באופן סימבולי למדי, בדיוק בזמן הצילומים לכתבה וכשיעקב פיזנברג אוחז בדגל ישראל בידו, נשמעת אזעקת צבע אדום אשר קוטעת את סשן הצילומים ושולחת אותנו לתפוס מחסה במרחב מוגן.
אלוף ישראל בסיף לגילאים צעירים כבר די מורגל למצב עקב היותו אשקלוני מבטן ולידה, ואף הוא מרשה לעצמו כבר לצחקק על הרגע הפטריוטי שתפס אותו. וזה אפילו לא במקרה, כי עד כמה פטריוטי פיזנברג תבינו לאחר שהוא בחר לוותר על מעמד של ספורטאי מצטיין בצה”ל רק כדי לבצע שירות משמעותי יותר ולשרת ביחידה מסווגת, שעליה הוא לא יכול לדבר יתר על המידה מטעמים מובנים. “בחרתי בשירות משמעותי כי אני פשוט מאמין שאני יכול לתרום בעוד מקומות מלבד הספורט”, הוא ידע להסביר בריאיון מיוחד ל”כאן דרום”.
“אני יודע שבונים עליי כתקווה הבאה”
פיזנברג (19) נולד כאמור באשקלון להוריו אירנה ומיכאל, ויש לו אחות גדולה ממנו. כבר מאז היותו ילד הוא היה פעיל, אהב ספורט וענף הסיף היה זה שמשך את תשומת לבו הרבה יותר מכדורגל או כדורסל. כשהיה בכיתה ג’, המורה לספורט שלו בוריס ויינר ששימש גם מאמן הפועל אשקלון בסיף, הציע לו להצטרף לחוג, ומאז הכול היסטוריה עבורו. מגיל 8 הוא התחיל לסייף, הצטיין בתחום הדקר, וההישגים שלו עד כה הולכים ללא ספק לפניו.
פיזנברג הפך לסייף מחונן ומוכשר, וברזומה שלו נמצאים התארים הבאים: סגן אלוף אירופה לקדטים (2016), גמר אליפות אירופה לנוער (2017), מקום רביעי באליפות העולם לנוער (2018) והישג השיא – אלוף ישראל לשנת 2019 ומחזיק גביע המדינה, הישגים אשר הקנו לו את הזכות להיות מדורג ראשון בדירוג הנוער הארצי בארץ.
יעקב פיזנברג. צילום: עדי תשובה
פיזנברג הוא גם קפטן נבחרת ישראל בסיף לגילו, וגם הוא מבין את האחריות שמונחת על כתפו ואת התווית שכבר כעת הודבקה לו – התקווה הבאה של הסיף הישראלי. “אני מרגיש את זה טוב מאוד”, הוא מסכים עם ההגדרה. “תחרות אליפות אירופה שנערכה עכשיו באיטליה הוכיחה את זה בצורה הכי טובה שיכולה להיות, הובלתי את נבחרת ישראל לניצחון היסטורי על נבחרת הונגריה, ועכשיו אנחנו מסתכלים עם העיניים קדימה לקטגוריית הבוגרים. אני יודע שבונים עליי כתקווה הבאה”.
מה זה סיף בשבילך?
“סיף בשבילי זה דרך חיים, ולא רק סיף, אלא ספורט. הדבר הזה של לא לוותר, לנצח, לשאוף תמיד קדימה, גם אם נופלים, אז קמים – זה דרך חיים”.
הסייף פיזנברג עם החרב ביד. צילום: עדי תשובה
התחלת לסייף בגיל מאוד מוקדם, איך הצלחת לשלב את זה עם הלימודים?
“זה היה מאוד קשה, כי בזמן שחברים שלי בכיתה ה’ שיחקו במחשב ויצאו לשחק כדורגל, אני התאמנתי מחמש עד תשע כל יום, וגם בשבתות. ככה זה גם עבר לחטיבה ולתיכון, שם כבר הייתי צריך לשלב את זה עם בגרויות. למדתי בכיתת מופת במקיף עירוני ד’, חמש יחידות אנגלית, פיזיקה ומתמטיקה, הייתי במגשימים. אבל אני מאמין שאם רוצים, אז אפשר להצליח בהכול, למרות שזה כמובן מאוד קשה”.
