סימון טטרו בחלון הבית בו גדל. צילום: עדי תשובה
סימון טטרו בחלון הבית בו גדל. צילום: עדי תשובה

"הייתי ילד בלי חלומות": סימון טטרו חוזר לשכונה בספר חדש

כילד שגדל ברחוב שפירא בשכונת שמשון, הוא ראה שכן נרצח מול העיניים והיה מזיז נרקומנים מהדלת של הבית כדי לעבור. אבל מתוך הילדות שהייתה מדכדכת, אבל גם הומוריסטית, צמח סימון טטרו, שמילא תפקידים בכירים בעיתונות הישראלית, ועכשיו הוא חוזר לבקר בשכונה עם ספר חדש על דמויות השוליים הצבעוניות שגדלו שם

פורסם בתאריך: 3.10.19 17:58

בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת הייתה אשקלון פינת העישון של ישראל, ושכונת שמשון – המאפרה"
(מתוך "השועלים של שמשון")

"אתה רואה את הכתובת ‘הפועל אשקלון'?" אומר סימון טטרו ומצביע על גרפיטי דהוי מתחת לבניין הישן ברחוב שפירא, "אני כתבתי בגיל 14. תראה כמה זמן זה נמצא, בוא תסתכל, ‘אשקלונה אלופה', כתבתי את זה כשהייתי נער".

בבניין הזה ובחצרו גדל טטרו. הרבה ממנו לא השתנה, רק המחסנים המאולתרים שבנו השכנים באזור של עמודי הבניין. בחצר האחורית הוא שיחק כדורגל כאשר ספסל מאבן מצד אחד ועמודי הבניין מהצד השני שימשו קורות לשער. הם עדיין במקום, וטטרו מביט בהם במבט נוסטלגי.

סימון טטרו. צילום: עדי תשובה

"אשקלונה אלופה". טטרו. צילום: עדי תשובה

בחזית הבניין, על ספסל מעץ שידע ימים טובים יותר, יושבים הוריו רפאל וסימה. האב מברך אותי, והאם מחבקת ומנשקת. קלישאתי לומר את זה על משפחה גיאורגית, אבל ניכר שחום ואהבה זה לא דבר שהיה חסר לסימון הקטן.

כשהוא מהלך ברחוב שפירא ורואה את המרכזון שבלבו סופר מרקט קטן, עם קופות אלקטרוניות וקופאיות חייכניות, הוא נזכר שפעם הייתה פה בסך הכול מכולת קטנה. "כל האימפריה הזאת לא הייתה", הוא אומר.

כזה הוא טטרו, איש נוסטלגי. מי שהכיר אותו מהפייסבוק ידע כי מדובר באיש שזיכרונות ילדות עבורו זה לא טרנד חולף כמו הקבוצות ההן. ההתרגשות שלו מהסיבוב שאנחנו עושים בשפירא היא אותנטית. "זה המתנ"ס", הוא מצביע על מתנ"ס שפירא, "לפה נכנסנו כדי לגנוב ספרים. עשינו מועדון בבלוק במקלט, רוקנו את כל הזבל שהיה שם ולא היה שם כלום, לא משחקים, לא ספרים, כלום. אז נכנסנו למתנ"ס שפירא ולבית ספר רותם וגנבנו ספרים. תפסו אותנו". לפני כמה שבועות הוא עבר ליד המתנ"ס וראה כמה ספרים זרוקים בכניסה למתנ"ס, "אתה מבין? לפני 20 ומשהו שנה אני גנבתי ספרים, ועכשיו זה נזרק כמו זבל".

הספרים מחוץ למתנ"ס שפירא

"לפני 20 ומשהו שנה גנבנו ספרים". הספרים מחוץ למתנ"ס שפירא

"לא ידעתי שאני נער בסיכון"

מאז שטטרו היה ילד ועשה את כל זה עברו בערך שלושה עשורים וחצי. עכשיו, כשהוא עומד בחניה של רחוב משה יוליש, גבו למתנ"ס ופניו לשורת הבניינים המרוטים, הוא מאבחן: "כלום לא השתנה פה. זאת אותה השכונה, רק עם קמטים. זה כמו מישהי שהייתה איתך בצבא, ופתאום אתה פוגש אותה בגיל 40 ומשהו. אתה אומר: ‘זאת היא, אבל אחרת'. זה אותו הדבר. ממש אחד לאחד. זה אותו הפריים. תבנית נוף מולדתי – זה זה".

כריכת הספר "השועלים של שמשון"

כריכת הספר "השועלים של שמשון"

מתוך הנוף הזה נולד וגדל הספר "השועלים של שמשון" (הוצאת פרדס). ספר ובו 12 סיפורים על דמויות שוליים כמו משה תשש, מוטי מטקה ואסי הזרזיר, שאמנם נולדו במוחו הקודח של טטרו, אבל יש להן בסיס איתן במיתולוגיה השכונתית. כך קרה שרבים מזהים את עצמם בספר או מזהים דמויות אחרות ובטוחים שהם יודעים על מי זה נכתב ואף מתנדבים לתקן את טטרו בנוגע למאפייני דמות. אפילו אני זיהיתי שם קרובת משפחה שלי, וכשהעליתי את זה בפניו, הוא ענה לי בדיוק כמו שענה לכל האחרים: הדמויות בספר הן לא מציאותיות, "כולן פרי דמיונו של המחבר", הוא מצהיר, מלבד הטניסאי האגדי שלמה גליקשטיין, הספורטאי הכי גדול אולי שצמח באשקלון שזכה לכבוד בספר. עם זאת, הוא מודה שחלק לא מבוטל מהאירועים אלה דברים שהוא ראה או חווה, אבל עם תוספות ספרותיות.

הדמויות ברובן עוסקות בפשע ובסביבתו, אבל טטרו מדגיש שלא מדובר בספר על פשע, אלא על הגורמים לו. "הפשע זו התוצאה של המצוקות והכשלים החברתיים של אותם בחורים. לפני הכול אתה רואה איפה ואיך האנשים האלה גדלו, ממה הם סבלו בילדותם, מה הפך אותם למה שהם. ואז אתה שואל את עצמך: איך זה יכול להיות? הם לא נולדו ככה. זה לא גנטי. מצד שני, יש את עניין האחריות האישית של האדם. מגיע הרגע או הגיל שבו אתה מתחיל לבחור את ההחלטות שלך, וברגע שאתה בוחר בפשע רק כי זו הדרך הקלה יותר להשיג כסף – אז אתה עבריין וראוי לשבת בכלא. לכן הספר שלי בנוי כך שחטאיהם של הגיבורים אינם מטושטשים ובטח לא מועלמים, והם לרוב נענשים על כך, אבל הם נכנסים להקשר הנכון".

הספר הזה הוא ספר שלעיתים מצחיק עד דמעות ולעיתים עצוב עד דמעות. "הילדות שלי הייתה מדכדכת והומוריסטית במקביל. בזמן אמת לא ראיתי את זה הומוריסטי, אבל בזמן אמת גם לא ידעתי שאני נער בסיכון", הוא אומר.

נרקומן על הדלת

סימון טטרו נולד לפני 43 שנים באשקלון למשפחת טטרואשוילי. הוא השלישי מבין ארבעה אחים, הוא גדל בבית קטן שבו הסלון הוא גם חדר השינה שלו. ביסודי למד בבית הספר ממ"ד נווה ציון ובתיכון למד בבית הספר הדתי רוגוזין עד כיתה י', אז נשר מהלימודים. את הכיפה שהייתה לראשו הוריד בגיל מוקדם.

טטרו הילד. מתוך אלבום פרטי

"לא ידעתי שאני עני". סימון הקטן. מתוך אלבום פרטי

בשכונה שבה גדל, שכונת שמשון של שנות ה-80, שאותה הוא תיאר כמאפרה, תחנות סמים היו כמעט בכל בניין. גם בבניין שבו הוא גדל. "בבלוק שלנו היו שתיים, כל הילדות שלי זה מה שראיתי, מלא נרקומנים, מלא אלימות, מלא זונות, מלא עוני, מלא מצוקה", הוא אומר ומתאר תיאור של ערב שגרתי, שבתור נער בשכונה ההיא לא נראה לו חריג כל כך, אבל במרחק הזמן והמקום נשמע בלתי נתפס: "אני חוזר מבילוי ערב, במדרגות חשוך חלקית. אני עולה במדרגות, יורדים נרקומנים שהרגע קנו מנה ואתה ורואה אתם במצב שילד לא אמור לראות. שנים אני גדל לתוך זה. אני רוצה להיכנס הביתה, ונרקומן נשען לי על הדלת נרדם, אני מזיז אותו ונכנס. ארבע בבוקר, פתאום משטרה פורצת לו, בום. עד גיל 18 היו פה שלושה מקרי רצח, פה בבניין ליד נרצח בחור. אנחנו ישבנו בבלוק, ראינו מכות של שני שותפים, אחד עלה לבית הביא סכין וחורר אותו. ראינו את זה. במקרה אחר אח של בחור שאני מכיר נרצח, והפריים שאני זוכר זה שבת בבוקר, אנחנו ילדים יושבים למטה משחקים רמי ושש-בש, והגרוזיני שגר פה בשכונה יוצא עם סכין כולו מגואל בדם ורץ. זה הזיכרון שלי כילד לראות רוצח רץ עם סכין, ולילה לפני הזזתי נרקומן מהדלת. אלה החיים שלי פה. זה לא שיום אחד אני רואה רופא ויום אחד רוצח, זה מה שאני רואה כל היום. אלה היו החיים. הייתה פה שכונה די מופרעת, די משוגעת. אז לא הרגשנו שאנחנו כאלה. הייתי ילד עני ולא ידעתי שאני עני, כי כולם היו ככה. גם אין לך מודל לשאוף, אין פה אף אחד בבלוק שאתה אומר ‘אני רוצה להיות כזה'. כאילו עורך דין או משהו. אין דמות להתחקות אחריה. אף אחד סביבך לא משכיל, אף אחד סביבך אין לו תארים, אף אחד סביבך לא הולך ללמוד משפטים או רפואה. אתה בלי שאיפות. אתה אומר ‘אני, אם יהיה לי מזל, אני אמצא עבודה טובה בעירייה, ויהיה לי שקט ושלווה'. אני הייתי ילד בלי חלומות".

אחרי שנשר מבית הספר, כאמור בכיתה י', הוא החל לעבוד, אבל מהר מאוד הרגיש שזה קשה לו והפסיק ופשוט ישב ונתן לזמן לעבור עד הגיוס כי הוא ידע שהגיוס יחלץ אותו מהמציאות שהוא חי בה. בזמן שחבריו עברו לשלב הבא בסמים ואת החשיש החליפו בכל מיני חומרים כמו קוקאין והרואין, הוא עצר את עצמו כי חשש לעשות בושות להורים שלו, "היתרון שלי כילד זה שהייתי פחדן. אם לא הייתי פחדן, הייתי הולך עד לקצה כמו החברים שלי. אם לא הייתי מתגייס, זה היה עניין של זמן עד שאפול", הוא אומר. ועד כמה הוא רצה להתגייס ולהיות בצבא? עד כדי כך שהוא ויתר על מה שרבים נלחמים עבורו. אחרי הטירונות רצו לשלוח אותו לבסיס ג'וליס, כך שכל יום הוא יחזור לבית באשקלון, אבל הוא הפתיע והתעקש לשרת רחוק, דווקא כי לא רצה לחזור כל יום לבית, וכך מצא את עצמו בבה"ד 1 בתור חייל מנהלה.

סימון טטרו. צילום: עדי תשובה

"בבלוק שלנו היו שתי תחנות סמים". טטרו. צילום: עדי תשובה

"מתי אתה מתחיל להבין שאתה חי בגטו? כשאתה יוצא מהגטו", הוא אומר, "והיציאה מהגטו בפעם הראשונה זה בצבא, כי שם אתה מכיר אנשים מכל הארץ. אני מגיע לבסיס, והמוזיקה שלי היא המוזיקה שלי שאני שומע שזה זוהר ארגוב כי זה מה שכולם שומעים פה. ואז מגיע חייל חדש לחדר ושם מוזיקה, ואני לא מכיר את המוזיקה ואני שואל אותו 'מה זה?' והוא אומר לי 'אתה לא מכיר? זה "היהודים"'. ולי אין מושג. ומה הכי מדהים לגלות? שאורית שחף, הסולנית של 'היהודים', היא אשקלונית. רק מה? היא מהצד השני של אשקלון, ואני בכלל לא הייתי מודע לקיומה. ואז ההוא מביא ספר, ואני יכול לקרוא אותו בלי להתבייש, ופתאום אתה שומע מוזיקה שהיא לא אבי ביטר, עופר לוי, זהבה בן".

המורה שהאמינה בי

אחרי שהשתחרר מהצבא בשנת 1998 הוא חזר לבית הוריו. שוב לישון בסלון, בלי 12 שנות לימוד, בלי מקצוע, או כמו שהוא תיאר זאת: "בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום". הוא התחיל לחתום בלשכה, ושם הוצע לו להשלים השכלה ל-12 שנות לימוד. הוא קפץ על המציאה, אבל רק אחרי שנאמר לו שבזמן הלימודים הוא יקבל דמי אבטלה. במהלך הלימודים הוא הכיר את האדם הראשון שהאמין בו: המורה ברוריה. "היא אמרה לי ‘איך אתה כותב, תעשה עם זה משהו' וניסתה לדחוף אותי ללימודים אקדמיים. גם אחרי שעזבתי, ברוריה המשיכה לדחוף אותי ללימודים. אני עשיתי מה שאני יכול כדי להתחמק ממנה". אבל הדחיפה הזאת עוד תעשה את שלה בהמשך.

טטרו והמורה ברוריה

"אתה כותב מחונן". טטרו והמורה ברוריה

שנים רבות עשה טטרו בעולם התקשורת, ששם הביא לידי ביטוי את כישרון הכתיבה המיוחד שלו. את דרכו בעיתונות החל טטרו במקומון "זמן הדרום" ז"ל מבית מעריב, וזה התחיל לגמרי במקרה. "הייתי בבית של חבר, התקשר אליו כתב ממקומון ‘זמן הדרום' של מעריב והציע לו לכתוב טור על הפועל אשקלון בכדורגל. אני וחבריי היינו ידועים כאוהדים שרופים. החבר שלי אמר ‘מה לי ולחרא הזה?' והעביר לי את הטלפון. הרפלקס שלי היה לומר את אותו משפט של החבר – מה לי ולחרא הזה? – אבל פתאום קפץ לי לראש המשפט של המורה ברוריה – ‘אתה כותב מחונן וחייב לעשות עם זה משהו, אין הרבה בחורים עם פוטנציאל כמוך' – וקיבלתי ביטחון. שאלתי את הכתב מה צריך וכמה מילים לכתוב. הוא ביקש 500 מילה והגדיר את הנושא. חזרתי הביתה, כמובן שלא היה לי מחשב, אז לקחתי דפי פוליו וכתבתי בכתב יד, סופר את המילים. המערכת של העיתון הייתה באשדוד, וכדי להעביר את הטקסט הלכתי לקופת חולים ליד הבית בה עבדה אימי בניקיון, והיא שלחה את הדפים בפקס. מזכירת המערכת הייתה מקלידה את הטקסטים. אני מצדי קיבלתי המון תגובות חמות. שבוע לאחר מכן התבקשתי מהמערכת לכתוב עוד טור וכתבתי. בשלב כלשהו הכתב שהתקשר להציע לכתוב את המדור יצא לחופשה, והעורך יואב גולן ביקש ממני להחליפו באותו שבוע ולכתוב כמות כפולה של מילים. כתבתי על ארבעה דפי פוליו, ספרתי את המילים ידנית ושלחתי שוב מקופת החולים. ביום שישי אספתי את העיתון מתחנת הדלק והתלהבתי לראות את שמי מתנוסס בראש העמוד תחת הלוגו 'השפיץ של הנעל'. לא שילמו לי בשלב הזה, אבל לי זה היה פשוט בלתי נתפס איזה כבוד נפל בחלקי, שלא לדבר על זה שמבחינתי העיקר היה שיש לי תעודת עיתונאי ואני יכול להיכנס בחינם למשחקי כדורגל. נלחצתי מצד אחד, אבל מצד שני הגשמתי את חלום חיי. עם הזמן נכנסתי לעבוד בעיתון, התחלתי ככתב רכילות, התקדמתי לכתב חדשות, כתב מגזין. עשיתי הכול. כעבור שנתיים בערך הפכתי לסגן עורך ולאחר מכן מוניתי לערוך את העיתון עצמו".

סימון טטרו בתחילת דרכו

"איזה כבוד נפל בחלקי". טטרו בתחילת דרכו

עם עופר נמרודי ונוחי דנקנר

בשנת 2002 הוא נבחר למצטיין של רשת "זמן מעריב" בטקס חגיגי בבית מעריב בהשתתפות עופר נמרודי, המו"ל המיתולוגי. לפני שנסע לתל אביב הוא הלך לקופת החולים, היכן שאימו עבדה בניקיון וסיפר לה שהוא נוסע לתל אביב לטקס. "היא עם הדלי והמגב מחבקת אותי, ואין לה מושג שהבן שלה הולך לפגוש את עופר נמרודי", הוא משחזר, "הגעתי לשם, ואז יש טקס, ואני מגיע לעופר, מקבל ממנו את המגן, ואז דלת נפתחת ונכנסת עובדת ניקיון של מעריב שלובשת לבן עם דלי ביד, ואני רואה בה את אימא שלי. זאת ההתנגשות הראשונה של מאיפה באתי ולאן אני הולך".

טטרו ויעקב נמרודי

"מאיפה באתי ולאן אני הולך". טטרו ועופר נמרודי

לאחר מכן הוא עבר לתפקיד של עורך במדור הספורט של מעריב, בהמשך ערך את מוסף המגזין של מעריב ואז את מוסף העסקים של העיתון. את מעריב הוא עזב בתקופתו של הבעלים נוחי דנקנר, אחרי שלדבריו הרגיש לחצים לשנות כותרות ולהתאימן לאינטרסים של הבוס הגדול. בהמשך ערך את עיתון העסקים "פורבס ישראל" ולאחר מכן נקרא לערוך את אשכול מקומוני השרון של רשת "ידיעות תקשורת", תפקיד שמילא עד לפני כשנתיים.

סימון טטרו עם אבא ואמא

"אני הבן של סימה ורפאל טטרואשוילי". טטרו עם אבא ואמא

"בתחילת הקריירה שלי, כשאנשים שמעו שאני עובד בעיתון, הם היו משוכנעים שאני עובד בחלוקת העיתונים באמצע הלילה. למה? כי זה לא ‘שלנו', כי אף אחד אחר לא עשה זאת לפניי. לא היו מודלים לחיקוי. לא הרגשתי נחות לרגע, אבל הרגשתי אחר. כשהייתי יושב בישיבות הבוקר במעריב כעורך ‘המגזין' או מוסף ‘עסקים', הייתי מביט סביב השולחן ורואה את כל שדרת העורכים הבכירה של מעריב. למעט אחד אולי, איש לא הגיע מרקע כמו שלי. כמעט ולא תמצא אנשים כמוני – ילידי הפריפריה, בנים למהגרים ממעמד חברתי כלכלי נמוך – בעמדות עריכה בכירות בתקשורת, למעט בודדים. תחשוב על זה שכאשר נוחי דנקנר רכש את מעריב, אני, הבן של סימה ורפאל טטרואשוילי מעתיקות ד' באשקלון, פועל ייצור ועובדת ניקיון, קומה רביעית בלי מעלית, שימשתי כעורך מוסף עסקים בעיתון של האיש החזק במשק באותם ימים. איך אני אמור ליישב את שני הדברים האלה ביחד? זה לא הגיוני בכלל. ואז מתנהל אצלך בראש מאבק על האותנטיות של ההצלחה שלך. ואתה שואל את עצמך האם זה בזכות הכישרון שלי או בזכות מזל וניצול הזדמנויות".

והתשובה? 

"שאם לא הייתי מספיק מוכשר, הייתי נבעט מכל המדרגות, ושאם קיבלתי תפקיד – אז כנראה שאני ראוי לא פחות מאחרים".

סימון טטרו. צילום: עדי תשובה

"הילדות שלי הייתה מדכדכת והומוריסטית". טטרו. צילום: עדי תשובה

קרוב לביבי והטייקונים

כיום הוא נשוי לשני שטלריד, המוכרת כפעילה חברתית ואקטיביסטית בתחום התקיפות המיניות, שלאחרונה עשתה הסבה מקצועית לאמנות, יצירה ועיצוב. השניים גרים בקיסריה עם שני ילדיה של שני מנישואיה הקודמים.

טטרו עם אשתו שני שטלריד

טטרו עם אשתו שני שטלריד

הוא מודע לאיך נשמעים מגורים בקיסריה, ולכן הוא מדגיש: "אנחנו גרים בשכונה 3, שזו שכונת ה'פחונים' של קיסריה. אמנם כמה מאות מטרים מהבתים של ביבי והטייקונים, אבל זה כאילו מקום אחר. שכונה ותיקה ונעימה עם משפחות צעירות, שכירים וסטודנטים. שואלים אותי הרבה 'איך אתה הילד מהבלוק העני באשקלון מצליח להשתלב בקיסריה המתנשאת והפלצנית?' זה מצחיק אותי כי במשך שנים סבלתי מהדימוי של אשקלון ונלחמתי בסטריאוטיפים עליה. בשנה האחרונה אני מרגיש שאני נלחם בסטריאוטיפ של קיסריה. שניהם דימויים מעוותים. באשקלון ובקיסריה יש הכול מהכול, גם טוב וגם רע. לכן אני לא נותן לאף אחד לשפוט אותי. אני לא שווה יותר מאף אחד, אבל גם לא פחות. לכן אני מרגיש בבית בקיסריה, בדיוק כמו שהרגשתי בבלוק באשקלון, וכמו שהרגשתי כשגרתי בצפון הישן של תל אביב או במושב בית חנניה. בסוף החיים הם חיבור בין בני אדם, והבית נמצא בכל מקום בו נמצאת האהבה שלי".

סימון טטרו. צילום: עדי תשובה

"יותר טבעי לי בישראל השניה". טטרו. צילום: עדי תשובה

אז היום, איפה אתה מרגיש יותר בבית?

"כל הזמן הייתה לי התחושה שבמקומות האלה אני מרגיש יותר בבית – הרבה יותר נוח לי להסתובב באור עקיבא שסמוכה לקיסריה. כשאני מסתובב באור עקיבא בשוק, אני פוגש את אותם פרצופים שגדלתי איתם. זה כאילו אני מסתובב באותה השכונה באשדוד ורואה מלא גרוזינים, וזה מזכיר לי את האזור הזה. זה מאוד דומה. אבל ברבות השנים שבהן אני מחוץ לטריטוריה שלי, מחוץ לבלוק, ונמצא יותר עם ‘השבט השני', זה אותו הדבר. אני מרגיש בבית גם שם. עזבתי קצת אחרי עופרת יצוקה כל הזמן בום בום בום. להורים שלי אין ממ"ד אז יוצאים לחדר מדרגות ופוגשים את כל השכנים. בצוק איתן גרתי בתל אביב בבזל, ויש טילים על תל אביב, ושוב מפגש בחדר מדרגות עם השכנים. אבל זה באמת אותו הדבר, והרגשתי שם בבית. ברור שיותר טבעי לי פה ב'ישראל השנייה' , אבל לא רק. אני הרבה דברים. אני יכול לשבת עם חבר שלי שהוא סוחר סמים ולצחוק איתו ושעה אחר כך להיות בפגישה עם ראש עיריית רעננה או איזה מנכ"ל גדול, וזה ייראה לי אותו הדבר. כי אם אני לא משתנה, אז היחס שלי לאנשים הוא אותו הדבר. אני גם גיליתי שאלה מפה ואלה משם הם אותו הדבר: לכולם יש את אותם פחדים ואותם חששות, אותם צרכים ואותם רצונות. זה אותו הדבר. ההבדל הוא רק בניואנסים הקטנים".

דומרני או קסאמים

טטרו, שיושב על הגדר בין שני סוגים של ישראליות, חש כממשלת האחדות של הליכוד העממי וכחול לבן הלבן. "כשאני בחוץ אני שגריר של אשקלון והמקומות האלה, כי אנשים לא מכירים ולא מבינים את מי שגדל פה. אם אתה לא מכיר בן אדם שגר בבלוקים האלה, אתה לא תצליח להבין למה הוא מצביע ביבי. למה אתה גונב ספרים? כי אין לך, אז אתה גונב ספרים", הוא מסביר.

סימון טטרו. צילום: עדי תשובה

"לכולם יש את אותם פחדים וחששות". טטרו בבלוק בשפירא. צילום: עדי תשובה

אז כשאתה פה באשקלון, אתה בעצם השגריר של "השבט הלבן". 

"כי פה גם לא מבינים את השבט השני. הם חושבים שאלה מרושעים ששונאים את ביבי ורוצים להיות נגד הדת. וזה לא. אני כל הזמן מנסה להסביר לצד אחד את הצד השני".

איך נראו השנים הראשונות שלך מחוץ לבועה האשקלונית? 

"קרה לי מה שקורה לרבים אחרים שהם שילוב של מזרח ומערב, אני לא אוהב לומר ישראל הראשונה והשנייה כי אין דבר כזה. מבחינתי זה ישראל הראשונה. רוב ישראל היא יותר כזאת מאשר קיסריה. אני נכנסתי לעולם התקשורת, אני עיתונאי 20 שנה, אני מסתובב בחוגים של העיתונאים, אני הייתי במעריב, ואחד הסיפורים שאני הכי זוכר זה שעוד גרתי באשקלון ונסעתי באוטובוסים לעבודה בתל אביב. ופעם היה שיפוץ ברחוב אלי כהן, הפכו את כל הרחוב. ואני זוכר שהאוטובוס נתקע, וראיתי פקקים איומים. במשך שבועיים העיר הזאת נעצרה. אז באתי לדסק במעריב ואמרתי לראש הדסק: 'יש סיפור באשקלון, הרחוב הראשי מפוצץ, פקקים וזה'. הוא הנהן עם הראש, אבל למחרת בבוקר אני מסתכל בשער האחורי של העיתון, ויש כתבה על איזה חתול שעלה על עץ בהרצליה ולא הצליח לרדת והביאו מכבי אש שהוריד אותו עם תמונה וזה. ואתה אומר ‘רגע, איך יכול להיות שהחתול הזה יותר חשוב מאיזה 20 אלף איש שתקועים בפקק שלהם יום יום?' אז אתה מסתכל על כל שורת העורכים בדסק, ואתה רואה שרובם המוחלט הם אשכנזים שגדלו במרכז הארץ וכמעט אף אחד לא בא מפה. ואתה אומר שזה לא העולם שלהם, אז הם לא יכולים לכתב על זה, הם לא מכירים את זה. כל אחד כותב על מה שקרוב לו. ולכן ככל שיש יותר אנשים כמוני במערכות האלה, אז יש יותר איזון. היום אין חיי יום יום פריפריאליים בתקשורת. יכתבו על אשקלון בתקשורת הארצית: או דומרני או קסאמים. אתה לא תראה משהו בשוטף".

סימון טטרו. צילום: עדי תשובה

"הגאווה שלנו". טטרו ושכנה. צילום: עדי תשובה

לקראת סוף הריאיון עוברים לידנו זוג שכנים בדרך לביתם,  הם מזהים את טטרו וקוראים לעברו: "הנה הסופר, הגאווה שלנו", והוא קם אליהם ואיך לא, מקבל חיבוק.

"אלה אנשים שלא היה להם במה להתגאות", הוא מסביר אחר כך, "פתאום כל הדודים שלי עפים, כל אחד קונה חמישה ספרים, כל אחד מתקשר, הם כאילו קיבלו בוסט. כמה אנשים יש בשמשון? עשרות אלפים. כמה ספרים יצאו? כמה סופרים יצאו מכאן? כמה? איך זה יכול להיות? יצאו 2,000 כדורגלנים, איך לא יצאו עשרה סופרים? זה לא נורא מפתיע. אני עומד בשבוע הספר במרינה כמה שעות, ואני חושב שניגשו אליי איזה 15 איש ששאלו אם אני עושה סדנאות כתיבה, כי הם רוצים לשלוח את הילד שלהם. אין פה סדנאות כתיבה? עיר של 150 אלף תושבים, אין פה סדנאות כתיבה? עכשיו אני מעביר סדנאות כתיבה ומקיים הרצאות לבני נוער, ולצערי עוד לא עשיתי את זה באשקלון. פניתי למי שצריך לפני כמה חודשים, ומאז לא קרה הרבה, מקווה שאחרי החגים זה יקרה".

אולי יעניין אותך גם

תגובות

6 תגובות
  1. אשר

    כמה בכי ונהי גם אנחנו גדלנו בעתיקות ומעולם לא נרדמו לי נרקומנים ליד הדלת משכונת ז’בוטינסקי בעתיקות יצאו ראש עיר מהנדסים לוחמים בצבא הכתבה שלך היא ממש בושה של אכלו לי שתו לי

  2. שכן לא כל כך קרוב

    אני אשכנזי שגדל באשקלון צמוד לעתיקות, אימא ואבא היו פועלים וגם אנחנו היינו רעבים ללחם והיה פשע ברחובות ליד הבית, בדיוק כמו בערים במרכז כמו ראשון, חולון ובת ים.
    אשקלונים לא מסכנים ולא צריכים שירחמו עליהם, כיום אני עו"ד מצליח וזה בזכות החינוך שקיבלתי מהוריי, גם בתל אביב יש סוחרי סמים ועבריינים, אשקלון זו כלל לא פריפריה.

  3. אשקלוני

    יש לו זווית ראייה מצומצמת ביותר, הוא רואה את כולם כמוהו
    חושב שכל עתיקותי תאום שלו, ממש לא זה רחוק מהמציאות

  4. טטו

    יופי של כתבה! אני עוקבת אחרי סימון ושני אשתו בפייסבוק, ושניהם מקסימים!
    אני מאמינה לכל מילה שהוא אומר כאן, ומתכוונת לרכוש ולקרוא את הספר.

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר