פרשת בלק: על סכנות ההדחקה, הקול הפנימי וההימנעות מלקלקל לאחר
Leave a Commentלאחר המלחמות נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, כשעם ישראל התיישב באזור גבול מואב. בלק בן ציפור, מלך מואב, נבהל מכך שבני ישראל חנו בגבולו, ולאחר שהתייעץ עם זקני מדיין, שלח מלאכים כדי לקרוא לבלעם שיקלל את ישראל, כיון שהיה ידוע שקללותיו וברכותיו של בלעם מתקיימות. בלק מפעיל את כל לחצו על בלעם. מבקש ממנו לקלל את ישראל בקרב העולם. להדיח אותו.
בלק שכח את מהות החיים: סור מרע ועשה טוב – תבנה לעצמך, אל תהרוס לאחרים והכוונה כדי להצליח – עלינו לעזור לעצמנו ולא להתמקד בלקלקל לאחר.
בלק פונה אל בלעם ומבקש ממנו לקלל את עם ישראל. שימו לב, בלק לא מבקש מבלעם לברך את עצמו ואת עמו, אלא לקלל את האחר. הוא לא מבקש בנייה אלא הרס, לא מילים טובות אלא השמצות. המסר שלומדים מכך ברור, בכל תחום – חברתי, מקצועי או פוליטי – כדי להתקדם ולהצליח התמקד בעצמך ואל "תדרוך על האחר".
אייל חסאן. צילום: פבל
בלעם מסרב לקלל את עם ישראל, ובלק לא אומר נואש: פיתוי אחר פיתוי, חנופה, ממון, לוביסטים – הכל הוא מציע לבלעם, שאומר לא אעשה דבר בלי אישור אלוהי ישראל (כן, גם גדול המכשפים אז מכיר באל).
לבסוף האל מתיר לו לצאת לקראת בלק אבל מבהיר לו כי יאמר רק מה שהאל יתיר לו לומר. הוא חובש את אתונו, יוצא לדרך ואז כנראה מחליט להתפתות ואולי לקלל את עם ישראל. או אז האל מחליט ללמד אותו לקח באמצעות בהמה הנחשבת לא חכמה – אתון. מלאך האל חוסם את האתון בדרך ובלעם שלא רואה את המלאך נוזף באתונו קשות. כמה אירוני שאתון רואה משהו שבלעם "החכם" לא רואה.
אבל, אפשר לראות זאת אחרת: האתון יודעת את דבר אלוהים, את האמת שבלעם מנסה להשכיח. האתון כמטאפורה, היא המוסר הפנימי, הנקי, היא בעל חיים פגיע, תמים ונאמן. העימות הפנימי בין בלעם לאתונו המדברת, נתפס כאירוע על-טבעי. והאירוניה – אדם הבין לבסוף את אשר ידע מלכתחילה: לא הולכים נגד ריבונו של עולם.
הנס איננו רק התגלות מלאך ה' לבעל חיים – האמת הרי היתה מונחת שם כל הזמן. הנס הוא נכונותו של בלעם לעצור להירגע מיצרו ותשוקתו, לפקוח עיניים, להקשיב, ולחזור אל עצמו. זו הסיבה שהסיפור נותר משל נדיר, על מי שבא לקלל ונמצא מברך, שחקוק לעד. במילים אחרות, בנפשו של בלעם עימות גדול, מאבק בין שני חלקי הנפש – החלק שרוצה להתפתות, והחלק שמבין את משמעות המעשה, את חומרתו ואת עונשו. בלעם מפעיל את מנגנון ההדחקה. הוא מסתיר מעצמו את הידיעה שהוא עלול להתפתות. הוא "מעוור" את עצמו ואינו רואה את מלאך האלוהים הניצב בדרך.
כמה פעמים רבים מאיתנו מנסים לעשות הדחקה כדי להצדיק התנהגות לא נאותה שלנו? הפילוסוף הצרפתי סארטר קבע שהדחקה היא סוג של הונאה עצמית – האדם שלא שלם עם מעשיו יודע להסתיר מעצמו את המשמעות האמיתית של מעשיו.
גם בלעם מפעיל מנגנון של הונאה עצמית המאפשרת לו לדחות את הקץ ולהימנע מההכרעה בין שתי האפשרויות. הוא יכול ליהנות ממסע שקט יחסית, כי הוא אינו הולך להיענות לפיתוי, אך גם אינו מתכוון לוותר עליו. הוא מסתיר מעצמו את הקונפליקט. אך האתון, החלק הפנימי שבתוכו אינו מאפשר זאת. האתון מסיטה אותו מהדרך, מציבה מכשולים בדרכו. ולבסוף, האתון פוצה את פיה ומתחילה לדבר וכמו בטיפול נפשי, הדיבור, השימוש במלים מביא את האדם אל המודעות ואז, רק אז האדם שולט בחלקי הנפש השונים שלו ולא הם שולטים בו.
