המילה הראשונה בחומש ובפרשה שלנו, היא כמובן "ויקרא": וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. לפנינו תחביר מוזר – מדוע כתוב "ויקרא אל משה", ולא "ויקרא ה' אל משה"? לפי רש"י משה רבנו שמע קריאה חיצונית – קול גדול, שהשתרע מקצה הארץ ועד קצותה, שרק הוא היה מסוגל לשמוע, ואולי זו היתה דווקא קריאה פנימית. התעוררות אישית של משה, רגע של הבנה עמוקה ומפחידה כי הוא נקרא לדגל, כי השליחות שלו מתחזקת וגדלה.
בנימה אקטואלית, אנחנו קרובים מאוד אל ליל הסדר וליציאה מעבדות לחירות. זו הזדמנות, לזכך ולטהר את השמיעה שלנו, ואם אנו שומעים, בתוך תוכנו או בחוץ – קריאה לאחדות, להכלה, לאהבת אחים , בואו נהפוך אותה למעשים, בואו נכשיר לבבות ולא רק את כלי הפסח, בואו נעשה כולנו כל מאמץ לפעול כאשר ה"אנחנו קודם לאני" ואסור להחמיץ את ההזדמנות הזו.
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
פרשת ויקרא עוסקת בצורה אינטנסיבית בעבודת הקרבנות במשכן ויש הרואים בה את רעיון הקרבת הלב שאותו צריכים כעת לחזק למען הורינו והחברה כולה. אסור לראות את הפרשה רק כתורת הקרבנות או תורת הכהנים, אלא גם כתורת האדם: לאדם מוצעים תנועה והשתפרות, תיקון והקרבה: אדם רוצה לשנות מצב ויכול לעשות זאת, האדם החוטא יכול לתקן, האדם השוגה יכול להתקדם. ערכי מאמן וחינוכי.
בפרשה פרטים רבים, מרוב פרטים אנחנו עלולים להחמיץ את העיקר, את התמונה הכוללת, את יופיו של המקדש הממשי והמטאפורי. אנחנו כל כך עסוקים במטלות בעבודה, ברשימת הקניות, בפתקים מבית הספר, בלוח החוגים של הילדים, בסידורים ובעניינים ובמשימות, אנו עצובים ומודאגים בעקבות גלי המחאה והרפורמה\ההפיכה המשפטית (כל אחד שיבחר את ההגדרה) עד שאיננו מוצאים זמן להרים את הראש לרגע אחד, ולראות גם את התמונה הכוללת את המעשים הטובים וגילויי ההתנדבות את הנוער הנפלא שלנו. אנו חייבים תקווה ותחושה שחיינו, בסך הכל, יהיו טובים ומלאי חירות. האם מנהיגנו מכל קצוות הקשת הפוליטית מבינים זאת? אני סבור שעליהם לעשות הרבה יותר בנדון.
ונחזור לענייני הפרשה, כמה קשה היה להיות כהן בתקופת המקרא, כי כשקוראים בצורה מהירה ומודרנית את הפרשה זה נשמע מאוד קשה ואכזרי ואתה חש כאילו מסופר על בית מטבחיים ענק. מצד שני, בתקופת המקרא הקרבנות היו דבר שגרתי, ואסור לשפוט את הכתוב במשקפיים של ימינו. ברשותכם נדון בדברים הטובים והפחות טובים העולים מפרשה זו.
הרבה פסוקים מספרים על איך שוחטים, כמה שוחטים ועוד במקום שהשכינה שורה בו. לא מעט כועסים על המתת בעלי החיים המשלמים בחייהם גם על חטאי בני האדם, ויש המתקשים לראות בהקרבת בהמה דרך של כפרה, ואומרים שזוהי דרך פשוטה מדי לתקן את אשר קילקל האדם במעשיו.
הבה נשאל, למה צריך קרבן? הרמב"ם, בספרו מורה נבוכים כתב: "חלק זה מן התורה, של הקרבת הקרבנות, בא בתחבולה אלוהית, כדי להעתיק את עבודת האלילים לעבר שמו יתברך". במילים פשוטות האל ידע שאין "זבנג וגמרנו" אי אפשר במכה אחת לוותר על הקרבנות שהיו הווי יום יומי. לא ניתן באופן ישיר וחד להפסיק הריגת בעלי חיים לזבח. עם ישראל יתרגל לאט לאט לרעיון המונותיאיזם, יקריב באופן מוסדר קרבנות לאל, יימנע מקרבנות אדם ויתבדל מן הגויים.
לפיכך, עברנו מטריפת בשר עיוורת לאכילה והקרבה מודעת של המזון הבשרי – כל כך מקפידים על מה נכנס לפה, ומתעלמים ממה שיוצא מפינו – ובמיוחד כעת כאשר מנהיגינו מתחרים מי "קוטל" את חברו חזק יותר, מי מסית ומי מפלג. ואני שואל – למה?
ומה משמעות הקרבן – האדם נדרש להתקרב לאל באמצעות קרבן. בואו נצא מהקרבנות ונחפש את הרעיון והתיקון החינוכי – המילים קרבן ולהתקרב בעלות אותו שורש. אדם שמקריב קרבן משנה מצב, הרעיון הוא שאדם משנה מצב ולא נמצא בסטטיות. כשעוזבים את דם האיברים והקרבנות ויורדים לעומק – מבינים כי כשמתקרבים למישהו נדרשים לוותר ולהקריב עבורו. בחיים שלנו כשמתאהבים בבת זוג \ בן זוג מקריבים לא מעט מן החופש. מוותרים כי אוהבים. מוותרים כדי להתקרב! אנחנו רואים לא רק את הקורבן, אלא גם את ההתקרבות. ההתקרבות זה אל זה, ההתקרבות אל האלוהים, ההתקרבות של אלוהים אלינו ואל חיינו, אלוהים שהוא גם אלוהי הפרטים הקטנים וגם אלוהי הזמן הנספר, גם נצחי וגם מלווה אותנו כל דקה ודקה.
הפרשה שלנו עוצרת ומתמקדת גם בקרבן החטאת המתייחס לחטא בשגגה, שאדם לא היה מודע או לא התכוון להרע, או פעל בחוסר תשומת לב, או חוסר זהירות. התורה מדגישה את האחריות גם כאן – לאדם יש אחריות גם על חטא שביצע ללא כוונת זדון ועצם לקיחת האחריות מאפשרת לחוטא בשגגה, לעבור דף ולהמשיך הלאה. אבל יש גם סוג אחר של אשם. שמו "אשם תלוי". זהו מצב נפש עדין ורגיש. מהלך אדם עם תחושה כבדה של חטא הרובץ עליו אך אינו בטוח בכך. לאדם הזה מאפשרים לפרוק את תחושתו באמצעות קרבן המובא "על תנאי" – זהו האשם התלוי.
ולסיום, גם נביאי ישראל, התריעו על הסכנה שבמחשבה שקרבן הוא תחליף לתשובה אמיתית ולתיקון אישי. שמואל הנביא נזף בשאול "הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים?", ונביאי בית ראשון ירמיה וישעיה זעקו שהמוסר קודם לפולחן "שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי".
המשותף לכל הקורבנות שהוכשרו להקרבה – הוא סמל השלום והנאמנות, המסמל את עם ישראל – עם השלום. בימינו לא ניתן לקיים את הקרבת הקורבנות מכל סוג שהוא ועל כן התפילה ממלאת את מקומה.
לסיכום חברות וחברים, בואו נזכור שתמיד כדי להתקרב למשהו, לרעיון או לחזון צריך לוותר ולהקריב משהו מעצמך, הוויתור מקרב ומחזק.
בנוסף, ראוי שנלמד מנביאי ישראל כי המוסר קודם לפולחן. ולא לחינם במגילת העצמאות בן גוריון דיבר על חברת המופת העתידית שתקום ברוח נביאי ישראל "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
