כבר חודשים ארוכים שגדוד המילואים 239 של פיקוד העורף תופס את גזרת אשקלון ונפת לכיש. בחירום אחראים חיילי הגדוד על הזה על אירועי נפילות טילים וסבבי לחימה. בשגרת החירום החדשה של כולנו הם קיבלו לידיהם את כל הנושא של נגיף הקורונה. “הגדוד שלנו מורכב מלוחמים, נשים וגברים, ובנוסף יש לנו גם פלוגות של רופאים, מהנדסים ואנשי מקצוע נוספים, אשר מהווים פלטפורמה שלמה, המאפשרת לנו לעשות כל מה שצריך בזמן לחימה או בחילוץ באירועים של הרס בעקבות נפילות טילים”, מסביר מפקד הגדוד סא”ל (במיל’) מוטי משעלי, “כל החיילים שלנו הם מילואימניקים. זאת מסגרת גדולה, מעניינת ומורכבת. אבל כולם תמיד מתייצבים ומבצעים את המשימות שלהם לאורך זמן ובצורה הטובה ביותר”.
את כל הטיפול בנושא הקורונה קיבל לידיו הגדוד כבר בשלבים הראשונים של פרוץ המגיפה בישראל. “בדיוק סיימנו אימון גדודי מלא וכל אחד חזר לעיסוקים שלו. אבל אז החלה הקורונה, הסיפור תפס תאוצה מהר מאוד ושלושה שבועות לאחר מכן כבר נקראנו שוב למילואים”, מספר משעלי.
“משימה מקסימה”
בשלב הראשון הם קיבלו את האחריות על חלוקת ארגזי המזון. “בשיתוף עירייה אשקלון הוקם מרכז לוגיסטי גדול מאוד, ממנו חילקנו מאות מנות בכך ביום. בהמשך הפך מלון ‘הרלינגטון’ למלון לחולי קורונה ועברנו גם לשם. הקמנו שם חמ”ל, שעובד מול מרכז השליטה שנמצא בפיקוד. אנחנו מבצעים קליטה לכל חולה שמגיע, שומרים על קשר עם קופות החולים ונותנים מענה לבעיות של החולים במהלך השהות שלהם שם”.
חיילי גדוד המילואים של פיקוד העורף מחלקים מזון בתקופת הסגר
הגדוד הוא גם זה שמוביל את תוכנית “מגן אבות ואימהות”, שיצאה לדרך קצת אחרי פרוץ הגל הראשון, לאחר ההדבקה ההמונית והאבדות בנפש שספגו בתי האבות והדיור המוגן לקשישים. “החיילים שלנו מגיעים מידי יום לבתי אבות ומסייעים לקשישים בכל הדברים שהם זקוקים להם, אם זה ללכת לדואר, לעשות קניות וגם לוודא שהמקומות עובדים לפי ההנחיות. זאת תוכנית שעבדה, מהגל הראשון, בצורה יוצאת דופן. אם יש משהו שבאמת חשוב להשקיע בו ושהיה יעיל זה הדבר הזה. כי זה באמת הוכיח את עצמו והצליח לעצור את ההדבקה בבתי אבות. זאת לא משימה צבאית קלאסית, אבל זאת משימה מקסימה, שהחיילים מאוד-מאוד התחברו אליה ועשו את זה באהבה גדולה”, אומר משעלי.
גם פעולות ההסברה בעניין הקורונה הם באחריות הגדוד. “פעילות ההסברה היא מאוד מגוונות, כאשר המטרה היא להביא את כל המידע לאזרחים. בנוסף אנחנו אחראים על כל הדיגום במתחמי הבדיקות. מד”א מבצעים את הבדיקות ואנחנו מסייעים בארגון המקום והרישום. זאת גם כן עבודה מאוד-מאוד אינטנסיבית, במיוחד בתקופה האחרונה כשכמות הבדיקות עלתה ונפתחו הרבה מאוד מתחמים”.
מתחם הבדיקות בהיכל התרבות. צילום: אלירם משה
איך התרשמת מהתושבים באשקלון?
