שנה. יש שם תרבות קולינארית מדהימה ומגוונת מאוד. באשקלון הכול עדיין מאוד בסיסי. אם תעשי סקר, כל המסעדות שנחשבות לחצי מסעדות-שף, הן חלביות. כל מי שניסה להביא משהו בשרי וקצת אחר סגר מהר מאוד. היחידה שמצליחה להביא את מה שאני מתכוון אליו זו מסעדת ארצ’י, וזהו. משום מה מסעדות לא מצליחות לשרוד פה”.
יש לך הסבר למה? “האוכלוסייה מפחדת להיחשף לדברים אחרים, לתרבות אחרת. אני לא מדבר דווקא על עניין הכשרות, אבל כן, גם מסעדות לא כשרות חסרות כאן. העניין הוא שאשקלונים כן אוהבים אוכל טוב ומתחברים לתרבות האוכל, אבל משום מה זה תופס רק כשהם יוצאים מחוץ לעיר. אני מעביר סדנאות בישול בכל יום חמישי בתל אביב, ותמיד יש בהן משתתפים מאשקלון. הגיעו אליי לאחרונה אפילו חמש קבוצות של עובדי עיריית אשקלון. אז למה לא לבנות משהו כזה בתוך העיר ואפילו בתמיכה של העירייה? העובדה שאין כאן סצנה קולינארית עוצרת את ההתפתחות של העיר, ואותי זה מבאס”.
שף יגאל מולנר. צילום: אייל גוטמן
לאחרונה ניסה מולנר לקדם בעיר מהלך נוסף. הוא הצטרף כשותף באחת המסעדות וחלם לחולל שינוי, אולם אחרי שבעה חודשים בלבד לקח צעד אחורה ועזב. “ניסיתי לבנות פלטפורמות מדהימות, להכניס תרבות אוכל. אני לא מדבר על מנות שף מפוצצות ויקרות, אלא למשל בראנץ’ בופה עשיר, ליינים של הרצאות בשילוב ארוחה טובה, יינות בוטיק, אבל זה פשוט לא הלך”.
התאכזבת? “זה מבאס, כן. אתה עובד נורא קשה כדי להביא את הוויז’ן שלך, כדי שזה יצליח. השקעתי הרבה מאוד זמן, ובתחושה שלי זה לא היה בשבילי, אלא בשביל העיר והתושבים. באמת שרציתי לחדש להם, להביא משהו אחר, אבל פשוט לא ידעו להעריך את זה וזה חבל. זה גזל ממני הרבה מאוד זמן, אבל התמורה לא הייתה מספקת. אז עצרתי הכול והעדפתי להתמקד בדברים אחרים”.
“אני זוכר את אבא בעיקר בבית סוהר”
מולנר (35), נשוי לדריה ואבא לאמילי בת ה-4, הוא בן אמצעי למשפחה בת חמישה ילדים. עד גיל 7 גדל בפרדס כץ, לאחר מכן עבר עם אימו ואחיו להתגורר בראשון לציון. הוא גדל בסביבה של פשע ועבריינות, עם אבא שהסתבך עם החוק ובעיקר נכנס ויצא מבתי סוהר ואימא שלא הצליחה להתמודד עם העול שעל כתפיה ולא תפקדה. את אביו ראה בפעם האחרונה בגיל 4, מאז נותק עמו הקשר: “אני זוכר אותו בעיקר בבית סוהר. הוא התעסק עם הדברים הגדולים והכבדים, לא הדברים הקטנים”.
ואימא? “אימא הייתה אישה חלשה שלא הצליחה להתמודד עם העולם וגם לא רצתה. היא הייתה נוכחת רק פיזית, אבל עסוקה בעולם שלה. גם איתה אני לא בקשר כבר שנים ארוכות מאוד”.
איך נראתה הילדות שלך? “האחים שלי ואני גדלנו ברחובות, בשכונות קשות מאוד וסביב אוכלוסייה קשת יום והרבה עבריינים ופשע. יש לי שני אחים גדולים, שגם הם פנו לעולם העברייני ושתי אחיות קטנות, שלקחתי עליהן את חסותי וגידלתי אותן כשאני עוד בעצמי הייתי ילד. עם השנים נותק הקשר גם איתן”.
“תמיד הצלחתי לתפוס את עצמי בזמן”
לאור העובדה שהוא חי בסביבה עבריינית ואלימה, אין זה מפתיע שכבר בגיל צעיר החל מולנר עצמו להסתבך: “זה לא היה קל לגדול בסביבה כזאת, הייתי צריך לשרוד את החיים האלה איכשהו”. ההסתבכות הראשונה שלו עם החוק הייתה כבר בגיל 7 באירוע אלימות לא פשוט. “הייתי ילד נורא אלים, וזה ליווה אותי במשך שנים ארוכות. היום אני מבין שזה מה שלימדו אותי. כל ההסתבכויות שלי היו סביב הנושא הזה”.
רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו אלינו: ⇔⇔⇔
איך זה בא לידי ביטוי? “כוח זה תמיד משהו שהוביל אותי. זה לאתר את הילד הכי חזק בבית הספר כבר ביום הראשון ולדפוק לו מכות, ככה בלי סיבה, שיידע שאיתי לא מתעסקים. וככה התנהלו החיים שלי. עם השנים התבגרתי והפכתי להיות יותר מתון ושקול, אבל אני חושב שזה משהו שתמיד יהיה חלק ממני. יחד עם זאת, מעולם לא הצקתי לילדים חלשים. ההפך, אני הייתי זה שהגנתי. למרות הכול, היה לי סולם ערכים שלא זזתי ממנו”.
מה הוא היה? “מעולם לא פגעתי בחלשים ולא הראיתי עליהם כוח, מעולם לא לקחתי משהו לא שלי, תמיד כיבדתי את המבוגרים והייתי מוכן לעשות הכול כדי להגן על המשפחה שלי, בכל מחיר. זה מגיע מהחיים ברחוב, זה סולם הערכים של הרחוב. לא היו לי הורים שהקנו לי ערכים, אז פעלתי בהתאם לקודים של הרחוב”.
למרות ההסתבכויות הרבות ומגיל צעיר מאוד, מולנר מעולם לא הגיע למצב של פתיחת תיקים במשטרה: “תמיד היה אזהרות למיניהן, אבל זה לא הגיע למקומות רחוקים. איכשהו הצלחתי לתפוס את עצמי בזמן”.
עבודה עם אסף גרניט
בגיל 15 הוא כבר נשר מהלימודים והלך לעבוד כשוטף כלים בפאב, ששם הייתה גם ההיכרות הראשונה שלו עם המטבח. “למרות שזה היה מקום שקשה לכנות את המטבח שלו ‘מטבח’ במונחים שאני מכיר היום. הייתי גם שוטף כלים, גם מכין טוסטים וגם מנקה. שם נחשפתי לראשונה למטבח מאוד מאוד בסיסי, ולמרות הכול התאהבתי”.
עוד לפני שהתגייס לצבא הספיק לעבוד שנתיים במסעדת "אדום" היוקרתית בירושלים יחד עם אסף גרניט: “זה היה בתקופה שאני הייתי רזה, והוא שמן”, צוחק מולנר, “מאז הרבה מאוד דברים השתנו, לא רק זה”. שם הוא למד מה הוא באמת מטבח של מסעדה, כיצד נעשית חלוקת העבודה, מהי משמעת נוקשה וכיצד בדיוק זה מתנהל. כבר אז הבין שמדובר בתחום מורכב ומאתגר, אולם היה לו ברור שבתום שירותו הצבאי זה יהיה תחום העיסוק שלו.
"אני הייתי רזה והוא היה שמן". שף אסף גרניט. צילום: מיכה לובטון
לצבא הוא התגייס כנער מכ”מ ועשה טירונות בבסיס מחווה אלון. אולם גם את החלק הזה בחייו התחיל ברגל שמאל, שכלל בעיקר הרבה מאוד ריתוקים וכלא צבאי. תחילה שובץ לפרויקט שבמסגרתו אמור היה להשלים את הלימודים ולעשות את בחינות הבגרות, אך מהר מאוד יצא מהמסלול ועבר מספר תחנות אחרות בדרך.
דווקא לקראת סוף השירות פתאום משהו בו התחיל להשתנות: “אני לא יכול לשים את האצבע בדיוק על למה זה קרה, אבל אני חושב שזה היה שילוב של דברים. קודם כול הרגשתי לאט-לאט איך הצבא משנה אותי, הופך אותי ליותר מתון ומחושב. וזה כמובן גם תהליך ארוך מאוד שעשיתי עם עצמי. הבנתי שהדרך שבה אני הולך, יש לה רק מסלול אחד, ולא רציתי אותו. לקחתי את עצמי בידיים ולקראת הסוף חזרתי שוב למחווה אלון והשתחררתי עם תעודת בגרות מלאה”.
שף יגאל מולנר בעבר. צילום: אייל גוטמן
“אני חולם שהבת שלי תגיד ‘אבא’”
היום מולנר לא רק עם בגרות מלאה, אלא גם עם תואר ראשון בגסטרונומיה, שאותו עשה באקדמיה בארצות הברית, ותואר שני במלונאות מהפקולטה לחקלאות ברחובות. אל התואר הראשון שלו הוא הגיע ממש במקרה, כשמספר ימים בלבד אחרי השחרור מצה”ל, הוא נתקל במודעה על תחרות שפים צעירים. “הפרס היה מלגה ללימודים גבוהים במוסדות מובילים בעולם וזכיתי. למרות שמיותר לציין שהאנגלית שלי לגמרי לא הייתה וואו באותה תקופה, בחרתי ללכת ללמוד ב- The Culinary Institute of America בניו יורק ולהפתעתי גם הצלחתי. פתאום אני, הילד מהשכונה והחיים הכושלים, הצלחתי. הבנתי שזה המקום שבו אני מרגיש מוצלח, בפעם הראשונה בחיים שלי. גיליתי שיש משהו שאני מוכשר בו, ואפילו לי עצמי היה קשה להאמין”.
שש שנים הוא חי בחו”ל, התמקצע למד עוד ועוד, עשה סטאז’ים במסעדות מובילות וניהל מטבחים במסעדות נחשבות בעלות כוכבי מישלן. הוא חזר ארצה ברמה מקצועית גבוהה מאוד, ובעיקר עם הרבה חלומות. זמן קצר אחר כך פגש את דריה, מי שתהפוך להיות אשתו, ונאלץ לשים בצד את החלומות. “חששתי מענף המסעדנות, כי זה תחום מאוד לא בטוח ואתה לא יודע אם תהיה לך משכורת בסוף החודש. אז עברתי לתחום המלונאות ועבדתי במלונות גדולים ומובילים בתל אביב”.
מולנר קיווה להתבסס קצת כלכלית, להתיישב ולהתייצב ומשם להמשיך הלאה, אל עבר הגשמת החלומות הגדולים. אולם החיים שוב הפתיעו אותו וגרמו לו להבין שהדברים הגדולים נמצאים דווקא ברגעים הקטנים. היה זה לפני כשנתיים, אחרי שבתו אמילי אובחנה על הרצף האוטיסטי. “השתניתי עוד אחרי שפגשתי את דריה, אבל אחרי שאמילי אובחנה, הפכתי לבן אדם אחר, היא עיצבה אותי. במאי היא תהיה בת 4, ילדה מדהימה ומיוחדת, ילדה עם צרכים מיוחדים. היא עדיין לא מדברת, אבל מסתכלת עלינו ואומרת הכול בלי מילים. כל שיתוף פעולה מצדה, דברים שנראים מהצד הכי פשוטים ובסיסיים, מביאים אותי להתרגשות עד דמעות. אפילו כשאנחנו אוספים יחד צעצועים מרצפה, אני בוכה. כשהיא מנשקת ומחבקת אותי, זה הדבר הכי מדהים שיש. אני חולם על היום שבו היא תגיד ‘אבא’. זאת ילדה עם עוצמות אדירות, שהפכה אותנו לאנשים טובים הרבה יותר”.
איך? “היא שינתה אצלי את כל הפרופורציות בחיים ומעבר לזה שהפכתי להיות בן אדם אחר. תמיד הייתי סופר רציני, עם ארשת פנים עניינית ולא בן אדם חם במיוחד. אמילי פתחה את זה אצלי, אני עושה שטויות כמו ילד והכול רק בשביל לגרום לה לצחוק”.
שף יגאל מולנר. צילום: עדי תשובה
חושבים על עוד ילדים? “רוצים, אבל אנחנו מפחדים שברגע שיהיה עוד ילד יהיה קשה לתת לאמילי את כל תשומת הלב שמגיעה לה. היא זקוקה לתשומת לב מרבית, כי כל דבר יכול לקחת אותה אחורה מבחינת ההתקדמות וההתפתחות שלה. התחושה היא שאין מקום לעוד ילד בעולם שלנו כרגע”.
העובדה שהפכת לאבא גרמה לך לחשוב על ההורים שלך? “אני אף פעם לא חושב עליהם, הם לא מעניינים אותי. גם העובדה שהפכתי לאבא לא שינתה את זה. אני מתמקד בלהיות האבא הכי טוב שאני יכול לאמילי, וזהו”.
בימים אלה מתקיימת תערוכת המכוניות והאופנועים הידועה – "אוטומוטור". עשרות אלפי מבקרים מגיעים לשזוף את עיניהם במכוניות ואופנועים שכמוהם לא רואים בחנייה המשותפת של הבניין, או בכלל בכבישי הארץ.
"חלק מתקרבים ל-90 אלף". צילום: צחי שף לוי
אחד המציגים בתערוכה הוא צחי שף לוי, תושב אשקלון ואופנוען בנשמתו. לוי הוא חלק מצוות בסדנה שנקראת HRP MOTORS, שמציגה בכל שנה בתערוכה את האופנועים של הסדנה ואופנועים שבנו ללקוחות. אז מה מיוחד באופנועים הללו? "לכל האופנועים שלנו יש דבר שמייחד אותם, יש רק אחד כזה בכל העולם, לא בונים את אותו אופנוע פעמיים", הוא מסביר. "האופנועים עוברים צביעה מיוחדת, דברים שאומני הצבע הטובים בארץ מכינים לנו. חישוקים שונים לאופנועים, קסטום, השבחת מנועים. אחד הכלים שבנינו הארלי דייווידסון מדגם ספורט סטאר 1200 שנת 89'. קיבל מזלג ספרינגר מאורך, כיסא עם בולם פנאומטי, גלגל 21 אינץ' מקדימה".
"יש רק אחד כזה בכל העולם". צילום: צחי שף לוי
כמה שווה כל אחד מהכלים שיוצגו בתערוכה? "חלק מתקרבים ל-90 אלף, חלק באזור ה35-40 אלף".
הוא מסביר כי לא מדובר בייצור אופנועים מאפס, "מפני שאין אפשרות כזו במדינת ישראל. אנחנו בונים אופנועים על בסיס שלדה ומנוע קיימים, מאבזרים וצובעים או לפי רצונו של הלקוח או לפי דעתנו. בסדנה, מלבד היותנו מוסך לכלי רכב דו גלגלי, אנו עוסקים בבניית אופנועים על פי דרישת הלקוח, שיחזור כלים ישנים, שיקום אופנועים. מקטן ועד גדול. בסדנה כמובן ישנם כלים חדשים וטרייד אין למכירה".
כמעט חצי שנה חלפה מהבחירות לרשויות המקומית, והפעילים שעבדו עם רשימת יד ביד עדיין לא קיבלו את הכסף שהובטח להם עבור עבודתם ביום הבחירות. חודשים ארוכים שהם רודפים אחרי ראשי הרשימה שבתאי שאל ושמואל נמסדזה, אך לדבריהם הם זוכים בעיקר להתחמקויות.
בין עשרות הפעילים גם עדן מלכה, צעירה תושבת העיר בת 22, שמרגישה בעיקר מרומה. “חצי שנה אחרי בחירות ואין כסף. זה גזל, פשוט גזל. עזבי אותי, עבדו שם ילדים, בני נוער, איך אפשר לגזול מילדים?!”
לדבריה של מלכה, יום לפני הבחירות היא נפגשה עם חברת הרשימה שרה מילר, שהסבירה לה איך הולך להתנהל יום הבחירות והביאה לה חולצה ופלאיירים. “בפגישה הזאת היא גם אמרה לי שעל יום עבודה מלא, מהבוקר עד הסגירה, נקבל סכום של אלף שקלים, חצי יום זה 600 שקלים”. התנאים הללו סוכמו בעל פה, ואין בידיהם של הפעילים שום מסמך חתום המפרט את הסכומים ואת תנאי העסקתם באותו היום.
פעילי בחירות באשקלון. למצולמים אין קשר לכתבה
ביום הבחירות בשעה שבע בבוקר התייצבה מלכה, יחד עם פעילים נוספים, סמוך לאחד מבתי הספר בעיר, שבו הוצבה הקלפי. “עמדנו שם שעות, אחר כך העבירו אותנו לעתיקות. עבדנו יום שלם בשמש, בלי סככה אפילו, ולקח המון זמן עד שהביאו לנו אוכל, גם מים בקושי היו”.
“אתה גוזל מילדים”
בתום יום מפרך נאמר להם שאת הכסף הם אמורים לקבל בעשרה בחודש שלאחר הבחירות. “חיכינו וחיכינו ועד היום אנחנו מחכים. בשבילי אלף שקל זה המון כסף, אני חיילת משוחררת, וגם באותה תקופה לא עבדתי. אנחנו שואלים שאלות ומקבלים התחמקויות. ראשי המפלגה שלחו אותנו לאיתמר שמעוני, אמרו שהוא הכתובת, והוא זה שאמור לשלם. הסברתי לכולם שיש לי אימא חולה, אני צריכה את הכסף הזה לתרופות שלה, אפילו לא בשביל עצמי. זה הגיע למצב שהחודש כבר התפוצצתי על כולם. ראשי המפלגה מתנערים, שרה בכלל נעלמה כבר בהתחלה והכחישה, אבל אני לא סנילית ולא מטומטמת, יש לנו את זה גם כתוב בהודעות. נקרעתי משבע בבוקר ועד עשר בלילה, 15 שעות, ביום בחירות, ובסוף הם אומרים לי שמגיע לי 350 שקל?! הודעתי להם שאני מתכוונת לתבוע. אין לי כסף לעורכי דין, אבל זה עובר כל גבול אפשרי, ואני רוצה שייעשה פה צדק. אתה גוזל מילדים, איפה הכבוד שלך?! יש לך ילדים בבית”.
שילת גבאי, תלמידת תיכון בת 18.5, גם היא הייתה אחת הפעילות. גם לה הובטח סכום של אלף שקלים עבור עבודה של יום שלם. “עבדתי משבע בבוקר ועד עשר בלילה, בלי אוכל ובלי מים, נשברו לנו הרגליים. עבדנו בשביל הכסף הזה קשה, אף אחד לא בא לעבוד בחינם”, היא אומרת.
לדבריה, פעילים רבים כבר התייאשו, כי הבינו שאין ביכולתם לעשות דבר כדי לקבל את הכסף עבורו. היא עצמה התנהלה מול ראשי המפלגה, “אנחנו מחכים חצי שנה לכסף שלנו”, היא מוסיפה. “מדובר פה בנערים צעירים. מאיפה נביא כסף לעורכי דין ובתי משפט?! זו התנהלות מאוד מאכזבת”.
