ישראל עמרם בביתו. צילום: פבל
ישראל עמרם בביתו. צילום: פבל

גדל ברמאללה לאמא שהורשעה בריגול: הסיפור של ישראל עמרם מאשקלון

הוא נולד כנוצרי בירדן, וכשאימו נעצרה בחשד לריגול עבור ישראל, הוא עבר לבית יתומים ברמאללה, אבל רק בגיל 10 גילה ישראל עמרם את יהדותו. עכשיו, מביתו באשקלון, הוא מתראיין ומסכם את סיפור חייו הלא ייאמן

פורסם בתאריך: 25.10.19 13:26

סיפור החיים הבלתי ייאמן של ישראל עמרם מאשקלון נראה כמו תסריט בנוי היטב של דרמת מתח עטורת שבחים. אבל לא מדובר כאן בעלילה דמיונית אשר נרקחה במוחו הקודח של תסריטאי מדופלם, אלא במציאות חיים כמעט בלתי נתפסת. או כמו שנהוג לומר במקרים כאלה – המציאות בהחלט עולה לפעמים על כל דמיון. הוא נולד כילד נוצרי בשם איוון, חי בירדן עם אימו, שהה בבית יתומים ברמאללה בזמן שהאם ריצתה עונש מאסר בגין ריגול לטובת ישראל. רק בגיל 10 גילה עמרם שהוא יהודי וחזר ארצה עם אימו.

אבל נתחיל מהסוף. עמרם בן ה-72 מתגורר כיום באשקלון. לפני כחודשיים הגשים סוף-סוף חלום והוציא לאור את ספרו "אמי המרגלת" המספר על חייו הלא שגרתיים. "אימא תמיד סיפרה את הסיפור מהצד שלה, אבל רציתי לספר אותו מהצד שלי, של הילד שחווה את כל הדברים הללו על בשרו", הוא מסביר.

ישראל עמרם עם אמו שרה. מתוך אלבום פרטי

"אני מגלה עכשיו דברים שלא ידעתי". הילד ישראל עמרם עם אמו שרה. מתוך אלבום פרטי

את החומר לספר שלו הוא אסף מיומניה של אימו, שאותם כתבה במשך שנים והסתירה מעיני כול. רק לאחר שנפטרה הגיעה מזוודה עמוסת הכתבים לידיו של ישראל. הוא נבר בכתוב במשך ימים רבים ושעות ארוכות, למד עוד ועוד על חייו וקרא בשקיקה כל פרט חדש שהשלים את החלקים החסרים בפאזל של חייו. "אני מגלה רק עכשיו דברים שלא ידעתי במשך 72 שנים", הוא אומר בעצב. "גיליתי שאימא כתבה את הזיכרונות שלה וסיפרה את הכול. אמא כתבה במשך 80 שנים לפחות. כל עוד יכלה לכתוב היא כתבה, יום-יום, מהבוקר עד הערב את כל מה שעבר עליה. חלק מהדברים זכרתי, כמובן, אבל גם גיליתי הרבה מאוד דברים מעניינים".

חייל רוסי יפה תואר

עמרם נולד בחודש מרץ 1947 לאימו שרה עמרם ואביו פטרו פטרוביץ’. האם הגיעה ארצה יחד עם הוריה וחמשת אחיה מאפגניסטן. בני המשפחה השתקעו בירושלים, ובתור הבת הבכורה עזרה שרה בפרנסת המשפחה. מדי יום הייתה עמרם יוצאת מבית הוריה, עונדת על צווארה שרשרת עם תליון צלב, מציגה את עצמה בשם הנוצרי קטרינה אלכסנדרובה ועוברת את הגבול לירדן. "אימא הייתה עוברת את הגבול כדי לעשות קניות בשוק. באותה תקופה היה בארץ מחסור, והשוק בירדן היה שופע", מספר ישראל, "היא הייתה דוברת שפות, ולכן לא התקשתה לבנות לעצמה זהות נוספת". כך החלה עמרם ליצור את קשריה הראשונים בירדן, כשהייתה בסך הכול בחורה צעירה בתחילת שנות ה-20 שלה.

באותה תקופה היא גם הכירה את פטרו פטרוביץ’, מי שלימים יהפוך לבעלה ואביו של ישראל. הוא היה חייל רוסי שהגיע יחד עם הגדוד שלו לחופשה בארץ בתום המלחמה. "היא ראתה אותו, בלונדי עם עיניים כחולות, יפה תואר. הוא פנה אליה באידיש, והם החלו לשוחח". שרה הציגה את עצמה בפני החייל הזר כקטרינה הנוצרייה. בין השניים ניצתה אהבה גדולה, והם נישאו בקונסוליה הפולנית, כששרה הייתה בהריון עם ישראל.

"הייתה פטריוטית וציונית". שרה עמרם בצעירותה

הוא נולד בבית החולים הנוצרי במגרש הרוסים וקיבל את השם הנוצרי איוון אלכסנדרוב. "אימא כותבת שזו הייתה השנה הכי מאושרת בחיים שלה. אבא היה בא לבקר אותנו בבית החולים ולאחר מכן שכר וילה מדהימה בירושלים וגרנו כולנו יחד. לפי מה שהיא כתבה, הייתה זו השנה הכי יפה בחיים שלה. היא כל פעם הזכירה את זה שיש לה אותי, את איוון הקטן, שהסב לה הרבה אושר וגם, כמובן, אהבה גדולה מאוד. למדתי מהכתבים של אימא שהם היו מאוהבים, שלשניהם היו את אותם תחומי עניין ואותם כישרונות וחלומות. הם היו מנגנים ביחד, שרים יחד, רוקדים ומבלים וגם כתבו אחד לשנייה שירי אהבה".

אולם האידיליה הזאת לא נמשכה זמן רב, וכשישראל היה בן שנה, נקרא פטרו לחזור לארץ מולדתו. "הוא היה חייל בקבע שהגיע לכאן לביקור עם הגדוד שלו וקיבל דרישה לחזור מיד. הוא התחנן בפני אימא שנבוא איתו, אבל היא לא הסכימה. היא כותבת שלמרות האהבה הגדולה שלה אליו, היא לא יכלה לעזוב את הארץ, היות והייתה פטריוטית וציונית".

ישראל עמרם. צילום: פבל

"רציתי לספר את הסיפור שלי". עמרם והספר. צילום: פבל

באותו שלב ניתקה עמרם כל קשר עם הוריה ואחיה ואימצה לעצמה באופן מלא את זהותה הבדויה – קטרינה אלכסנדרובה הנוצרייה. "היות ואמא חששה שאבא יברח איתי, היא החליטה לקחת אותי ולהיעלם", מספר ישראל. כך ניתק הקשר בין האב לבן, וישראל אינו יודע עד עצם היום הזה מה עלה בגורלו של אביו. "הוא כנראה התייאש בסוף וטס חזרה לאוקראינה. כל הנושא של אבא היה טאבו בבית. יכולתי לשאול מה שרציתי וגם ניסיתי, כל עוד אימא הייתה צלולה, אבל היא תמיד התחמקה. בפעמים שכן סיפרה היא סיפקה גרסאות סותרות. אני מודה ומתוודה שאת הגרסה האמיתית אני לא יודע, כנראה, עד עצם היום הזה".

פתקים מוסתרים במנורה

לאחר שנמלטה פנתה קטרינה לראש הכנסייה האורתודוקסית בירושלים העתיקה, הציגה את עצמה כנוצרייה חסרת כול וביקשה סיוע. "הוא סידר לנו דירה במקום מדהים, ברובע הנוצרי בירושלים העתיקה. מקום מאוד קדוש לנוצרים", אומר ישראל. בינתיים ביססה קטרינה את מעמדה בירדן והגיעה אל הדרגות הגבוהות ביותר. "היא התפתחה והתקדמה, עשתה דברים שלא ייאמנו. היא הייתה סגנית עורך בעיתון הכי גדול בירדן, הייתה המזכירה של ראש ממשלת ירדן, הייתה אחראית מטעם אונר"א על הפליטים בגדה, עבדה בבולשת הירדנית ועוד". ישראל מספר שבמסגרת עבודתה יצרה אימו קטרינה אלכסנדרובה-שרה עמרם היהודייה גם קשרים הדוקים עם מלך עבדאללה והוזמנה להכתרה של המלך חוסיין וגם לחתונה שלו. "אלה דברים שאני זוכר בבירור, הייתי כבר ילד די גדול והבנתי שלאימא שלי יש מעמד מאוד נחשב בירדן", אומר ישראל.