“באשקלון אנחנו מרגישים בבית. בכל מצב חירום בעיר אנחנו מרגישים מאוד-מאוד בנוח, אם זה בשיתוף פעולה שיש לנו עם העירייה ואם זה עם התושבים. התושבים באשקלון רואים את החיילים ברחובות ומרגישים בטוחים. החיילים שלנו מקנים לתושבים תחושת ביטחון ורואים בנו גורם עוזר ומסייע, כך שקיבלו אותנו ממש יפה”.
ובאופן אישי איך אתה מתרשם מהעיר?
“אני באופן אישי נולדתי באשקלון, אבל גרתי כאן רק עד גיל שלוש. אני מכיר את העיר הזאת כבר תקופה ארוכה משירות המילואים שלי ואוהב אותה. בשנת 2010 חוויתי כאן חוויה אישית, שחיברה אותי לעיר עוד יותר. התארחתי עם המשפחה בכפר הנופש לחיילים והתחיל איזה סבב לחימה. אני זוכר את התחושה הזאת כשאתה שומע רקטות, אזעקות ואת השריקה של כיפת ברזל. אתה מוצא את עצמך באמצע הלילה רץ עם הבנות לממ”ד, ורק אז אתה מבין את התחושה שהתושבים חווים כאן. חוויתי הרבה מאוד דברים בשירות הצבאי שלי, חטפתי מטען וירו עליי, אבל שום דבר לא משתווה לתחושה הזאת, כשאתה רץ עם הילדות הקטנות שלך ואחראי על החיים שלהן, זאת סיטואציה מפחידה ביותר. מאז האירוע הזה החיבור שלי לעיר התהדק והוא מלווה אותי עד היום”.
יש חשש שלך או של המפקידים והחיילים להידבק?
“בהתחלה הייתה אי וודאות גדולה, גם בקרב הציבור וגם אצל החיילים. אז כשאתה מבקש מחייל להתייצב במלון קורונה עולה חשש קל, ולמרות זאת לא היה אף אחד שאמר ‘לא’. היום אני יכול להגיד שזו משימה בטוחה לחלוטין מבחינת הצוות וכולם מוגנים לגמרי”.
“קוראים לנו ואנחנו באים”
סא”ל משעלי, תושב מודיעין, נשוי ואב לשלוש בנות. הוא עובד כסגן מנהל אגף הביטחון בביטוח לאומי, והחל מפרוץ משבר הקורונה הוא עשה כבר 80 ימי מילואים. “אבל יש כאלה שעשו הרבה-הרבה יותר” הוא מצטנע. “זאת תקופה עמוסה, גם בעבודה לא נתקלנו בעומסים כאלה מעולם”.
סא"ל במילואים מוטי משעלי עם האות שקיבל מנשיא המדינה
אז איך באמת קיבלו בעבודה את זה שאתה נאלץ להיעדר כל כך הרבה?
“לשמחתי הם מבינים ואפילו מעריכים. זכיתי בעניין הזה. הבוס שלי הוא גם מג”ד לשעבר, אז יש הבנה וכולם לוקחים על עצמם קצת יותר. אני מתמרן בין לבין, זה בעיקר מחיר אישי שאתה משלם כדי לנסות להחזיק את הכל בו זמנית ולהתמודד בכל החזיתות”.
ספר על המחיר האישי.
“קודם כל אנחנו עושים הכל באהבה. אז למרות המחיר האישי, אני מאמין שהעבודה הזאת היא שליחות, זה משהו שהוא מאוד חשוב עבורי, בטח ובטח בתקופה כזאת. גם אשתי והבנות שלי מבינות את זה ומכירות את המצב. הדבר האחרון שהיה דומה לזה בהיקפים זה מבצע ‘צוק איתן’, שם גם נעדרתי לתקופה ארוכה, אבל יש לי תמיכה מהמשפחה. אבא שלי בן 72 עושה אצלי מילואים, הוא הרס”ר הגדודי כבר 8 שנים בגדוד, הגיע כשאני הייתי מ”פ והמשיך איתנו. הוא מגויס מיוני ברצף עד היום. אישתי קצינה בפיקוד העורף בסדיר, כך שהיא גם מכירה את זה מקרוב”.
הזכרת שזאת לא משימה צבאית ‘קלאסית’. מה דעתך על זה שהצבא מוביל את הדבר הזה?
