רק לפני חודשים מספר חזרה אורי קיסרי להתגורר באשקלון, עיר ילדותה, העיר שעזבה בתחילת שנות ה-20 שלה לטובת תל אביב הגדולה, שיש בה יותר הזדמנויות עבור הצעירים ושמחבקת את הקהילה הלהט”בית ואינה מרימה גבה. שם הרגישה קיסרי לראשונה היא יכולה להיות היא עצמה בלי לחשוש מה יגידו או איך יסתכלו עליה. כמעט עשור עבר מאז, והיא שוב כאן, מתגוררת כיום ברחוב ביאליק באותה הדירה בדיוק שבה חייתה כל ילדותה. היא חזרה אל הדירה הזאת שהייתה מלאה בזיכרונות ונוסטלגיה עם האישה שלה, שני קיסרי, רופאה במקצועה, ועם שני ילדיהן: בל בת השנתיים ותום בן החצי שנה.
היא חזרה נחושה לגדל בעיר הזאת את ילדיה ולהפוך אותה לעיר אטרקטיבית עבור הצעירים וסבלנית ומכילה כלפי הקהילה הלהט”בית. “זאת הסיבה שבחרתי לרוץ למועצה”, היא אומרת. “צריך לשנות את זה ולגרום לחבר’ה הצעירים להרגיש כאן בנוח. העיר צריכה לדעת להשקיע באוכלוסייה הצעירה שלה כדי לפתח אותה ברמה האישית והמקצועית ולהשאיר אותה כאן כדי שבסופו של דבר היא תתרום לפיתוחה של העיר”.
אורי קיסרי. צילום: אורי קריספין
“מאמינה בעסקים קטנים”
קיסרי (31), בעלת תואר ראשון בתקשורת, כלכלה ומנהל עסקים, היא מרצה עצמאית בתחום יישומי המחשב, כלכלה וחשבונאות. עד לא מזמן עבדה כשכירה, אך החליטה לצאת לדרך עצמאית על מנת לאפשר לעצמה יותר גמישות. “קודם כול, אני מאוד מאמינה בעסקים עצמאיים קטנים, יש להם כוח עצום, ושנית, זה מאפשר לי להיות יותר עם הילדים וגם להתנדב. אני חושבת שחשוב לקדם בעיר גם את נושא העסקים הקטנים, לתת לאנשים צעירים ומוכשרים את ההזדמנות להתפתח ולא להערים קשיים”.
במקביל היא פעילה בקהילה הגאה, מתנדבת וחברת ועד מנהל בארגון חושן (חינוך ושינוי), זרוע הסברה של הקהילה הגאה בישראל. “הפעילות בחושן הייתה זו שפתחה לי את העיניים לאקטיביזם ועשייה, זה משהו שקרה לי בשנים האחרונות. אשתי היא אדם מאוד ערכי ואמיתי, וכשהייתי מתלוננת על עוולות, היא תמיד הייתה אומרת, ‘מפריע לך? קומי תעשי’. אנחנו אוהבים להתלונן ולהגיד מה לא טוב, אבל העשייה שלנו שואפת לאפס. אז החלטתי שאם יש לי זמן להתלונן, יש לי זמן גם לעשות”.
"מדובר בבן אדם מעצים". איתי סהר
וזה מה שגרם לך לקפוץ ראש לפוליטיקה המקומית?
“פוליטיקה זו מילה מאוד גדולה, ואני בכלל לא מסתכלת על זה בצורה הזאת. אני לא באה לעשות קריירה פוליטית, אני באה לעבוד ולשנות. חברי מועצה יכולים לחולל שינויים מאוד גדולים בעיר שלהם, והיה לי חשוב להיות חלק מהשינוי הזה. אני רואה את אשקלון מתפתחת ומתקדמת, ואני רוצה לקחת את העיר הזאת גם למקומות אחרים, שחשובים ולי וצריכים להיות חשובים לכל הצעירים בעיר שלנו. זה תפקיד התנדבותי שיגזול ממני לא מעט זמן, אבל אני מוכנה להשקיע כי חשובה לי העיר שבה אני חיה ושבה בחרתי לגדל את הילדים שלי. מבחינתי ההצהרה על הכניסה לפוליטיקה הייתה כמעט כמו יציאה שנייה מהארון”.
תסבירי.
“זאת נשמעת אולי השוואה פרועה, אבל התגובות שקיבלתי אחרי שהודעתי שאני רצה הזכירו לי את התגובות ליציאה מהארון. אנשים הרימו גבה, תהו מה לי ולזה ואמרו שיעבור לי. הצעירים תופסים היום את הפוליטיקה כמשהו מושחת ולא מאמינים בשינוי אמיתי, וזה חבל לי. השינוי הוא אפשרי, פשוט צריך אנשים שמאמינים בו ומאמינים באקטיביזם. אם נאמין ונבחר באנשים שיכולים לחולל שינוי, הוא יגיע. אפשר לעשות כאן דברים מדהימים עבור הצעירים של העיר”.
למה בחרת לחבור דווקא לרשימה של איתי סהר?
“הדברים קרו פחות או יותר מקביל. בהתחלה חשבתי לרוץ ברשימה עצמאית, כי לא ראיתי מועמד שאפשר לחבור אליו ושהעיר חשובה לו. אבל אז ראיתי שאיתי הצהיר, ומבחינתי הדרך הייתה ברורה. אני מכירה את איתי כבר שנים, עבדתי בג’ק בתקופה שבה הייתי סטודנטית, וכבר שם ראיתי שמדובר בבן אדם מעצים. כשהוא אומר הוא עושה ולא מדבר באוויר. נפגשנו, היה שיח מאוד פרקטי, ראיתי שאכפת לו, שהוא עושה את זה מסיבות אמיתיות וטובות והתחברנו”.
אורי קיסרי ובת זוגתה. צילום: אורי קריספין
“אימא שלי היא מודל לחיקוי”
קיסרי נולדה באוקראינה ועלתה ארצה בעלייה הגדולה של שנת 90 יחד עם הוריה ואחיה. בני המשפחה השתקעו בצפון הארץ ואחרי שנתיים עברו להתגורר באשקלון. לאחר כמה דירות שכורות וכשאורי הייתה בכיתה ד’ רכשה אימה את הדירה ברחוב ביאליק, שבה מתגוררת אורי היום.
ביסודי היא למדה בבית הספר הראל ולאחר מכן בבן צבי, את ההתאקלמות כעולה היא זוכרת כפשוטה ולא טראומטית. “היינו מגוון רחב של ילדים בבית הספר, ולא היו הקנטות על רקע זה שבאתי מבית של עולים. חוויתי דווקא הצקות על זה שהייתי ילדה שמנמנה, אבל זה לא משהו שהשפיע עליי או פגע בי, ילדים תמיד ימצאו על מה לצחוק”, היא אומרת. בתיכון למדה באורט אפרידר, היא הלכה בעקבות אחיה הגדול ממנה בשנה וביקשה לעשות "איחוד אחים". “זה הוביל לכך שלא הייתי בהגרלה יחד עם החברים שלי מבית הספר היסודי והגעתי לאורט ללא חברים בכלל, אבל זה גם עזר לי למצוא חברים חדשים”.
כשהייתה בכיתה ג’ התגרשו הוריה, ואביה גרגורי חזר לאוקראינה. מאז הם נפגשו פעמיים, אורי טסה לבקר אותו שם. “זה משהו שקרה ללא מעט זוגות שעלו ארצה ונכנסו למשבר של עלייה. כשנכנסים למשבר או שיוצאים מחוזקים או שהכול מתפרק. ההורים שלי לא צלחו את המשבר הזה כזוג, וזה פירק אותם. אמנם נפגשנו רק פעמיים מאז שהוא עזב, אבל אנחנו בקשר טוב ומדברים לא מעט בסקייפ. היום כשאני מסתכלת על כל מיני סוגים של משפחות, אני מבינה שבסוף משפחה מאושרת היא משפחה שיש בה אהבה, תמיכה, כבוד וערכים, וזה לא משנה אם יש שם רק אימא או רק אבא או שתי אימהות. אימא שלי נתנה לנו תחושה של משפחה, לא של משפחה חסרה”.
אימה קטי הייתה באוקראינה מורה לפסנתר, אך כשעלו ארצה למדה קוסמטיקה, והיא מתעסקת בתחום מאז. “אימא שלי עצמאית. לאחר הגירושים היא נאלצה לעזוב את העסק ולהיות שכירה, כי כשאתה מפרנס יחיד ומגדל שני ילדים קצת קשה להסתמך על עסק עצמאי קטן. אחרי כמה שנים, כשהיא נעמדה על הרגליים, היא שוב פתחה עסק משלה. אימא שלי היא דמות מאוד חזקה ומשמעותית עבורי, היא מודל חיקוי”.
“זה הפתיע את אימא שלי”
המילה "לסבית" יצאה מפיה של אורי רק בגיל 23. עד אז ניהלה קשרים רומנטיים ארוכים עם גברים. רק במהלך לימודיה לתואר ראשון העזה להתמודד עם מה שהדחיקה כל השנים. “במבט לאחור הבנתי שהיו לזה לא מעט רמזים מטרימים לאורך כל הדרך, אבל לא רציתי לראות אותם ולא הקשבתי ללב שלי. השיח הזה לא היה קיים אז, לא בבית הספר, לא בבית ולא בטלוויזיה, וגם כשהיה כבר שיח הוא היה שלילי. מבחינתי להיות לסבית היה להסתפר קצר, ללבוש חולצת משבצות ולחיות בבדידות וללא ילדים עד סוף חיי. ככה ראיתי את זה בתור נערה. לא הייתה הסברה, לא היו דמויות להט”ביות חזקות, וזה בעיקר עורר גיחוך וזלזול. עד היום, אגב, המילה ‘הומו’ נחשבת קללה, וזה נורא בעיניי”.
מתי החלטת לא להסתיר יותר?
“בשנים הראשונות הכחשתי גם מול עצמי, אבל הסתובבתי עם משהו רע בבטן. האנרגיות שהולכות על להסתיר הן מטורפות. במקום לפתח את עצמך, את עסוקה כל הזמן בלנסות להסתיר ולהכחיש. לאורך כל הדרך אמרתי לעצמי, ‘תשכחי מזה, יש לך חבר והכול טוב’. ניסיתי לשכנע את עצמי שזו סתם סקרנות, שאני אוהבת את בן הזוג שלי, והנה זה תכף יחלוף. באמת אהבתי את בני הזוג שהיו לי, ומעולם לא הייתי עם מישהו רק כי צריך. אבל ברגע שנתתי לעצמי להרגיש כלפי נשים הבנתי שאי אפשר להשוות את זה לרגשות שלי כלפי גברים”.
משפחת קיסרי: אורי, שני, בל ותום. צילום: אורי קריספין
מתי זה קרה?
“בגיל 23 פגשתי מישהי והתחלנו לצאת. בהתחלה זה היה סודי, היא הייתה מחוץ לארון, אבל אני מבחינתי לא הייתי לסבית. לאט לאט ראיתי כמה נוח היא מרגישה עם עצמה, וזה היה מדהים בעיניי שהיא קיבלה את עצמה ללא שום הסתייגויות והשגות וחיה את חייה. למדתי ממנה לעשות את זה גם ויצאתי מהארון. מהרגע שבו החלטתי תוך יומיים כבר כולם ידעו, הפסקנו להתחבא, החזקנו ידיים ברחוב וישבנו ביחד על הבר. זה יצא מהר מאוד החוצה כי זה גם היה משהו שהוא לא רגיל בנוף של העיר שלנו”.
איך אימא שלך קיבלה את זה?
“תמיד היינו חברות מאוד טובות, והעובדה שהייתי צריכה להסתיר את זה ממנה גרמה לנו להתרחק. אני לא טובה בלשקר, אז פשוט התרחקתי, ויום אחד זה נפלט לי בשיחת טלפון. היא לא אמרה כלום ולא הצליחה לדבר איתי במשך כמה ימים. זה הפתיע אותה מאוד כי היא ממש לא ראתה שמשהו כזה הולך לקרות. אני תמיד מזכירה לעצמי שאם לי לקח 23 שנה לקבל את עצמי, אני לא יכולה לצפות מהסביבה שלי לקבל את זה מיד. אז לקח לה כמה ימים וזהו. היום היא מקבלת ואוהבת את שני מאוד. אני תמיד צוחקת שהיא עושה הסברה להט”בית יותר טוב ממני. זה נראה כל כך טריוויאלי שאפילו המילה ‘לקבל’ היא מיותרת”.
“היה חשוב לנו לעמוד מתחת לחופה”
לקראת סיום התואר עברה קיסרי להתגורר בתל אביב כי לדבריה: “הבנתי שזה המקום עבורי, מבחינת תעסוקה והיחס לקהילה”. היא החלה לעבוד כמנהלת ההדרכה והפיתוח העסקי וכמרצה במכללת אורין שפלטר. באותם ימים גם פגשה את שני קיסרי באחד הברים בתל אביב. “הכרנו בליין נשים. ישבנו אחת ליד השנייה בבר והתחלנו לפטפט, מאז אנחנו מפטפטות ביחד בהנאה רבה. הבנתי שהיא האחת די בהתחלה, היה נורא ברור שזה הולך לכיוון הזה. אחרי שנה וקצת של מגורים משותפים היא הציעה לי נישואים. היה סביב זה סיפור מצחיק כי במקביל גם אני החלטתי להציע וניסיתי לשכנע את החבר הכי טוב שלי לבוא איתי לבחור טבעת, והוא כל הזמן התחמק. בדיעבד הבנתי שהוא כבר הלך עם שני ולא רצה להרוס את ההפתעה”.
הן נישאו בחודש נובמבר 2014 בטקס מרגש שלא הותיר אף עין יבשה בקהל שערכו לכבודן החברים הטובים. “היה לנו חשוב לשמור על איזושהי מסגרת של חתונה קלאסית, לעמוד מתחת לחופה, להיות מוקפות בבני המשפחה, לשבור כוס ולעשות שבע ברכות. זאת הייתה אינטרפרטציה מדהימה לטקס המסורתי. זה היה מרגש מאוד עבור כולם. שתינו בנות מזל מבחינת המשפחות שעוטפות אותנו בקבלה אמיתית ואינסופית. אין שום ספק שאני חלק מהמשפחה שלה ושאחיות שלה הן ממש כמו האחיות שמעולם לא היו לי, וכך גם ההפך”.
“אשקלון לא מפרגנת לצעירים”
לפני חודשים מספר, כאמור, הגיעו השתיים לצומת דרכים שבו היו צריכות להחליט היכן לבנות את ביתן. לאורי לא היה שום ספק שהיא רוצה לגדל את ילדיה קרוב למשפחתה ובעיר ילדותה. “תל אביב מדהימה, מאפשרת וזורמת, אבל מאוד התגעגעתי למשפחה שלי ורציתי לגדל כאן את ילדיי. הרגשתי שהכול מסתדר לנו נורא נכון, אז הגענו”.
את מרגישה שיש היום הבדל בקבלה של הקהילה הלהט”בית באשקלון?
“זה עדיין קצת חריג בנוף, וכשאני הולכת עם אשתי, ואנחנו מחזיקות ידיים, אז מרגישים את המבטים. אף פעם לא אמרו לנו שום דבר ולא נזרקו הערות, אבל זה מורגש. נורא קל להיות לסבית בתל אביב. בגן של בל היו אולי שלושה זוגות של סטרייטים, וכל השאר היו משפחות מגוונות, פה אנחנו היחידות בגן, וזה מוזר. זה קצת משונה גם עבור הילדים בגן, כשאני באה לאסוף את הילדה אז אומרים, ‘הנה אימא של בל’, וכששני מגיעה – ‘הנה אימא של בל’, והילדים מבולבלים, כי זה לא משהו שהם רגילים לראות. זה בסדר וזה הגיוני, אבל אפשר לפעול ולעשות כדי לשנות את זה. במסגרת חושן עשיתי אינספור פעילויות הסברה לגננות ולצוותים חינוכיים”.
יש הסברה גם בבתי הספר באשקלון?
“אני עשיתי, אבל מעט מאוד, וזה לא מספיק. פעם לא היה שיח בכלל, אז היום אנחנו בכיוון טוב. יש בעיר קהילה לא קטנה, אבל הנראות שלה לא חזקה והיא לא מגובשת. יש הרבה חבר’ה צעירים ומבולבלים שעדיין עוזבים את העיר על הרקע הזה, כי הם לא מוצאים פה את מקומם. תל אביב מדהימה ומכילה, אבל היא הרבה פעמים איננה המקום הנכון עבור נער מבולבל בן 17, שצריך לקבל מענה הולם וחיבוק מתוך העיר שבה הוא חי על מנת לא ללכת לאיבוד בעיר הגדולה. אנשים עדיין אומרים לי, ‘הנה תראי, יש לך ילדים’ כאילו זו איזושהי פריבילגיה שזכיתי להקים משפחה. למה הזכות הזאת לא ברורה מאליה?! אין לנו זכויות בסיסיות, אני לא יכולה להתחתן במדינה שלי, וכשהייתי צריכה להגיש מסמכים כדי שיאשרו אותנו כאם נוספת ולא כאב ואם, בדקו אותנו בציציות: אם יש לנו תמיכה, איפה אנחנו עובדות, מה המצב הכלכלי שלנו. אני לא מכירה שעושים דברים כאלה לזוגות אחרים, אבל אותנו בודקים אם אנחנו ראויות. אחר כך שואלים למה אנחנו מקיימים מצעדים”.
אורי קיסרי. צילום: אורי קריספין
יש לך כוונה לקיים מצעד גאווה גם באשקלון?
“לא. למרות שאני מאוד מאמינה במצעדים ואני חושבת שהמצעד בירושלים הוא חזק, מכבד והולם, והמצעד בתל אביב הוא באווירה אחרת לגמרי, אני הולכת אליו ותמיד נהנית. אבל המצעדים הללו הם אקט מחאתי, ואני לא באה למחות באשקלון, אני באה לחיות בתוך הקהילה ולהיות חלק ממנה, לא להיות קהילה בתוך קהילה. זה היה משמח אותי אם היו בעיר אירועים קהילתיים בחודש הגאווה, פיקניק משפחות למשל או כל דבר אחר בסגנון, אבל לא מצעד כי אני לא חושבת שזה משהו שהוא נכון לעיר. אני לא באה למחות על שום דבר; להפך, אני באה ממקום של לאחד, לקרב, להסביר ולהנגיש”.
איזה שינוי היית רוצה לראות בעיר?
“אשקלון מאבדת כמות גדולה מאוד של צעירים איכותיים לטובת המרכז כי היא עיר שלא מפרגנת לצעירים ולעסקים קטנים ולא נותנת להם לממש את הפוטנציאל שלהם ולהתפתח, וזה חבל. כל אחד בעיר הזאת צריך להרגיש שהוא חלק מהקהילה האשקלונית, שירצה להישאר פה ולתת מעצמו למען העיר. בסוף כשחבר’ה צעירים ומוכשרים עוזבים, העיר נחלשת. בואו נחזק את האוכלוסייה ודרכה נביא את העיר למקומות אחרים. העירייה מתגאה בשיתופי הפעולה שלה עם הקהילה הלהט”בית, אבל בפועל לא יוזמת שום דבר, וההסברה שיש כאן במוסדות החינוך היא מינורית. אני רצה למען כלל הצעירים כדי להגיע למצב שבו הם ירצו להישאר באשקלון. אפשר לפתח את כולם על כל הנוף הפלורליסטי שיש פה בדרך שמתאימה לכל קהילה ולתת אפשרויות לכולם. הצעירים שלנו צריכים להבין שהם חייבים להצביע ולהיות מעורבים. זאת לא פוליטיקה, אלה החיים שלהם”.
