נהג עצבני. צילום אילוסטרציה: freepik.com
נהג עצבני. צילום אילוסטרציה: freepik.com

עינב קורן לא מבינה את ההורים שרוצים חינוך טוב לילדים אבל מלמדים אותם להיות אלימים בכביש

אחרי הפסקה ארוכה עינב קורן חוזרת עם טור חדש. הפעם על הקורונה שעוררה בנו תשוקה לשגרה, אחרי שנים שחיפשנו לשבור אותה. וגם על הפער בין ההורים שמזמזמים בהתרגשות "אמן על הילדים שלי" אבל מהר מאוד עוקפים, חותכים ומגדפים את הנהג שלידם כדי לקחת את הילדים לבית הספר

פורסם בתאריך: 3.9.21 12:47

אם יש משהו שלמדנו כולנו בשנה וחצי האחרונות, מעבר לשפה הרפואית שנכנסה לנו בכוח בדלת – זה שאנחנו חובבי שגרה.

שנים נבנתה התדמית של העזה וספונטניות כאידיאל לחיים עשירי תוכן, הרפתקנות ומשמעות. תוך שנה וחצי (ואפילו פחות מזה) התיאוריה הזו קרסה כמו מגדל קלפים רופף. דור ה-Z גילה בקנאות רבה ובעל כורחו שהוא מייחל ליציבות נטולת סגרים, תווים ואנטיגנים ואפילו מתגעגע לחזור לבית ספר. הדור הזה שמכונה גם "דור המסכים" מיצה את העניין מהר מאד אחרי חודשיים ראשונים של למידה מרחוק בזום. בסופו של דבר, כולנו, מבוגרים וצעירים, מדור המבול ועד דור התסכול, כולנו מבקשים קצת שקט פשוט, שכל דבר יחל ויגמר בעתו ולנשום אוויר תרתי משמע – לא בקשות מוגזמות!

שגרה ברוכה ומשעממת עד כמה שניתן – כך גם החלה שנת הלימודים תשפ"ב (לרוב תלמידי ישראל והוריהם), ה-1 בספטמבר הגיע בזמן ונדמה די שגרתי למעט "ערכונה" (השם שהמצאנו לה בבית) – ערכת בדיקת קורונה ביתית. כמו בכל שנה, התמלא הפיד שלי בפייסבוק (גם שלכם, תודו!) בתמונות ילדים וילדות עם הוריהם הנרגשים מהחזרה, ההתחלה או השחרור שמתלווה ליום הלימודים הראשון. בדיוק כמו בפורים, רק הפעם עם מסכות אחרות. אולי בשנים קודמות קיטרנו בציניות קצת על הצפת התמונות עם הילקוטים ושער הבלונים בפייסבוק אבל השנה הכלנו את זה ואפילו חיבקנו את הציניות שלנו כי גם בה יש שגרה מסוימת. השנה הזו מרגשת עבורי פי שלוש כי בבוקרו של ה-1 בספטמבר הצטרף מתוק נוסף לתמונת הילקוטים המשפחתית שלנו.

בשמחה הורית נלהבת קמתי נרגשת להעיר את כולם, להכין כריכים והופ…לצאת לדרך! חיבוקים, נשיקות, חיוכים, מסכות ו…פקקים! טוב, זה חלק מהכרוניקה של חזרה לשגרה, נשימה עמוקה, הבוקר אני מסוגלת להכיל גם את זה. מילא הפקקים וברצינות רבה אומר גם – מילא הקורונה אבל התנועה בכבישי העיר, בסמוך למוסדות חינוך כשמרבית הנהגים הם ההורים עצמם, זה כבר בלתי נסבל! הפער התהומי בין השיר של חנן בן ארי "אמן על הילדים שלי" שהפך להמנון הורי בכל מסיבת סיום ופתיחת שנה, שהתנגן בבוקר יחד עם התמונות שהעליתם בסטורי, לעומת האופן שבו הורים מתנהלים בכביש – נשגב מבינתי!

תלמידים חוזרים ללימודים לאחר הסגר הראשון. צילום: סיוון מטודי

מה אנחנו מלמדים אותם? צילום: סיוון מטודי

איני יודעת מה המצב בשכונות אחרות בעיר אבל בברנע ההגעה והאיסוף מבית הספר והגן הם בבחינת סכנת חיים. התחושה היא שהכל מותר ורק שהילדים יעברו את השער ויבלו שם את השעות הקרובות. חותכים, עוקפים, עולים על מדרכות, חונים ממש באמצע הכביש וחוסמים את התנועה לכולם. תוך כדי שיחת טלפון קולחת מלווים את הילד שנשרך מאחור בין רכבים מצטופפים ונהגים מצפצפים. פותחים את החלון במיוחד לשחרר קצת מזגן וצרחות על הנהג ממול ומתבלים בשפה בוטה. כל זה כאמור כשהילדים שומעים, סופגים וחווים את האלימות של הוריהם או זו שמופגנת כלפי ההורה. ככה מתחיל יום לימודים עוד לפני שהחל ממש. מתח שנע בין אדישות למיקוד עצמי מוחלט וגובל ברשלנות ומסוכנות. הקורונה, זה מה שמדאיג אותנו?? באמת? שעות של חפירות ודיונים בקבוצת ווטסאפ של כיתות וגנים, אם כן לחזור או לא ובאילו תנאים ובריאות הילדים שקודמת לכל וביקורת על משרד החינוך והממשלה, העולם ובוראו. אבל בקלות רבה לוחצים על הגז ועל העצבים. העיקר, "אמן על הילדים שלי" אבל נגד כל כללי התנועה.

ובכלל האם "אמן על הילדים שלי" מנטרל את האחריות שלנו כהורים, כנהגים כלפי ילדים אחרים? כלפי הסביבה שלנו? אנחנו מחכים חלילה לאסון שיקרה במרחב שאמור להיות הכי בטוח יום-יום עבור הילדים שלנו? אז נכון, השכונה גדלה מאד בחודשים האחרונים והתשתיות פחות מתאימות. כל הרכבים שחונים בלילות בחניות המקורות שמתחת לבניינים צצים עם שחר ועולים על הכביש. אפשר לנופף אצבע מאשימה כלפי הרשות המקומית על בנייה צפופה ואיכלוס לא פרופורציונלי למטר מרובע. אבל אפשר וראוי שניקח קודם כל אחריות אישית להתנהגות שלנו על הכביש, בכל מקום ובפרט בקרבת מוסדות חינוך ופארקים. כולם ממהרים בבוקר ומד הלחץ עולה במיוחד בשעות האלה אבל טעות קטנה שחלילה תוביל לתוצאה בלתי הפיכה לא שווה אף פגישה, בוס או מקום עבודה שמחכה לכם! ובכלל, איזו מן דוגמא אישית אנחנו נותנים לילדים שלנו? מה הם קולטים מהמושב האחורי בחוויית ההגעה לבית ספר אם לא חוסר סבלנות וסובלנות, אגרסיביות וזלזול מכל עבר ואנחנו עוד מתפלאים שיש התנהגות אלימה בגן או בכיתה.

תאונות הדרכים הן המגיפה הכי גדולה שפקדה את המין האנושי ואין חיסון נגדה ולצערי גם לא בלימה. דו"ח היפגעות ילדים של עמותת "אור ירוק" שמתפרסם כל שנה מעיד בצער רב שישראל נמצאת במקום הראשון בשיעור הילדים ההרוגים מתאונות דרכים מבין מדינות ה- OECD. אשקלון, אגב על פי נתוני הלמ"ס לשנת 2020 ממוקמת במקום ה-6 והמפוקפק בין 36 הערים עם השיעור הגבוה ביותר בילדים הנפגעים בתאונות דרכים לכל אלף ילדים. לנו יש את ההזדמנות לשנות את הסטטיסטיקה העגומה הזו, בואו נחזור לשגרה בשלום ולשלום. יש לנו מספיק מפרי נחת באזורנו אך בכל מה שתלוי בנו, ראוי שנעשה מאמץ גדול יותר. שבת שלום!





רוצים להישאר מעודכנים?

הצטרפו לוואטסאפ של "כאן דרום אשקלון"

הצטרפו לטלגרם של "כאן דרום אשקלון"

חדש! "כאן דרום אשקלון" בטוויטר

אפליקציית "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד או באייפון


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. אבי, אשקלוני שלא באשמתו ושלא מרצונו!

    ממש חוצפה להשמיץ את אשקלון, חחחחחחחחחחחחחח
    באשקלון נהג נורמטיבי יעמוד באמצע הכביש וישים ז_ן על משתמשים אחרים בדרך.
    באזור שלי בשדר' ירושלים בבית הספר הדתי, בכיכר שאיני יודע את שמה, בבוקר עוצרות מכוניות לא בדאבל פארקינג אלא בטריו ולא מעניין אותם שאחרים ממהרים לעבודה או סתם משתמשים בותו מסלול.
    בסטיה קלה ממרכז הכיכר יש חניון ענק ששם יכולים להוריד את הילדים תוך כדי נתינת דוגמה טובה לשם שינוי לילדים,
    אך זה מנוגד לנורמטיביות האשקלונית!!!
    לא סתם אני משתמש בכינוי המופיע למטה!!!!!!!!!!!!!!!!!!

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר