ב-20 השנים האחרונות לחייה אילנה שפיר ז”ל מעולם לא פספסה את הכנס השנתי של ארגון אמני המוזאיקה בארצות הברית. הכנס מתקיים בכל פעם במדינה אחרת בארצות הברית, בהשתתפות של מאות אמנים, ושפיר הקפידה להגיע מדי שנה, להציג שם את עבודותיה הייחודיות ולספר מעט מסיפור חייה. לו הייתה בחיים, בוודאי הייתה נרגשת לדעת שהכנס השנה, שייערך בחול המועד פסח בנאשוויל-טנסי, יוקדש כולו לפועלה.
לכנס הוזמנו בתה ובנה של שפיר, לאה זהבי והאדריכל גיורא שפיר, אשר ירצו בפני באי הכנס, יספרו על חייה ויציגו את הפעילות שמתקיימת בבית האמנית באשקלון, שהפך בשנים האחרונות למעין מוזיאון שאליו מגיעים יותר ויותר מבקרים מדי שנה. “ראוי שיידעו שבארה”ב יש כינוס שלם לזכרה של אילנה שפיר”, אומר בנה גיורא ,”הציבור באשקלון זוכר את אימא, שבין היתר גם גידלה דורות של תלמידים ומורים. אני עורך את הסיורים בביתה ועם השנים הביקוש רק גדל. קשה לי לומר שאני מופתע מכך, אבל כן יש התרגשות מסיור לסיור. יש אצלי בבית ציור שלה שנקרא ‘גן נעול’, כל פעם מחדש כשאני פותח את שערי ביתה לאוטובוס של עשרות מבקרים, אני חושב על הציור הזה – גן נעול שנפתח מחדש”.
אילנה שפיר ז"ל. צילום: פוטו יוסי את עוזי
בסיומו של הכינוס המיוחד הזה יוקרן גם הסרט התיעודי על שפיר “גן העדן שלי משברים”, שנוצר בידי מפיקה ובמאית צעירות מגרמניה, שבמשך מספר שבועות תיעדו את שפיר בסטודיו שלה ובחצר ביתה. “יום אחד בשנת 2013 הגיעה לבית של אימא בחורה מגרמניה ובישרה לה שהיא רוצה לעשות עליה את סרט הגמר שלה. הם שכרו בית בסיטי באשקלון ותיעדו את אימא. הטלוויזיה הבווארית הזמינה אותן לערוך את הסרט אצלה באולפנים, והוא שודר בכל הארצות דוברות הגרמנית”, מספר גיורא.
שפיר עצמה לא הספיקה לראות אותו. שלושה שבועות לפני שנפטרה הגיעה ארצה הבימאית, ובידיה רק הפרומו של הסרט: “היא נחתה עם הפרומו היישר ליום ההולדת ה-90 של אימא, והיא זכתה לראות אותו. שלושה שבועות אחרי היא כבר הלכה מאיתנו. היא הייתה מאוד-מאוד פתוחה בסרט הזה, כנראה בגלל שהרגישה שזה איזשהו סיכום”.
הסרט זכה לביקורת טובות ומאוד ותשבחות ואף קיבל את המקום הראשון בפסטיבל סרטים יהודיים בניו יורק בקיץ 2018. “דווקא בישראל הסרט טרם זכה לפרסום הראוי לו”, אומר גיורא, “אמנם הוא נשלח לפני כשנתיים לפסטיבל הסרטים היהודי בירושלים, אך לא התקבל לתכנית הפסטיבל. אני מקווה שהסרט בכל זאת יפלס את דרכו ,וניתן יהיה לצפות בו גם כאן בארץ ובאשקלון, מקום בו אימא יצרה והטביעה את חותמה”.
“הצבע אזל מציוריה באותן שנים”
אילנה שפיר מאשקלון הייתה לשם דבר עולמי בתחום אמנות המוזאיקה, יצירותיה הוצגו בתערוכות יוקרתיות ברחבי העולם. בגיל 88 אף זכתה לתערוכה הוקרה מיוחדת באיטליה בעיר רוונה, הידועה באמנות הפסיפס המרהיבה שלה.
שפיר נולדה בעיר סרייבו שביוגוסלביה במרץ 1924. היא החלה לצייר כבר בגיל 14, רישומים ודיוקנאות עצמיים שהשאירו רושם רב בקרב מכריה. כשפלשו הנאצים לסרייבו בשנת 1941, הייתה אילנה תלמידת תיכון בת 16, והעיסוק באמנות הפך מהר מאוד למקום מפלט שאליו ברחה מהמציאות הקשה של חייה באותה תקופה.
המוזאיקות של אילנה שפיר
שפיר המשיכה לצייר גם בכפר הקרואטי קולה, שבו הסתתרה משפחתה במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה. עבור יצירותיה קיבלה הנערה קמח ושמן, שסייעו להישרדות המשפחה, אשר ניצלה בנס ובזכות אנשים טובים, שלא איבדו צלם אנוש למרות המלחמה הנוראה.
בתום המלחמה למדה אילנה באקדמיה לאמנות בזגרב וסיימה לימודי תואר ראשון ושני. “המוזאיקה במהותה היא יצירת דבר חדש משברים”, אומר גיורא, “זאת בדיוק הייתה אימא שלי, שבנתה את עצמה מחדש אחרי השואה. ארבע שנים הם הסתתרו, רוב המשפחה נספתה, ורק שישה שרדו, גם בזכות יצירות האמנות של אימא. היא עלתה ארצה ובנתה את עצמה מהשברים שהותירה המלחמה”.
בשנת 1949 עלתה שפיר עם משפחתה לארץ ישראל. בהמשך היא נישאה ליהושע (סניה) שפיר, שעבד בפיתוח חבל הנגב בסוכנות היהודית. הזוג הצעיר התלהב מהתכנית להקמת שכונת אפרידר באשקלון, שהייתה אז “על הנייר” בלבד, והשניים בחרו להשתקע בעיר ורכשו כאן בית ברחוב קפסטט יחד עם הוריה של אילנה.
בשנים הללו המשיכה אילנה לצייר, תחילה במעברות שהוקמו בקרבת העיר והחל משנת 1952 בסטודיו שלה שהוקם בביתה באפרידר. “ציוריה הושפעו מאובדן בני משפחתה שנספו בשואה”, מספר גיורא, “הצבע אזל מציוריה באותן שנים, בהן הייתה עולה חדשה, כי כל מה שהיא שראתה סביבה היה העצב היהודי העמוק, הנסוך על פניהם של פליטים כמוה”.
מבקרים מכל העולם בסטודיו של אילנה שפיר
בהמשך התאוששה שפיר מאירועי העבר וחזרה לצייר בצבעים. התכנים של ציוריה השתנו. היא חדלה לצייר דיוקנאות, פנתה לטבע כמקור השראה ויצרה ציורים מרהיבי עין בצבעי מים.
המחווה של התלמידים מסנטיאגו
באותן שנים זכה גם הדור הצעיר להכיר את שפיר, שהחלה ללמד ציור ותולדות האמנות. תחילה לימדה בבתי הספר היסודיים בית יחזקאל וגורדון ולאחר מכן בתיכון העירוני ע”ש תגר. בשנת 1970 הובילה מהלך משמעותי, שמהווה נקודת ציון בתחום החינוך לאמנות עד עצם היום הזה, והקימה את המרכז לאמנות בעיר, שהפך לימים למה שאנחנו מכירים היום בית הספר לאמנויות. תלמידים מכל שכונות העיר הגיעו למרכז לאמנות של שפיר, שאותו היא גם ניהלה. שם למדו ציור, תולדות האמנות, פיסול, מוזאיקה ועוד. הוא קלט אלפי תלמידים והפך מהר מאוד לשם דבר. על פועלה זה זכתה שפיר להוקרה רבה, ובשנת 1981 הייתה הראשונה שהוענק לה התואר “יקירת העיר אשקלון”.
בהמשך הקימה שפיר את “אגודת אמני אשקלון” ושימשה שנים רבות בתפקיד יו”ר האגודה. היא הייתה חברה בארגונים בינלאומיים רבים, הציגה תערוכות רבות בארץ וברחבי העולם וזכתה להוקרה בינלאומית מיוחדת בתחום המוזאיקה המודרנית. בין היתר הטביעה שפיר את המונח “מוזאיקה ספונטנית”, המתאר את השיטה שבה עבדה ואשר מוכרת כיום בעולם כולו.
“אימא פעלה באשקלון, הרחק מכל הקליקות האמנותיות שהיו אז בתל אביב וירושלים. דווקא בגלל זה הייתה לה חשיבה עצמאית, שהייתה מנותקת מכל מה שקורה בתחום ולא מושפעת מאף אחד”, מסביר הבן גיורא, “שיטת העבודה שהיא המציאה היא המוזאיקה הספונטנית. עד אז היא נעשתה באמצעות סקיצות מצוירות, עליהם הודבקו חלקי המוזאיקה. אימא התחילה לעבוד ישר על הלוח, הכול היה אצלה בראש, ללא שום סקיצה. היא סידרה את האבנים מבלי לדעת מה עומד לקרות, הדביקה ולא פירקה לעולם. ליצירות שלה יש הרבה מאוד כוח ומשמעות. שיטת המוזאיקה הספונטנית נקראת על שמה, והיא מוכרת היום בעולם כולו”.
גן המוזאיקות של אילנה שפיר ז"ל
יצירותיה הייחודיות של שפיר נחשפו בפני העולם כולו, בעיקר לאחר שהאינטרנט נכנס לחיינו. אנשים מכל העולם החלו ליצור קשר עם האמנית המסקרנת מהארץ הקטנה במזרח התיכון וביקשו לשמוע עליה ועל שיטת העבודה שלה. כך הפכה שפיר לאבן יסוד בתחום המוזאיקה בעולם ואף הוזמנה להקים את ארגון המוזאיציסטים הבינלאומי האמריקאי.
במשך שנים ארוכות היא העבירה סדנאות ברחבי ארצות הברית, התרגשה מכל פנייה והסכימה בחפץ לב להצעות שניתנו לה. “אנשים היו טסים במיוחד לכינוסים האלה, והביקוש היה אדיר. היא הייתה עוברת משולחן לשולחן, לא רק עם האמנות שלה, אלא גם עם האמת שלה ופילוסופיית החיים שלה. הרבה פעמים היא סידרה למשתתפים לא רק את לוח העבודה, אלא גם את החיים”, אומר בנה, “היו גם כל מיני פניות מפתיעות, שמאוד ריגשו אותה. יום אחד היא קיבלה מייל, שבו התבשרה שתלמידים בבית ספר למחוננים בסנטיאגו בחרו בה כאמנית השנה שלהם. הם התבקשו לשוטט ברחבי הרשת ולבחור את הדמות שלהם ובחרו באימא. שנה קודם לכן נבחר על ידי התלמידים פיקאסו, לא פחות ולא יותר. אימא כל כך התרגשה שהיא, כמובן, טסה לשם, נפגשה עם התלמידים וסיפרה להם עליה ועל תולדות המשפחה”.
“הבית עצמו הוא מונומנט”
לא סתם הקפידה שפיר בכל סדנה, כינוס או מפגש לספר גם על ההיסטוריה המשפחתית ועל חייה. כל אלה היו חלק בלתי נפרד מהאמנות שלה, שזורים כחוט השני ביצירותיה הרבות. היא הלכה לעולמה בדיוק לפני חמש שנים, ערב לפני ליל הסדר, ואת המסורת הזאת ממשיך גיורא עד היום, כמעט בלי להתכוון. “בדרך כלל כשאדם הולך לעולמו, אז מתחילים לפנות את המקום שהוא חי בו, להזיז, למכור, לשנות.
אבל אז אנשים ביקשו להגיע לראות רק עוד פעם אחת, לפני שאנחנו מפנים ומוכרים, וככה זה נמשך. זה לא מוזיאון, יש שם את חצר המוזאיקות ואת מה שתלוי על הקירות, והיצירות האלה גורמות להתרגשות הרבה בקרב המבקרים. זה לא רק הסיפור של אימא, זה הסיפור של העם היהודי, סיפורה של אשקלון בכלל ושכונת אפרידר בפרט. יצירות האמנות שלה מספרות את התקופות, וההיסטוריה שזורה בהן בצורה מאוד מרגשת”.
חצר המוזאיקות של אילנה שפיר
גם האווירה המיוחדת בבית ברחוב קפסטט גורמת למבקרים, לא פעם, להזיל דמעה של געגוע – הכול נותר בו בדיוק כמו שנבנה בתחילת שנות ה-50. “זה אותו ריצוף, אותם תריסים וחלונות, הכול נשאר כאילו הזמן לא נגע בו. מי שבא רואה את הצניעות שאימא הייתה חיה בה. היה לה טוב, והיא אף פעם לא ביקשה לשנות או לעשות דברים יוצאי דופן. זה דור של אנשים שכבר לא מוצאים כמותם. ככה חיו פעם, היום כבר כמעט ולא נשארו בתים כאלה, רובם נהרסו. הבית עצמו הוא מונומנט שוותיקי אשקלון מאוד מתרגשים ממנו”, אומר גיורא.
חמש שנים לאחר פטירתה, והאוטובוסים עמוסים במבקרים ממשיכים להגיע לביתה לביקור המשלב אמנות, היסטוריה יהודית והיסטוריה מקומית. אך יותר מכול מציינים המבקרים את המפגש המרגש עם אישיותה של אילנה הנגלית באמצעות האמנות שלה ודרך הנוכחות הקורנת מכל פינה ברחבי הבית והגן. גם החברה הכלכלית של אשקלון גילתה את פיסת ההיסטוריה הייחודית הזאת ופועלת להביא את מודעות המקום בפני מורי הדרך בארץ, וכך גדל והולך זרם המבקרים במקום מיום ליום.
גיורא שפיר עם מבקרים בבית אמו
“ההתעניינות במוזאיקה גוברת בכל העולם”
לפני כשנה התבשרה המשפחה על ידי חברי ועדת השמות בעיריית באשקלון כי שמה של שפיר יונצח באחד מרחובות בעיר: “הם פנו אלינו ובישרו לנו את הבשורה, בלי שהגשנו בקשה. אולם חלפה כבר שנה, ופרט להודעה הזאת לא נאמר לנו שום דבר נוסף”, אומר גיורא.
לאחרונה הוקמה גם “העמותה למורשת אילנה שפיר”, ששמה לעצמה למטרה לעודד ביקורים בבית האמנית ולקדם תערוכות, קטלוגים וסרטים על פועלה ויצירתה בארץ ובעולם. בעמותה חברים אישים מאשקלון, אך היא אינה מקבלת לפי שעה תמיכה משום מקור שהוא.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
“העמותה הוקמה גם במטרה לנסות ולצמצם את העלויות שבאחזקת הבית וכל ההוצאות הקשורות, מדובר בהרבה מאוד כסף”, מסביר גיורא, “יחד עם זאת, אני ממשיך את הפילוסופיה של אימא, לפי כל מה שצריך לקרות קורה ולטובה. אני לא עושה דברים אקטיביים מדי, רק מה שאני חושב שהיה משמח אותה. אני מרגיש שאני עושה את הדבר הנכון ומאמין שהיא שמחה שזה קורה. כנראה שמישהו מלמעלה עוקב אחרינו בכל זאת”.
שפיר הייתה בוודאי גם שמחה לשמוע שפס-פס החתול שלה ממשיך לקבל יחס טוב וכולם דואגים לשלומו. הוא הגיע אליה שנה לפני שנפטרה, גור פצפון וחולה שהווטרינרית לא נתנה לו סיכוי. בזכות הטיפול המסור שקיבל הוא שרד וגדל. מדי ערב מגיע גיורא אל הבית, מוודא שהכול בסדר ומעניק לפס-פס ליטוף וקערות מלאות במים ומזון. הוא אף הקים את “קבוצת פס-פס” בוואטסאפ, ובה חברים וקרובים שממלאים את מקומו בשמחה בכל פעם שהוא אינו יכול להגיע. הביקורים התכופים האלה בביתה פתחו משהו חדש גם אצלו, וכבר שלוש שנים שגם הוא עוסק במוזאיקה.
גן המוזאיקות של אילנה שפיר
“עשיתי לי פינה קטנה בחדר העבודה שלה ואני עובד משם”, הוא אומר, “אימא שלי תמיד הייתה אומרת שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ, אבל גם כשהוא כן, הוא לעולם לא יהיה שזיף”, צוחק גיורא, “אז אני ממשיך אותה באיזשהו מקום, אבל יש לי גם קו עצמאי. נמשכתי לכוח שיש בזה ולעוצמה שביצירה מחומרים שכל אחד מהם בפני עצמו לא מעניין, אבל בביחד שלהם קורה משהו שאתה מגלה תוך כדי. לדעתי זאת גם הסיבה שההתעניינות במוזאיקה גוברת בכל העולם, דווקא עכשיו. את ההכרה הגדולה שלה אימא קיבלה ועדיין מקבלת דווקא בחו”ל יותר מאשר במחוזותינו. אנשים מסוימים בולטים דווקא מחוץ לסביבתם, ורק בדיעבד מקבלים הכרה והערכה מבית. זה איזשהו תהליך, שבסופו העולם ימשיך להתעניין בפועלה וחייה של אילנה שפיר. אימא הייתה אישיות מבריקה ובעלת חוש הומור, היא בעיקר הייתה מאושרת מכל מה שנפל בחלקה והקרינה את זה. אני חושב שזה היה סוד הקסם שלה”.
