במשך שנים רבות הייתה רנ”ג בדימוס יפה נחום השוטרת הקהילתית של שכונת שמשון, והיא מוכרת לרבים מתושבי השכונה. לפני ארבע שנים פרשה מהמשטרה, אך הרצון להמשיך בעשייה קהילתית וציבורית לא הרפה ממנה, אז היא הפשילה שרוולים והחליטה לקפוץ ראש היישר אל הפוליטיקה המקומית.
בשבועיים האחרונים חשף יורם שפר, יושב ראש סיעת תכלית עכשיו, את חבריו לסיעה, המתמודדת למועצת העיר אשקלון. השבוע התברר כי את המקום הרביעי, אחרי פעיל הציבור עזרא עוזר ואשת העסקים חן אהרוני, תופסת נחום.
השלישיה הפותחת. שפר, עוזר ואהרוני. צילום: יח"צ
“בעבודתי כשוטרת קהילתית התעסקתי עם תושבי השכונה והכרתי את כולם מקרוב. המשרד שלי היה בתוך שכונת שמשון, כך שהייתי נגישה וזמינה לכלל התושבים. גם כשלא הייתי במשרד, לכולם היה את הטלפון האישי שלי”, מספרת נחום. “הצלחתי לעזור להרבה מאוד אנשים, חלקם הגדול בקשר איתי עד היום, ואני עדיין מכוונת אותם ומלווה אותם. מאז הפרישה שלי ידעתי שאני רוצה לחזור לעשייה הזאת. ראיתי שאין מישהו שממשיך אותה ודואג לתושבים, וזה מאוד חרה לי. הבנתי שאם אני רוצה לשנות ולהשפיע אני צריכה לשבת ליד השולחן הנכון, והוא שולחן מועצת העיר. בחנתי עוד דרכים לעזור ולסייע, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שפוליטיקה זו הדרך היחידה”.
את יודעת מה אומרים על פוליטיקה, את לא חוששת להתלכלך בדרך?
“כן, אני בהחלט יודעת, אבל אני ממש לא חוששת מהבחינה הזאת. אני הולכת עם אנשים נקיים, שבאים אך ורק מהסיבות הנכונות, שרוצים להשפיע ולשנות, ואני מאוד מאמינה בדרך הזאת וסומכת עליהם”.
למה דווקא יורם שפר?
“אני מאמינה ביורם ובחבריי לסיעה, אנשים ישרים ואמינים. יורם היה הבחירה הראשונה שלי. אני מכירה אותו מהעבודה הקהילתית ויצא לי לפגוש אותו לא פעם בשכונה ולהעלות בפניו בעיות וסוגיות. אני זוכרת אותו היטב מהמפגשים הללו, קשוב לתושבים, חביב ונחמד ובעיקר מבטיח ומבצע”.
יורם שפר
הייתה בכל זאת איזושהי התלבטות?
“בהתחלה כן, בעיקר מחשבות. אבל כשיורם הגיע אליי, יחד עם הצוות שלו, החלטתי שזה סופי ואני הולכת איתם. התייעצתי עם המשפחה, והם נתנו לי את ברכת הדרך, אמרו שתומכים בי ועומדים מאחוריי. לא היה אף אחד שניסה להניא אותי מהמהלך. כולם יודעים כמה עשיתי ותרמתי וכמה הייתי מאושרת באותה תקופה בזכות העשייה הזאת”.
“שכונת שמשון זה הבית”
נחום בת ה-62, נשואה לעופר, היא אימא לחמישה (29, 30, 32, 35, 37) וסבתא לחמישה נכדים. כל ילדיה מתגוררים באשקלון, מה שהשפיע על החלטתה לרוץ למועצה ולהפוך את העיר הזאת למקום טוב יותר לחיות בו, בעיקר עבור הדור הצעיר. בעלה עופר, גם הוא בפנסיה, היה בעבר קבלן עצמאי בתחום עבודות עפר. “היום שנינו ביחד, משלימים זמן איכות שהיה חסר לנו כל השנים”, היא אומרת. “יחד עם זאת, גם הוא מאוד תמך בהחלטה שלי לרוץ למועצה ואמר שזה צעד נכון. הוא גם רואה את כל ההערכה שאני מקבלת עד היום על העשייה שלי ומאוד גאה”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
היא עלתה ארצה בגיל 10 ממרוקו, בת שלישית למשפחה בין שמונה ילדים. בני המשפחה השתכנו בשכונת שמשון ונאבקו בעול הכלכלי יום-יום. “מבחינה כלכלית היה קשה מאוד. אבא ז”ל היה עיוור, ואמא לא עבדה, אבל בתוך הבית הייתה הרבה אהבה. למרות הקושי של השכונה שבה גדלנו, כולנו הסתדרנו. גם האח הגדול שלי היה קצין במשטרה ומפקד תחנת המשטרה בשדרות, ויש לי עוד אחות שהיא שוטרת וגרה בראשון לציון. היא היחידה שעזבה את העיר כל שאר האחים וגם אימא מתגוררים כאן”.
לאחר שהתחתנה עברה להתגורר בשכונת ברנע, ומספר שנים לאחר מכן בנו בני הזוג גם בית פרטי בשכונה. אולם בהמשך מכרו אותו ובחרו לחזור שוב לשכונת שמשון, לחלק של בנה ביתך. “היה לא קל לחזור לפה כי הילדים התנגדו, אבל חזרתי כי זה הבית. אני מאוד אוהבת את השכונה הזאת, היא שכונה נחמדה וכיף לחיות פה”.
שכונת שמשון. צילום: אלירם משה
לימים התגייסה נחום, כאמור, למשטרה ובמשך שנים ארוכות סייעה למשפחות קשות יום שהכירה היטב בשכונה שהייתה שכונת ילדותה. על פועלה היא קיבלה, בין היתר, אות הצטיינות מנשיא המדינה לשעבר שמעון פרס על פרויקט "שמשון ללא סמים", שבמסגרתו הוציאה לחיים חדשים 18 נרקומנים תושבי השכונה הדרומית מתוך 38 מטופלים. בנוסף, הפעילה פרויקטים למען נוער, קשישים וכלל האוכלוסייה.
את מזהה הבדל בין הקושי של פעם לקושי של היום?
“כן. היום הרבה יותר קשה, כי בתקופה שבה אני הייתי ילדה היה קשה לכולם. היום הפערים גדלו, והם מאוד מורגשים. יש שכונות חדשות שמתקדמות ומתפתחות, אבל שכונת שמשון נשארת כפי שהייתה. לצערי האוכלוסייה שם עדיין נוטה גם להתחתן בתוך עצמה, כך שזה דור ממשיך ואז עוד דור. בתקופה שלי, כמה שהיה קשה בחוץ, בבית פנימה היה טוב. היום ברוב המקרים הבעיות הן גם בבית. אני רוצה להפוך את השכונה הזאת להיות כמו כל שכונה אחרת בצפון העיר. מדובר באנשים טובים, שבסך הכול רוצים להתקדם, ומגיע להם”.
“כולם התפללו לשלומי”
היא יצאה לפנסיה לפני כארבע שנים, הייתה אמורה לצאת עוד שנתיים קודם לכן, אך התבקשה על ידי מפקד התחנה במשטרה להישאר עוד קצת, ועשתה זאת בשמחה מתוך תחושת שליחות וקושי רב לעזוב. גם כשפרשה עשתה זאת בעל כורחה בשל מצב רפואי מורכב שאליו נקלעה ללא שום סימן מקדים. “הייתי אישה בריאה וחזקה, לא סבלתי משום בעיה כזאת או אחרת. עד שיום אחד, באמצע משמרת, הרגשתי לא טוב ופינו אותי לבית החולים. בבית החולים אבחנו בעיה קלה יחסית ומוכרת והוכנסתי לחדר ניתוח”, מספרת נחום.
מאותו ניתוח פשוט ושגרתי יחסית היא התעוררה רק כעבור כשבעה חודשים. “מסתבר שהייתי בתרדמת כי הניתוח הסתבך, הודיעו למשפחה שכבר אין לי סיכוי. במקביל הוציאו אותי לפנסיה מהמשטרה. אם זה לא היה קורה, אני מאמינה שהייתי ממשיכה עד היום”.
שלושה חודשים וחצי הייתה מאושפזת בטיפול נמרץ נשימתי בבית החולים ברזילי, לאחר מכן הועברה לתל השומר. שם לאחר שלושה חודשים נוספים, כנגד כל התחזיות, היא התעוררה לפתע. “גם שם לא האמינו שאחיה. התעוררתי והתברר ששתי הריאות שלי קרסו. חשבו גם שיהיה נזק מוחי, אבל מהבחינה הזאת הייתי בסדר גמור. אני לא זוכרת הרבה מהתקופה ההיא, המשפחה מספרת שבעיקר בכיתי הרבה. כולם ניסו לדובב אותי ולשאול מה הרגשתי במשך כל החודשים הארוכים הללו שבהם הייתי בתרדמת”.
מה באמת הרגשת?
“כלום. זכרתי רק שפגשתי את אבא שלי ז”ל במעלה מדרגות, חוץ מזה שום דבר. לא הייתי מודעת לכל מה שהתרחש סביבי וכמובן שלא ראיתי ולא הרגשתי את כל מי שבא לבקר. אני יודעת שהגיעו המון אנשים, הרבה תושבים של שכונת שמשון וגם בתחנת המשטרה הקימו בית כנסת מאולתר, כולם התפללו לשלומי”.
יפה נחום ושמעון פורטל. צילום: דוברות משטרת ישראל
לאחר שהתעוררה הועברה נחום לשיקום שארך כחודש וחצי והשתחררה לביתה כשהיא מחוברת לבלון חמצן. היום היא כבר אינה זקוקה לו ומרגישה טוב. “אני בסדר גמור מבחינה רפואית. כמובן שעדיין לא חזרתי לעצמי לגמרי, אבל מתפקדת היטב ומלאת מרץ ומוטיבציה לעשייה. לצערי ראיתי שאף אחד לא ממלא את התפקיד שאני עשיתי במשטרה. לא הגעתי למשרד לשמונה שעות, סגרתי והלכתי הביתה, עבורי זאת הייתה עבודה 24/7. הייתי זמינה בטלפון מסביב לשעון, תמיד עונה לשיחות ומגיעה לבתים גם בשעות הלילה. העבודה בשבילי הייתה הרבה מעבר, זאת הייתה שליחות. השוטרים הצעירים היום עושים עבודה נאמנה וטובה, אבל לא נותנים את המעבר. בתקופה שבה עבדתי תמיד קיבלתי תמיכה וסיוע מראשי הערים ומחברי המועצה, עברתי מספר ראשי ערים ותמיד היה שיתוף פעולה מלא וקיבלתי מענה. למשטרה אני כבר לא יכולה לחזור, אז היום הדרך שלי להמשיך לעזור ולסייע היא באמצעות חברות במועצת העיר. אני מאוד מקווה שנצליח להביא כוח גדול של בוחרים, כי זה מה שצריך כדי שאצליח להיכנס. אני מסתובבת ברחוב ומקבלת המון אהדה ותמיכה, ולכן אני אופטימית ומאמינה שהתושבים יידעו לעשות את הבחירה הנכונה”.