“אני לא מתעסק בשאלה האם זה התפקיד של הצבא או לא. קוראים לנו למשימה ואנחנו באים. אני מניח שאם היה גוף אחר שיכל לקחת לידיו את הדבר הזה, הוא היה עושה את זה. מדובר פה באמת באופרציה מאוד מורכבת, היקפים אדירים ואנחנו נבחרנו להוביל את זה. המטרה שלנו היא סיוע לאוכלוסייה והצלת חיים ומבחינתי זה יושב על אותה קטגוריה, זה בכלל לא משנה אם מדובר בטילים או ב’קורונה’”.
בסבבי לחימה אנחנו רגילים שמדובר בעניין של ימים ואז זה נגמר. כאן אין צפי לסיום איך התחושה שלך בעניין הזה?
“בשלב הזה הצבא כבר נערך לתקופה ארוכה. אנחנו מבינים שזה הולך להיות סיפור ארוך, וגם אנחנו ככוחות מילואים, עשינו כבר סבב פנימי וכל אחד כבר יודע מתי הוא יגיע בפעם הבאה, בתקווה שתהיה הפתעה טובה ולא יקראו לנו. אבל הגענו להבנה שהסיפור הזה הולך ללוות אותנו ואנחנו ערוכים ומוכנים למשהו ארוך”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
“ראש העיר הפתיע”
על העבודה המאומצת והאינטנסיבית שלהם בחירום קיבל לאחרונה גדוד 239 גם אות הצטיינות מנשיא המדינה. “קודם כל הומלצנו על ידי המחוז ולאחר מכן עברנו ביקורת מטכ”לית, שבדקה את היחידה בכל הרמות. עברנו באמת שנה מאתגרת, שכללה מספר סבבי טילים, סדנאות למפקדים, אימון גדודי גדול ואז הגיע הקורונה. אלה המון ימים שבהם נקראו החיילים שוב ושוב, והם עזבו הכל והגיעו. אבל מעבר להכל אני חושב שמי שבחר בנו הבין, את מה שאני יודע כבר הרבה זמן, שיש כאן DNA של יחידה מיוחדת. אנשים באים באהבה ומתוך תחושת שליחות. אני חושב שבעיקר על הדבר הזה ניתן לנו האות”.
ברמה האישית איך הרגשת?
“ברמה האישית שמחתי מאוד, כי זאת הערכה שהגדוד ראוי לה. אני השתחררתי כמ”פ משמשון הגעתי לפיקוד העורף ולא כל כך הכרתי. נכנסתי לתפקיד מ”מ ועשיתי את כל התפקידים בגדוד עד שהגעתי לתפקיד מג”ד, אז מבחינתי זאת הייתה איזושהי סגירת מעגל אישית. הדבר היחיד שהצטערתי עליו היה שהטקס נערך במתווה קורונה, אז רק אני הייתי שם בבית הנשיא ולא היו איתי שאר המפקדים לקבל את האות”.
אז אומנם נבצר מהם להגיע ולקבל את האות מהנשיא, אבל עיריית אשקלון ערכה עבור מפקדי הגדוד טקס צנוע משלה לאות הערכה. “ראש העיר הפתיע אותנו ונתן לכל מהמפקדים תעודת הערכה על הזכייה. אז זה היה מאוד נחמד. אני גאה בגדוד שלי, וחשוב לי לציין שזו כמובן עבודה משותפת של כל אחד ואחד מהחיילים, שעושים את הכל מתוך אהבה ונתינה”.
משעלי בטקס קבלת האות מנשיא המדינה
“אני אשקלוני גאה”
מי שעוד עושה את הכל, מתוך אהבה ונתינה, הוא קצין האג”ם של הגדוד רס”ן (במיל’) אורן מרסיאנו. הוא בן 39, מתגורר באשקלון עם אישתו וארבעת ילדיהם. במקצועו הוא עורך דין בתחום נזקי גוף, ובעל משרד עצמאי בעיר.
אז כמה זמן אתה במילואים כבר?
“יש תחרות כזאת שאנחנו עושים, מי עושה יותר מילואים. אז עד היום עשיתי כ-80 ימים מתחילת שנה, כשרק מחודש מרץ עשיתי 70”.
רס"ן במיל' אורן מרסיאנו בחדר המצב בהרלינגטון
אז איפה אתה ממוקם בתחרות הזאת? במקום גבוה?
“אני בסדר, איפשהו באמצע. יש הרבה כאלה שעשו הרבה יותר. אבל אני צוחק כמובן, כי לשמחתי זאת תחרות טובה ובריאה ואנחנו לוקחים הכל בכיף וברוח טובה”.
גם הוא נקרא למילואים עם פרוץ משבר הקורונה, והיה זה שהוביל את פתיחת מלון ‘הרלינגטון’, כמלון עבור חולים בנגיף. “הייתי אחראי על ההקמה וההתאמה של המלון לקליטת החולים. אז בהתחלה עוד נסעתי למלונות דומים, שנפתחו בתל אביב וירושלים, כדי ללמוד איך עשו את זה שם. לאחר מכן התחלנו לסדר את המלון, לתחם, לסגור קירות שיפרידו בין החולים לצוות ולחיילים, הקמנו חמ”ל ועשינו הכל כדי להתאים אותו ליעד החדש שלו. אחרי שבועיים של עבודה בערך, הוא היה מוכן לקליטת החולים. לאחר מכן התמודדנו עם כל המורכבות שיש בתוך דבר כזה. זה לדאוג לאוכלוסיות מעורבות, אם זה דתיים וחילונים או קבוצות של אוכלוסיות לא יהודיות שהגיעו למלון. לא היה פשוט לתכלל את כל הדבר הזה”.
מקבלים את אות ההוקרה מראש העירייה
זה משהו אחר ממה שהכרת עד היום.
“נכון. אומנם אנחנו גדוד שמוכשר לתפקידי חילוץ והצלה, אבל למדתי משהו חדש. אנחנו, כאנשי מילואים, יותר קל לנו להתחבר לכל הנושא של אוכלוסייה אזרחית. כי בצבא הבינו שכדי להתעסק עם אזרחים במצב רגיש כל כך, צריך אנשים שמגיעים מהאזרחות. אנחנו עושים את זה מצוין ולומדים כל הזמן תוך כדי תנועה”.
וברמה האישית איך מצליחים לשלב בית ואישה, ארבעה ילדים, עסק עצמאי ושירות מילואים פעיל כל כך?
“לשמחתי או בסוגריים לצערי, הנטל בבית נופל על אשתי, שהיא גם בהריון מתקדם. אז מדובר באשת חיל, היא עובדת מהבית, מטפלת בילדים, יושבת ללמוד איתם ב’זום’ ודואגת להכל. היא מתפקדת על למעלה מ-100 אחוזים. בגלל שאני אשקלוני אז אני יכול בלילות להיות בבית קצת, אז לפחות זה”.
והמשרד נפגע?
“היום לא מקבלים לקוחות גם ככה, אז עושים דברים טלפונית. יש לי מתמחה שנמצא במשרד, אז הוא עוזר בכל השאר. מנסים לשלב. הפרנסה נפגעת. זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל אני באמת מאמין שהפרנסה כבר נקבעה. המילואים עבורי הם מעבר להכל”.
והעובדה שאתה תופס את גזרת אשקלון, שזו העיר שלך, משנה משהו?
“ברור. אני אשקלוני גאה מבטן ומלידה. אני מאוד אוהב את העיר הזאת ואכפת לי ממנה גם ברמה האישית, אז בוודאי שיש לזה ערך מוסף עבורי כי זה הבית שלי”.
נשמע שאתה בסך הכל נהנה, אז אתה מחכה שזה יסתיים?
“אשתי ואני מאוד אוהבים לטוס לחו”ל עם הילדים, אז זה הדבר שהכי חסר לנו כרגע ואנחנו מחכים כבר לטוס. מבחינת המילואים אני עושה אותם בשמחה ומאוד מסופק. אבל אני רוצה לחזור כבר לעשות רק אימונים, לא להגיע למלחמה, חלילה, וכמובן לצאת כבר מהמצב הנוכחי הזה, שכולנו מתפללים כבר שיעבור”.