המנורה שבה החביאה שרה עמרם את הפתקים

"הבנתי שמשהו לא בסדר". המנורה שבה החביאה שרה עמרם את הפתקים

באותה תקופה החלו הרשויות בירדן לחשוש שהוקמה מחתרת במדינה, שממש מתחת לאפם מעבירה מידע רגיש ומסווג למדינות האויב. בשנת 1953 נעצרה קטרינה אלכסנדרובה בחשד לריגול לטובת ישראל. ישראל הקטן היה אז בן 6, והוא זוכר היטב את הרגעים ההם שבהם פרצו לביתם אנשי הבולשת הירדנית. "בחיים לא אשכח את התמונה הזאת", הוא אומר, "ראש הבולשת עמד בכניסה. הוא הכיר את אימא, כיוון שעבדה איתו, ואמר לה: 'I’m Sorry'’’. הוא נתן הוראה לעובדים שלו להפוך את כל הבית והחצר, ורק עמד בצד והסתכל. כמובן שלא הבנתי מה קורה, אבל הבנתי שמשהו מאוד לא בסדר".

במהלך החיפוש ניגש אחד מאנשי הבולשת למנורת הנפט שעמדה בסלון וניפץ אותה על ברכו. מתוך המנורה נפלו עשרות פתקים קטנים שהוחבאו בה וגם מעט כסף זר. "אימא כתבה בהם את כל הסודות שלה והמידע הרגיש שאספה על הצבא הירדני והממשלה. בדיעבד התברר ששני השכנים שלנו הלשינו עליה. האחד ארמני, שבמקצועו היה רתך, והוא זה שפתח עבור אימא את מנורת הנפט והלחים אותה אחר כך. והשני חבשי שעבד עם האו"ם, שדרכו ניסתה אימא להעביר מידע. שניהם נתפסו וכדי להציל את עצמם מהעלייה לגרדום סיפרו על אימא".

"מראות לא פשוטים"

קטרינה אלכסנדרובה נעצרה עוד באותו לילה ונחקרה במשך שעות ארוכות. היא נשאלה שוב ושוב אם היא יהודייה שעובדת לטובת מולדתה. שוב ושוב ענתה בשלילה, עד שבאחד מתרגילי החקירה שעשו לה נפלטה מפיה מילה אחת בודדת בעברית – היא אמרה "כן". "אימא לא איבדה את קור הרוח גם ברגעים האלה, היא אמרה שהיא יודעת עברית ומעולם לא טענה אחרת, שהיא קולטת שפות מהר, יודעת הרבה מאוד שפות, ביניהן גם עברית".

החוקרים לא השתכנעו מהתשובה, וביום שלמחרת היא הובאה למשפט צבאי, שבו נכח המלך חוסיין בכבודו ובעצמו. גם על מהלך המשפט למד ישראל מיומנה של אימו: "המלך אמר, ‘מספיק, גברת, תודי ונסגור סיפור. את יהודייה, פטריוטית, עבדת בשביל העם שלך והמדינה שלך וזה בסדר, גם אני הייתי עושה את אותו דבר במקומך. רק תודי וזהו". שרה עמרם לא הודתה, גם כשחשבה שמעל ראש מרחף עונש מוות. "היא מספרת על הרעד שאחז ברגליה כשהבינה שהיא כנראה הולכת למות בתלייה, בגיל 24 בלבד".

הפרסום בהארץ 5.12.56

הפרסום בהארץ 5.12.56

הפרסום במעריב 5.12.56

קטרינה אלכסנדרובה נשפטה ל-12 שנות מאסר: "בדיעבד התברר שזה העונש המקסימלי שניתן לתת לאירופאים זרים שאינם ערבים, ושהדיבורים על עונש מוות היו סתם שמועות", מסביר ישראל.

למרות תחושת ההקלה היא לא ויתרה וביקשה לערוך לה משפט חוזר, ובמהלכו גילתה תגלית מדהימה, שהפילה לסתות וגם את הממשלה בירדן. "היא גילתה שראש ממשלת ירדן, בכבודו ובעצמו, היה ראש המחתרת הקומוניסטית בירדן. זה מה שמלך חוסיין רצה לדעת, כי היה ברור שמאחורי המחתרת הזאת לא עומדים אנשים פשוטים. זה היה הקלף של אימא, והיא ידעה את המידע הזה כי הייתה המזכירה של ראש הממשלה. הורידו לה את העונש לשלוש שנות מאסר, ויום למחרת זעקו כל כותרות העיתונים בירדן על כך שהממשלה נפלה בגלל המרגלת הציונית".

שרה עמרם. מתוך אלבום פרטי

"ראיתי אותה במצבים קשים". שרה עמרם. מתוך אלבום פרטי

עוד לפני שהחלה לרצות את עונש המאסר ביקשה האם לקחת את בנה איתה. תחילה נכלאו השניים בכלא בעמאן ולאחר מכן הועברו למתקן כליאה בירושלים העתיקה, בחלק הירדני. חצי שנה שהה ישראל הקטן עם אימו בבית הכלא. בבוקר צפה מהחלון במצעדי הלגיון, מדי פעם ראה גם הוצאות להורג ברחבת הכלא. "אלה היו מראות לא פשוטים בכלל עבור ילד בן 6", הוא אומר, "מנהל הכלא היה בעצמו תליין בפנסיה. למרות זאת ובאופן מפתיע, הוא היה אדם מאוד רגיש ואבהי ומאוד התחבר לאימא. הוא שכנע אותה שכלא זה לא מקום לגדל בו ילדים, ואחרי חצי שנה הוציאו אותי משם".

הילד שהפך למר ישראל

ישראל, שהיה אז איוון אלכסנדרוב, הועבר מהכלא לבית יתומים ברמאללה, שאליו הגיעו ילדים של פליטים מהמלחמה. עשרות ילדים נוצרים ומוסלמים חיו יחד בכפיפה אחת. אך המוסד היה קטן מלהכיל את כולם, ובשלב מסוים הוצאו ממנו הילדים המוסלמים למוסדות אחרים. ישראל נשאר עם כל הילדים הנוצרים. היה זה בית יתומים בפיקוח ממשלת ירדן שהוקם מתרומות של אמריקאים, וגם המנהל של המוסד היה אמריקאי דובר אנגלית. ישראל, שדיבר אנגלית חופשי, הפך מהר מאוד למתורגמן של המנהל. את שלוש השנים שבהן העביר בבית היתומים הוא זוכר היטב ולטובה. "היה לי טוב שם, אפילו מצוין. מלבד הגעגועים לאימא, כמובן".

את אימו ביקר תחילה פעם בחצי שנה, אולם היא דרשה יותר והחלה פותחת בשביתות רעב. "הייתי רואה אותה במצבים קשים מאוד. עור ועצמות. אני זוכר אותה זוחלת על הרצפה ומושכת את עצמה בסורגים רק כדי להגיע לשירותים". בעקבות שביתות הרעב של האסירה הסכימו בהנהלת הכלא שישראל יגיע לביקור כל שלושה חודשים. "ויליאם המדריך היה לוקח אותי לביקורים הללו במונית. אני זוכר אותו גבוה וחסון, ואני הגעתי לו עד החגורה. תמיד היה לוקח אותי על הדרך לאכול גלידה או לקנות לי משהו נחמד. מאוד אהבתי את היציאות האלה".

ישראל עמרם. צילום: פבל

"הייתי צריך להוכיח את עצמי". עמרם בביתו. צילום: פבל

מהר מאוד הוא גם הפך לחביב המדריכים, כולם דאגו לו באופן אישי וטיפלו בו כמו בן. אולם החברים במוסד דווקא לא קיבלו אותו בסבר פנים יפות. "הייתה לנו שעה פנויה בכל יום בין שמונה לתשע בערב. היינו מתאספים במרפסת הגדולה, ושם הגדולים היו מכסחים את הקטנים. אני חטפתי הכי הרבה".

ישראל לא הסכים להפוך לשק החבטות, לקח את עצמו בידיים והחל להתאמן. הוא פנה לעבדאללה השרת של המוסד וביקש לדעת כיצד הוא פיתח את הזרועות השריריים שלו. העובד סיפר לו שהן התנפחו כתוצאה מעבודה עם משאבת המים. "הצעתי לו לעזור לו והוא הסכים. תוך מספר ימים שחררתי אותו לחופשי, ומשאבת המים הייתה תחת אחריותי הבלעדית, כך התחלתי לפתח שרירים. בניתי לעצמי גם תכנית אימונים ולמדתי הרבה ממדריך בשם ג’ורג’, שעסק בספורט והדריך אותי. יום אחד נכנסתי למקלחת ושמעתי את הילדים האחרים מתלחששים על השרירים שנהיו לי, אז התחלתי להשוויץ בכוח שלי. זמן קצר אחר כך הוחלט לארגן במוסד תחרות הרמת משקולות. הצלחתי להרים משקולת ששקלה כמעט כמו כל משקל גופי וזהו, הפכתי להיות החבר של כולם".

ישראל עמרם כמר ישראל בשנת 79. מתוך אלבום פרטי

"שמעתי שמתלחששים על השרירים שלי". עמרם כמר ישראל בשנת 79'. מתוך אלבום פרטי

כך, בזכות הספורט, קיבל ישראל לראשונה מעמד של שווה בין שווים. הוא זה שזיכה אותו במעמד חברתי ובמובן מסוים גם הציל אותו. הייתה זו עבורו הפעם הראשונה, אך בהחלט לא הפעם האחרונה. הספורט הפך להיות למרכז חייו, וגם בבגרותו עסק בפיתוח הגוף לפרנסתו ואף היה מספר פעמים מר ישראל. "בכל מקום הייתי משום מה תמיד הכי קטן והייתי צריך להוכיח את עצמי, עשיתי את זה באמצעות הכוח שלי", הוא אומר.

"אני יהודייה"

רגע לפני שחרורה מהכלא ביקשו השלטונות בירדן לדעת לאן לשלוח את האסירה בתום תקופת המאסר שריצתה. על מנת שלא לעורר חשד ביקשה קטרינה לשוב לרוסיה או כפי שנהגה לכנותה: "אימא רוסיה". היא ביקשה שייפנו לקונסוליות הרוסיות במדינות ערב ויבקשו להעביר דרכן אותה ואת בנה. לאחר שכל הקונסוליות סירבו להעביר את המרגלת הציונית, היא הציעה לעבור דרך המדינה השכנה – ישראל. באותו בוקר עשה איוון את דרכו בפעם האחרונה מבית היתומים אל בית הכלא. "פתאום הודיעו לי שאימא משתחררת, ואנחנו הולכים לישראל. הייתי בהלם. ילד בן 9 ותשעה חודשים, מת מפחד. אני יודע שהיהודים עושים מהדם שלנו מצות. אני הרי ערבי-פלסטיני-נוצרי, הם ישחטו אותנו שם בארץ האויב. פגשתי את אימא, והייתה שמחה גדולה. היא לקחה את ידי ואמרה לי לא לשחרר אותה לרגע ולסמוך עליה. לא הבנתי מה קורה, אבל באותם רגעים כבר פחדתי קצת פחות".

האם והבן עלו על משאית מלאה בחיילים ירדנים ועשו דרכם אל מעבר מנדלבאום. שם חיכו להם שלושה נציגים מטעם המדינות המעורבות ישראל-ירדן ורוסיה ונציג נוסף מטעם האו"ם. "בשלב הזה אימא מנסה להעביר מסר לנציג הישראלי שהיא יהודייה ולא הולכת מישראל לשום מקום, אבל היא לא מצליחה כיוון שפקדו עליה לדבר באנגלית כדי שכולם יבינו", משחזר ישראל, "אני, כמובן, לא הבנתי מה קורה".