היו פגיעות בלימודים?
“כן, היו פגיעות. הציונים שלי למשל במתמטיקה הם לא כמו שהייתי רוצה, אבל אני חושב שעשיתי את המקסימום וסיימתי בהצטיינות יתרה את כיתה י”ב. זה פגע יותר בפן החברתי והאישי, אתה כל הזמן סגור באולם ונוסע לתחרויות, אז אין לך חיי חברה, אין לך זמן להשקיע בעצמך, אבל אתה עושה את זה למען מטרה מסוימת: לייצג את המדינה, את העיר ולנצח בעוד תחרויות”.
אחרי שכבר השגת לא מעט בענף, מה החלום הבא?
“אני עובר עכשיו לקטגוריה חדשה עד גיל 23, קטגוריה שהיא סוג של חדשה בעולם, זה בין נוער לבוגרים. היעד שלי הוא לזכות באליפות אירופה עד גיל 23, וגם כמובן להצליח בבוגרים. אבל העיניים נשואות למטרה הגדולה שזו האולימפיאדה, למרות שזה קצת רחוק, אנחנו הולכים לשם לאט לאט”.
“ההורים נכנסו למינוס כדי שאהפוך לספורטאי”
חייו של פיזנברג לא תמיד היו פשוטים. הוריו עלו מברית המועצות בשנת 1990 וחוו קשיי התאקלמות וקושי מובהק למצוא עבודה (“כל הסיפורים האלה של אנשים עם תואר ראשון שמנקים את הרחובות, זה בדיוק מה שהיה”). המצב הכלכלי היה בשפל ובהמשך, כדי לממן את שאיפותיו של הבן יעקב להיות ספורטאי, הוריו נכנסו למינוסים בבנק, ואימו נאלצה לעבוד שעות נוספות, כל זאת כדי שיוכל לטוס לתחרויות בחו”ל ולרכוש את ציוד הסייף הנדרש. “ברור שהיו קשיים למשפחה”, הוא משתף. “בתוך כל הקשיים האלה היה גם את העניין הזה של להתחיל להיות ספורטאי, וכשאתה שומע שאין כסף לטוס לאליפות עולם, וההורים מתחילים להיכנס למינוסים – זה קשה לראות את זה. זו הייתה התגייסות מלאה מצדם מכיתה ג’ כי הציוד מאוד יקר, התחרויות מאוד יקרות, לא מעט ספורטאים בישראל צריכים להסתמך על ההורים כי אין מה לעשות. הצלחנו לאט לאט ועכשיו בסדר גמור. ההשקעה של ההורים שלי היא יוצאת מן הכלל, זה לא סוד שספורט במדינה הוא לא עדיפות ראשונה מבחינה תקציבית. ההורים שלי מאוד עזרו לי מההתחלה והמשפחה תמיד שם. גם בפן המנטלי, בהפסדים הכי קשים הם תמיד מחזקים אותי ונותנים לי כוח להמשיך הלאה. לפעמים יש לי תחושה שאבא שלי אוהב סיף יותר ממני. הוא לא מפספס שום תחרות ושום אימון כשהוא בבית”.
יעקב פיזנברג על רקע כרזת התחרות
מה קורה לגבי תקצוב מצד העירייה?
“בעירייה מתחילים להישמע קולות של עזרה ותמיכה, עדיין לא רואים את זה בפועל, אבל אני מקווה שבאמת תהיה תמיכה רחבה כי ראש העיר שנבחר הוא באמת מוביל קו מאוד תקיף לגבי תמיכה שלו בספורטאים בעיר”.
הוא שוחח איתך באופן אישי?
“תומר גלאם וממלאת מקום ראש העיר סופיה ביילין בירכו אותי על הזכייה שלי, וזה משמח שזה מעניין מישהו. כמובן שהחשיפה של כל הדברים האלה היא לא ברמה בינלאומית, אבל גם מה שנעשה ברמה המקומית הוא משמח”.
חשבת להתקדם ולעבור לשחק לטובת מועדונים בכירים יותר בארץ?
“לא, אני מאוד אוהב את המועדון שלי. הפועל אשקלון בשבילי זו משפחה, זה המקום שגדלתי בו. גם כשקיבלתי הצעות מפתות לעבור לייצג ערים אחרות, לא הסכמתי, אפילו שהמצב הכלכלי במועדון היה קשה אף פעם לא חשבתי על זה אפילו. אני אוהב את כל המועדון, הם בשבילי כמו משפחה”.
מה המוטו שלך לפני שאתה עולה לקרב?
“לפני שאני עולה לקרב, אני יכול לחייך, לצחוק ולהיות הכי נחמד בעולם, אבל כשאני עולה לזירה אני יכול עם סכין בין השיניים ואין סיכוי שאני מפסיד”.
מקום ראשון גם בתרומה לקהילה
מלבד העיסוק בסיף והשירות הצבאי מצא לעצמו פיזנברג תחום נוסף שבו הוא משקיע את כל כולו. הסייף הישראלי אחראי על הקמת “נוער למען חברה שווה”, מקום שבו מתנדבים עשרות בני נוער התומכים בקשישים, בפרט ניצולי שואה, המגיעים מדי שבוע לבקרם, מעניקים להם לחם שנשאר במאפיות בסוף היום וכן מארגנים עבורם פעילויות שונות.
יעקב פיזנברג. צילום: עדי תשובה
“בסוף כיתה י”א ראיתי כתבה בטלוויזיה על איך חיים ניצולי שואה במדינה”, מספר פיזנברג על פרויקט חייו. “על זה שהם נאלצים לבחור בין תרופות לבין אוכל, על הבדידות שלהם. זה מאוד נגע בי כי אני מגיע ממשפחה של ניצולי שואה, סבא וסבתא שלי ניצולי שואה, והחלטתי לקחת יוזמה, לא לשבת בצד ולקטר. התחלתי להגיע עם חברים למאפיה ברחוב אלי כהן, לקחת משם מאפים ולתרום לקשישים בדיור המוגן הסמוך. משם זה מאוד גדל והתפתח”. פיזנברג וחבריו אף קיבלו גושפנקה גדולה לפעילות המבורכת לאחר שקיבלו את פרס שר החינוך
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
ליזמות עם זכייתם במקום הראשון מתוך 400 יוזמות שונות. “אנחנו עומדים היום על 80 בני נוער מכל העיר שבאים בימי שישי לכ-250 דירות של קשישים וניצולי שואה. אנחנו עושים איתם פעילויות, התחלנו אפילו לחגוג ימי הולדת לקשישים בודדים, זה דבר מאוד מרגש. השאיפה היא לכסות את כל כמות הקשישים שצריכים עזרה באשקלון, זה חלום מאוד גדול. העשייה תופסת תאוצה, ובני נוער מאוד אוהבים את זה”.
איך הקשישים מגיבים להגעה שלכם?
“הם מתרגשים בטירוף. קשה לתאר במילים את ההתרגשות העצומה שיש לקשישים, צריך לראות איך עם דמעות הם אומרים לנו תודה כשאנחנו מגיעים אליהם. זה משהו מאוד מרגש שמביא כוח להמשיך את זה הלאה. הם כבר יודעים שאנחנו מגיעים כל שבוע ומחכים לנו, לפעמים אנחנו לא מספיקים להגיע כשהם פותחים את הדלת. הם מפגינים כלפינו אהבה ואומרים מילים חמות, מספרים שרק אנחנו מגיעים אליהם ורק אנחנו שואלים לשלומם, זה מרגש בצורה מטורפת, והמטרה היא לכסות כמה שיותר קשישים ולעזור להם”.
לסיום, איפה נראה אותך בעוד חמש שנים?
“אני לא אוהב להסתכל על עוד חמש שנים ולהגיד מה יהיה, אבל מבחינת הספורט, המטרה היא להגיע להישגים הכי גבוהים שקיימים, כי אני תמיד שמח להביא כבוד לעיר ולמדינה. מבחינת ארגון הנוער שעוזר לקשישים, אז להגיע כמה שיותר רחוק, לעבוד עם בני נוער, להחדיר בהם את התשוקה הזו של תרומה לקהילה”.