ישראל עמרם בצעירותו בישראל

"בכל מקום הייתי הכי קטן". עמרם בצעירותו בישראל

לאחר דין ודברים ציוותה האם על הבן לעלות על המשאית הצבאית הישראלית שחיכתה להם במעבר. הוא עשה כדברה, מביט בה כשהיא מתקרבת אל נהג המשאית ומשוחחת איתו. "לא ידעתי אז על מה הם דיברו. קראתי על זה שנים רבות אחר כך ביומנים שלה. היא סיפרה שביקשה מהנהג לתת גז ולברוח כמה שיותר מהר ברגע שהיא תעלה על המשאית. אני כן זוכר שברגע שהוא נתן גז, אימא צרחה בקולי קולות, "קוראים לי שרה עמרם. אני יהודייה ונשארת בישראל"’. למחרת כתבו בעיתונים הירדנים על המרגלת הישראל היפהפייה ששיגעה את הממלכה ברגע האחרון".

נכנס איוון יצא ישראל

בארץ הועברו השניים מיד לחקירה במטה הארצי ולאחר לילה טרוף שינה קיבלו את המסמכים המעידים על יהדותם ותעודות זהות ושוחררו. בניירת הרשמית של הארץ החדשה נקרא ישראל בשם אילן אלכסנדרוני. היה זה, למעשה, הרגע הראשון שבו גילה שהוא יהודי. אימו לא התייעצה איתו, כמובן, בדבר השם החדש. "זה כנראה צלצל דומה לאיוון, אז זה היה השם שנבחר. הייתי בערך שנה עם השם אילן, ואז יום אחד אימא אמרה לי: ‘מישראל הלכת ולישראל חזרת, לכן נקרא לך ישראל’. עמרם זה שם המשפחה של הוריה של אימי", אומר ישראל.

ישראל עמרם. צילום: פבל

ישראל עמרם והספר שכתב. צילום: פבל

המום ומובך, אוחז עדיין בידה הבטוחה של אימו, יצא הילד מתחנת המשטרה, שאליה נכנס איוון ויצא ישראל. "אימא לא הסבירה כלום, היא תמיד העמידה בפניי רק עובדות מוגמרות. אני הבנתי את הכול בין השורות. יצאנו משם, והיא אמרה שתיכף יבואו לקחת אותנו. מרחוק ראיתי דמות של אישה קשישה מתקרבת לעברנו, ואמא אמרה, ‘זאת סבתא שלך’. הייתי המום, בכלל לא ידעתי שיש לי סבתא. היא באה, נישקה אותי וחיבקה והביאה לי עוגת בוטנים. זאת הייתה הפעם הראשונה בה אכלתי עוגת בוטנים".

ברית מילה בגיל 10

שרה וישראל נלקחו לבית המשפחה בחולון, ושם פגש ישראל גם את סבו ואת כל הדודים והדודות. כולם דיברו עברית, שפה שישראל לא הבין בה אף לא מילה אחת. הם התמקמו זמנית בבית הוריה, דירת שני חדרים וחצי, וישראל נשלח ללמוד בכיתה ג’ בבית הספר גורדון. כבר ביום הראשון ללימודים הוא זכה לקבלת פנים בשער בית הספר וחטף מכות רצח, תוך קריאות "ערבי, ערבי". שנים אחר כך עוד סבל מהתנכלויות והרגיש צורך להוכיח שוב ושוב את יהדותו. סבו היה מכריח אותו ללכת עימו לבית הכנסת, וישראל, שהתנגד, נגרר בכוח באוזנו. כשלא ידע להתפלל, נכון היה חוטף מכות לעיני כל המתפללים.

בגיל 10 החליטה אימו שהגיע הזמן שהוא יעבור ברית מילה. היא הביאה אותו לבית החולים ביפו מבלי לספר לו על הצפוי. "היא השאירה אותי שם והלכה. אמרה לי לסמוך עליה, ואני תמיד סמכתי. הרופא אמר שעושים לי ניתוח בבטן וניסה להרדים אותי. אחרי שספרתי עד 100 ועדיין לא נרדמתי, הוא הבין שאין ברירה, כנראה, אלא לעשות לי את הברית ככה, ללא הרדמה. הוא קרא לכל האחיות, כולם תפסו אותי בידיים וברגליים כשאני עירום ומתנגד ופשוט חתכו לי, בלי להגיד מילה". יותר מ-60 שנה חלפו מאז עבר ישראל את החוויה המזעזעת הזאת ועדיין כשהוא משחזר את אותם רגעים נוראיים, הוא מתקשה להשתלט על הדמעות. "יצאתי משם חבול ופצוע, לא הבנתי בכלל מה קרה לי. במשך חצי שנה סבלתי מכאבים נוראיים ולא יכולתי להיכנס לשירותים".

המגן דוד שישראל חרט על זרועו

"כמויות של דם ובשר חרוך". המגן דוד שישראל חרט על זרועו

בגיל 14 נאלץ לעבור חוויה מזעזעת נוספת כדי להוכיח את יהדותו, הפעם עשה זאת מבחירה. הוא אסף את חבריו לספסל הלימודים ולנגד עיניהם חימם מחט וחרט על זרועו מגן דוד. "כל הזמן הרגשתי שלא מקבלים אותי ושאני צריך להוכיח את עצמי. אז החלטתי על הדרך הזאת. המראות היו נוראיים, כמויות אדירות של דם ובשר חרוך, הגעתי עד העצם. עד היום יש לי צלקת על היד".

"ניסיתי לדובב את אימא"

גם שרה לא הצליחה למצוא בארץ את מקומה, היא עברה בין עבודה אחת לאחרת והתפרנסה רק בקושי רב. "בירדן היא הייתה ליידי ועבדה בעבודות מכובדות. היא גם הייתה אישה יפה מאוד ואצילית, אז כולם נתנו לה כבוד. כאן היא לא קיבלה את הכבוד שהייתה רגילה לו, והיה לה מאוד קשה". את התסכול הרב שלה היא הוציאה על בנה הקטן, שסבל מאלימות מאוד קשה מצדה. "קשה לי לדבר על זה, אפילו לא כתבתי על זה בספר", אומר ישראל, "אבל היא לא מצאה את עצמה ואני שילמתי את המחיר. הייתי קונה מקלות של מטאטא רק כדי שתוכל לשבור אותם על גופי. זה עוד היה החלק הקל. הייתי חוטף אבזמים של חגורות בראש, והיא הייתה אומרת שזה כדי שאני אהיה משוגע. הייתי חוזר מבית הספר ורואה שיפודי מתכת מתחממים על האש, ידעתי שזה כדי לשרוף בהם את גופי או ‘להוציא לי את שתי העיניים’, כמו שהיא הייתה אומרת".

שרה עמרם. מתוך אלבום פרטי

"קשה לסלוח לאמא". שרה עמרם. מתוך אלבום פרטי

בהמשך הועבר ישראל לפנימייה והצליח לאט לאט להתברג ולהפוך לחלק מהחברה הישראלית. הוא עסק, כאמור, בספורט, היה מהמובילים בארץ בתחום פיתוח הגוף ואף פתח מכון כושר משלו. הוא נישא למלכה, ולשניים נולדו שלוש בנות והם סבים לשמונה נכדים. לפני 20 שנה התגרשו ולפני כעשור עברו שניהם לאשקלון, בנפרד. זאת בעקבות בתם הבכורה שהחליטה להקים כאן את ביתה. כיום הם שכנים וביחסים מצוינים. מאז הגיע ארצה ניהל ישראל חיים מלאים וכמעט רגילים. אך השאלות הרבות על סיפור חייו לא נתנו לו מנוח. הוא ידע שיום יבוא והוא יצליח לחשוף את הסיפור האמיתי של חייו, למרות השתיקה הרועמת של אימו. "ניסיתי לדובב את אימא שנים, אך לשווא. התחננתי אליה כמעט עד יומה האחרון, אבל היא הייתה אישה מסתורית ולקחה איתה הרבה מאוד סודות לקבר", אומר ישראל.

"קשה לי עד היום"

בעשר השנים האחרונות לחייה חיה שרה עמרם בבית אבות. מצבה הלך והידרדר עד שלפני שנה היא הלכה לעולמה בגיל 89. זמן קצר אחר כך החל ישראל להתחקות אחר עברו ועברה. כשקיבל לידיו את המזוודה המדוברת, שאותה הסתירה האם במשך כל חייה, צלל פנימה אל מעמקי ההיסטוריה של חייו ונדהם מהגילויים שעליהם הוא מספר כעת ואותם הוא פרסם בספרו.

ישראל עמרם. צילום: פבל

"אני מבולבל עד היום". עמרם. צילום: פבל

כך גם גילה, למשל, שנולדה לו אחות. אין לו מושג באיזה שנה זה היה ואם לפניו או אחריו. "היא קראה לה ונדי. מיד אחרי הלידה לקחו אותה ולא החזירו. אין לי מושג מה עלה בגורלה וכמובן שגם לאימא לא היה מושג. היא מעולם לא דיברה עליה אף מילה אחת, ואני לא ידעתי על קיומה. רק לפני חודשיים קראתי על זה באחד מהפתקים שלה. עדיין לא עשיתי עם זה כלום, אבל אני שואף לחפש אותה".

איך היית מסכם את הילדות שעברת?
"ואוו, זה מטורף. לא פשוט לצאת נורמלי מדבר כזה. אני מבולבל לגמרי עד היום, בעיקר בכל הנושא של דתות, ולא פחות מזה בכל העניין של היחסים בינינו לבין הפלסטינים. גם הדעות הפוליטיות שלי הן יוצאות דופן. ארצה או לא ארצה, אני יהודי. המגן דוד שחרוט לי עמוק בבשרי מזכיר לי את בכל פעם".

לו יכולת, היית בוחר בחיים רגילים?
"בהחלט. אבל אני תמיד אומר שיש פלוס גם במינוס. היתרון שלי הוא שאני מגדיר את עצמי אדם אוניברסלי. אני מסתדר עם כל אדם באשר הוא אדם. כולנו אותו הדבר, כבר אין לי כוח לשטויות האלה. זה המוטו שלי בחיים. אבל לו יכולתי, הייתי בוחר לחיות חיים רגילים מהתחלה ועד הסוף. אם אני יהודי, אז כיהודי".

כריכת הספר "אמי המרגלת"

"גיליתי הרבה דברים מעניינים". הספר "אמי המרגלת"

אתה כועס על אימא?
"בוודאי, עד עצם היום הזה אני כועס. את רוצה להיות מרגלת? את מחפשת הרפתקאות בחיים? בבקשה. למה לשגע את הילד? מה הוא אשם? עד היום אני שואל המון שאלות ולא מוצא תשובות. אני מבולבל ומתוסכל".

סלחת לאימא?
"זה קשה, אני לא אשקר. עברתי איתה חיים מאוד לא פשוטים, אבל יחד עם זאת אהבתי את אימא שלי בצורה יוצאת דופן, היא הייתה כל עולמי לטוב ולרע. לא שכחתי וגם לא כל כך סלחתי. איזו ילדות הייתה לי? למה הייתי צריך לעבור את כל זה ולהיות שונה מכולם? קשה לי עד היום. למזלי הטוב הסיפור הזה לא השפיע על הבנות שלי ועל הנכדים. הם קיבלו חינוך יהודי, אף אחד לא שיגע להם את השכל, לא בלבל אותם, ואין להם את התסביכים שלי. זה הניצחון שלי".

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    היה עוני בתקופתה , כדי לשרוד ולעבוד ניצלה את יופיה שכבה עם בעלי מעמד וכוח , עשתה ילדים לדעתי לא יודעת מספרם , , שהתבגרה וחזרה לישראל התחילה הספירה לאחור, ישראל זה לא ידן מדינה פרמטיבית , כל הכעסים העמיסה על בנה המסכן , לדעתי היא מרגלת זוטרה והמידע שלה לא חשוב , כי ישראל וירדן מבחינה בטחונית מתואמים ועובדים יחד מתחת לשולחן , מוגזם להעצים את מעמדה אפשר לקרוא לה משתפית לא יותר

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר