רנ"ג יצחק אקריש. צילום: פבל
רנ"ג יצחק אקריש. צילום: פבל

"התפרקתי. בכיתי": רנ"ג יצחק אקריש תולה את המדים אחרי 43 שנים

רנ"ג יצחק אקריש מביט אחורה בסיפוק כשהוא רואה את החיילים שבאו מבתים קשי יום, והוא נלחם איתם כדי שישרתו שירות מלא, ואת החיילים בעלי הצרכים מיוחדים, שהוא נאבק בצה"ל על מנת שיגייסו אותם. עכשיו בריאיון מיוחד, עם הפנים לאזרחות, הוא רוצה לראות יותר ערכי מדינה בבתי הספר וגם מגלה למה סירב לדרגת סא"ל

פורסם בתאריך: 9.8.19 00:02

לרב נגד יצחק אקריש, המפקד היוצא של מחנה זרוע יבשה, אין פייסבוק. נכון שמדובר בבן אדם בן 60, ולרבים בני גילו יש פייסבוק, אבל הוא לא רוצה את זה. "עזוב אותי מפייסבוק, כל אחד צריך לדעת מה אני עושה?" הוא אומר.

אבל לא רק הפייסבוק זר לו, אפילו מיילים הוא לא מוכן לקבל ולפתוח, ולא רק עכשיו, אלא גם לאורך שירותו הצבאי, כאשר היה מדובר במייל צבאי, "היו אומרים לי, ‘שלחנו לך מייל, ראית?' אז הייתי אומר, ‘שלחת למייל? שהמייל יענה לך'. גם הודעות בטלפון אני לא שולח, רק שיחות טלפון. היום בעידן של הפייסבוק אתה לא מדבר עם אנשים. אני פעמיים בשנה, מעל 15 שנה, בראש השנה וליל הסדר אני מתקשר לכל השמות בטלפון מא' ועד ת'. אני מתקשר לכל האנשים. יש כאלה שיודעים שהגיע החג לפי הטלפון שלי. זה לשמור על קשרים עם אנשים לא יום ולא יומיים, זה 15, 20 שנה".

רנ"ג יצחק אקריש

"לא הכרתי מישהו שעוצר את הזמן". אקריש

אז עכשיו באזרחות נראה אותך פותח פרופיל פייסבוק?
"אין סיכוי. לא פייסבוק ולא כלום. יש קבוצת וואטסאפ משפחתי, ואני לא כותב ולא עושה שום דבר. אני לא בנוי לזה".

וזה האיש אקריש, איש של אנשים. לא הודעות, לא אימוג'ים, שיחות מלב אל לב. אולד סקול אמיתי, מהסוג שקשה למצוא היום. לא אחד שמחפש כבוד, ויוכיח הכינוי שלו – "הרס"ר" – שהמשיך לדבוק בו אף על פי שהוא טיפס בסולם הדרגות ואף שכבר 17 שנה הוא מפקד הבסיס. יש שיאמרו עליו שהוא מעט קשוח, אבל מי שאומר את זה לא באמת מכיר אותו. כי למרות התדמית של הרס"ר עם השפם, עומד איש רגיש. רק לפני כמה ימים הוא בכה. שוב.

רנ"ג יצחק אקריש. צילום: פבל

"התפקרתי. בכיתי. הבנתי שזהו". אקריש. צילום: פבל

זה קרה ביום חמישי שעבר באירוע מרגש שתועד ופורסם בפייסבוק. זה היה בשעה 11:00 בבוקר, כאשר רנ"ג יצחק אקריש, מפקד בסיס מז"י יוצא בפעם האחרונה מהבסיס. עשרות חיילים וקצינים עמדו בשני טורים והפריחו בלונים ומחאו לו כפיים. "רציתי ללכת להתפלל, להגיד תהילים בבסיס, אבל כבר העמיסו לי את הדברים של המשרד לאוטו", הוא משחזר, "אני עולה לאוטו, ובמקום לפנות שמאלה כמו שאני רגיל, אל תוך הבסיס, פניתי ימינה, ואז אני רואה שתי שורות של 150 חיילים וחיילות, קצינים וקצינות עם בלונים בצבע כחול ולבן, אני פה התפרקתי. בכיתי. פה הבנתי שזהו, אני מסיים 43 שנות שירות. אבל כשאתה יוצא ורואה מה עשו בשבילך, אתה מבין איזו הערכה הייתה לך, ואיך אתה כיבדת אנשים. כי אם לא הייתי מכבד אנשים, לא הייתי מקבל את ההערכה הזאתי. אני מאמין שלכל דבר יש סוף. כל הזמן שחיילים היו באים ואומרים לי, ‘נשארה לי עוד שנה לשרת', הייתי אומר להם, ‘אני כל כך הרבה זמן בצבא ולא הכרתי מישהו שעוצר את הזמן'. את המשפט הזה, שאמרתי אותו לכולם, אז יישמתי אותו עליי באותו היום. זה מה שנתן לי להרגיש יותר קל בפרידה".

סרטון הפרידה:

מתי היה השלב שבו אתה אומר לעצמך זהו, אחרי כל כך הרבה שנים?
"לפני שנה וחצי קיבלתי פרס מפעל חיים מראש אכ"א על טיפול בילדים בעלי צרכים מיוחדים. ברגע שקיבלתי את פרס מפעל חיים, אחרי שבוע הסתכלתי על עצמי ואמרתי, ‘אקריש, הגעת לטופ'. אחרי שהייתי מצטיין קצין חינוך ראשי על טיפול בחיילי מקא"מ (קידום אוכלוסייה מיוחדת), מצטיין אלוף, מצטיין רמטכ"ל, ופרס מפעל החיים זה הטופ. אמרתי לעצמי שהגעתי לשיא והתחלתי לחשוב איך אני יוצא מזה בשיא. עם אותה הערכה שאתה מקבל מכולם ועם אותו כבדו שאתה מקבל מכולם. אז נכון, זה היה קשה, ואף אחד לא האמין. אמרו לי, ‘אקריש, זה מה שאתה אוהב'. אמרתי, ‘חבר'ה, אני כל השירות לא ביקשתי. עכשיו אני מבקש, אז תכבדו את הבקשה שלי'. למרות שעד היום האחרון היו חלק שלא האמינו שזה היום האחרון".

נראה לי שהיה גם חלק בך שלא האמין עד הרגע האחרון.
"לא. אני הכנתי את עצמי תקופה ארוכה. אני יומיים בבית, ואני מרגיש שעשיתי תהליך נכון. חסרים הדברים, אבל צריך לדעת מתי להגיד סטופ, צריך לצאת בשיא, על הרגליים, כשאתה מעריך ומעריכים אותך, וזה הדברים הכי טובים שיכולים להיות".

"חסר לי הסיבוב בבסיס". אקריש על אזרחי. צילום: פבל

אז קמת בבוקר באזרחות. מה היה חסר לך?
"היה חסר לי הסיבוב בבסיס, הכניסה למטבח, לעבור דרך החדר אוכל. לראות את החיילים שעובדים, לראות את המקום שבמשך 25 שנים היה חלק בלתי נפרד ממני. לעבוד כל יום 10, 12 וגם 14 שעות עבודה, ימים, שבתות וחגים הכול וזהו. אתה יודע שזה נגמר. צריך לדעת לעשות סטופ".

"עם החלטה שונה הייתי מגיע למקום אחר"

אקריש בן 60. הוא נולד בארץ בשנת 1959 להורים עולים ממרוקו. הוא גדל בשכונת שמשון באשקלון, בשמשון ב' ואחרי זה בשמשון ד'. שכונות לא קלות. "אתה מסתובב שם עם אותם אנשים, ואתה צריך לדעת לאן אתה לוקח את עצמך ולאן ללכת, וזה לא היה קל. כי יכולתי לקבל החלטה אחת קצת שונה, והייתי מגיע למקום אחר. היו לי חברים, חלקם עד היום חברים, חלקם כבר לא בחיים. אבל אני מפריד בין מה שהם היו לבין מה שהם, מבחינתי כל אחד ואחד גדל איתי בשכונה, ואני לא יכול להתעלם ממנו ולא יכול לשכוח אותו. אם צריך לעזור לו, אני אעזור לו, ויש כאלה שזה כבר דור שני שהאבא היה חייל והבן היה חייל. ואם היה אבא שלא עשה צבא, אז נלחמתי והפכתי עולמות שהבן יעשה צבא ויסיים שירות".

רנ"ג יצחק אקריש במגרש המסדרים במז"י

"חלק בלתי נפרד ממני". אקריש מצדיע במגרש המסדרים במז"י

הוא למד בבית הספר בן צבי ביסודי ולאחר מכן בפנימיית הדסה נעורים והתגייס בגיל 17.5, "אז היה מותר להתגייס בגיל 17.5, ומאז ועד היום אני בצבא הגנה לישראל".

הוא התחיל כטכנאי צמ"ה (ציוד מכני הנדסי), תחילה בסיני ולאחרי הפינוי עבר לבסיס קציעות ומשם למחנה חיון. באותו השלב הוא נישא לאתי, ואז עזב לבסיס ג'וליס, ששם שירת כרס"ר מפקדה משנת 1984 ועד שנת 1994, אז עזב לבסיס מפקדת זרוע יבשה, שבזמנו היה נקרא מפח"ש (מפקדת חילות שדה). הוא החל את תפקידו בבסיס מז"י כרס"ר הבסיס כשבע שנים ולאחר מכן כ-17 שנה בתפקיד מפקד מחנה. הוא מונה לתפקיד הזה על ידי מי שהיה אז מפקד זרוע היבשה, אלוף יפתח רון טל. מאז הוא כיהן תחת שבעה מפקדי זרוע יבשה, בהם בני גנץ וסמי תורג'מן.

רנ"ג יצחק אקריש ואלוף במיל סמי תורגמן

"יכולתי להיכנס לכל אלוף". אקריש ואלוף במיל' סמי תורג'מן בטקס הפרידה

אקריש מספר כי האלופים, אף על פי שהיה להם חצי צבא על הכתפיים, היו מתעניינים במה שקורה בבסיס ומה שקורה עם החיילים, "החיילים שהיו מגיעים הם היו חיילים עם בעיות ומצוקה, כמעט חצי מהחיילים היו חיילי אוכלוסיות מיוחדות. היו חיילים שבבוקר קמים ואומרים לי, ‘אני קם בבוקר ולא יודע אם לאימא שלי יש אוכל לתת בבית. איך אתה רוצה שאני אעשה צבא?' ואז לקחת אותו ולהסביר לו ולמצוא לו תפקיד שהוא יעשה אותו כמו שצריך וגם יוכל לעזור בבית. זה ארגז הכלים הקטן שהבאתי מהבית, זה לעזור לאנשים האלה. כי אני חושב בלי ארגז הכלים הזה, לא הייתי מצליח".

הסיכה והגאווה

אקריש קיבל חיילים רבים כשהם חסרי מוטיבציה, והוא מפנה אצבע מאשימה למערכת החינוך, "אני חושב שאם היו נותנים להם יותר אפשרויות במסגרת בתי הספר, הם היו מגיעים הרבה יותר בשלים לצבא. היום לצערי הרב שמים טראנסים בהפסקות. ומתי מניפים דגל בבית ספר? פעם בשנה? שרים את ‘התקווה' פעם בשנה. חייל שמגיע, איזה ערכים הוא מקבל? פעם בחודש צריך לעמוד מול הדגל, לשיר ‘התקווה'. אני חושב שהנוער היה מקבל ערכים הרבה יותר טובים".

סיכת חונך מקא"מ. צילום: פבל

"כאילו זכיתי בפיס". אקריש מצביע בגאווה על סיכת חונך מקא"מ. צילום: פבל

על דש מדיו של אקריש ישנן כמה סיכות מכל מיני מלחמות ותפקידים שהוא ביצע, אבל בסיכה אחת הוא מתגאה ממש – סיכה של חונך מקא"מ (קידום אוכלוסייה מיוחדת). "זה מפעל שרפול ז"ל הקים לפני המון שנים, וקיבלתי את החיילים האלה. בשנת 87' יצאתי לקורס חונך מקא"מ בכיר, ומאז הקורס הזה טיפלתי בכל חיילי המקא"מ. כל חייל כזה שהיה מגיע, הייתי מטפל בו ודואג לו שישרת".

אז מאז התחלת לדאוג ולעסוק בחיילים הללו או שזה קשור גם לרקע של השכונה שבה גדלת?
"זה שניהם יחד. היום אתה מסתובב באזור איפה שגרתי, ואתה רואה דברים שכואב הלב לראות אותם".

יש סיפור אחד שבו הוא זוכר את עצמו ממש מתאמץ עבור חייל ומגיע עד לדרגים הכי גבוהים. זה היה חייל מעט בעייתי, שהגיע מאחת השכונות הקשות של העיר. זמן קצר לפני הגיוס שלו הוא קיבל שלילת רישיון למשך שלוש שנים. "במשך חודשיים הוא מטאטא ומגרף, ואני אומר לו, ‘זה מה שאתה רוצה לעשות כל הזמן?' אז הוא אמר לי, ‘מה שאני רוצה אני לא אקבל. אני רוצה להיות מפעיל ציוד מכני'. והוא לא יכול להיות בגלל שהוא קיבל שלילה. הלכתי למלחמת חורמה והגעתי עד למשרד המשפטים ולנשיא המדינה, והוא קיבל חנינה. מיד אחרי זה הוצאתי אותו לקורס נהיגה. אבל הוא ויתר על הקורס בגלל המצב בבית. העברתי אותו לבסיס משמר הנגב הוא שירת שם, התחתן והייתה לי הזכות לטפל גם בבן שלו, וזה בגלל ההתעקשות שלי".

רנ"ג יצחק אקריש. צילום: פבל

"בתור רנ"ג מחלתי על כבודי". אקריש. צילום: פבל

כולנו שווים

אחד הדברים המזוהים עם אקריש זה הטיפול הבלתי נלאה שלו באוכלוסיות של חיילים ממשפחות קשות יום ולא פחות בחיילים בעלי צרכים מיוחדים. עם החיילים הללו זה אפילו קצת יותר מורכב, כי פעמים רבות צה"ל הוא זה שמסרב לגייס אותם, ואקריש היה זה שמתעקש לגייס אותם. "לפני עשר שנים, כשהתחיל פרויקט ‘שווים במדים', אמרתי, ‘מה זה? כולנו, גם הם וגם אנחנו, צלם אלוהים ברא אותנו'. נלחמתי שיעסיקו אותם, ואחרי השירות שימשיכו לשרת אותנו. לראות אותם קמים בבוקר ומתרגשים כשהם לובשים מדים והולכים עם חוגר. לראות חייל שמגיע עם קביים ופתאום הולך בלי קביים או חייל שלא מדבר ואז פתאום הוא שר, אין סיפוק גדול יותר מזה, ושום כסף בעולם לא שווה את זה".

רנ"ג יצחק אקריש

"צלם אלוהים ברא אותנו". אקריש ואחד החיילים המתנדבים

עד כמה היה הדבר בדמו של אקריש? כמעט עד היום האחרון של השירות שלו הוא נאבק כדי שיגייסו חיילת בעלת צרכים מיוחדים שבצה"ל סירבו לגייס, "הייתה חיילת, שראש מחלקת בריאות הנפש של הצבא לא אישר אותה. אני התעקשתי כי אני קיבלתי לפניה הרבה ילדים, והיא לא שונה מהם. היא צריכה ליווי או הסעה? אני אדאג לה. כל מה שהיא צריכה הבאתי לה. יום לפני שסיימתי את השירות מפקד הבקו"ם כתב לי, ‘אקריש אישרתי את הגיוס שלה'. אני באותו הרגע קפצתי מהכיסא כאילו זכיתי בפיס".

רנ"ג יצחק אקריש

"זאת המתנה שלי". אקריש ואחת המתנדבות לשירות

למה נלחמת עליה?
"ראיתי שהיא כן יכולה לתרום מעצמה, וכל מה שעניין אותה בחיים זה ללבוש מדים ולהחזיק חוגר. בשבילי להילחם על הדברים האלה זאת המתנה שלי שאני מעביר הלאה".

לטקס הפרידה ממנו, שהתקיים ביום חמישי האחרון בבסיס מז"י, הגיעו אלופים רבים וקצינים בכירים להיפרד. אבל כשהוא עמד על הבמה שם, ראו בעיניים שלו ממי היה חשוב לו להיפרד באמת, ואלה החיילים בעלי הצרכים מיוחדים שעלו לבמה ועמדו לצדו והקדישו לו שיר אף שקשה להם לשיר ולבטא את המילים. אבל את האהבה אליו ואת הכרת התודה שלהם הם כן הצליחו לבטא.

רנ"ג יצחק אקריש בטקס הפרידה

"נלחמתי שיעסיקו אותם". המחווה של החיילים המתנדבים בטקס הפרידה

לאקריש יש מוטו, ולפיו כל אחד צריך לשרת, ואין תפקיד אחד שהוא חשוב יותר מהשני. "כולם לא יכולים להיות טייסים, והתפקיד שלהם לא היו שוליים. טייס ללא אפסנאי או ללא טבח לא יכול להיות טייס. אני רואה בתפקידים האלה כערך עליון. ומה שחשוב זה שהחייל יסיים שלוש שנות שירות. כי אם הוא לא יסיים שלוש שנים, אז סיכוי קלוש שהבן שלו ישרת, וגם כאן עשיתי מלחמות על חיילים שההורים שלהם לא עשו צבא, ואם הבן שלו לא יעשה צבא וגם הבן שלו לא יעשה, אז מה יהיה איתנו? אני ראיתי גם במסגרת הצבאית את המקום וההזדמנות של חיילים להשתקם".

חינוך זה משהו שבוער בך. נראה אותך שם עכשיו?
"אני מוכן ללכת לכל מקום שיקראו לי כדי שאוכל לתרום מהניסיון שלי לעזור לחיילים ולהכין אותם טוב. לא כל החיילים יהיו קרביים ולא כולם יהיו קצינים".

רנ"ג יצחק אקריש. צילום: פבל

"מה בן אדם לוקח איתו? מעשים טובים". אקריש. צילום: פבל

"גזמתי וטאטאתי כבישים"

אקריש מודע לתדמית של מחנה מז"י ולכך שלעיתים גם בשעות המוקדמות של היום ניתן לראות חיילים שכבר יוצאים בחזרה הביתה. אבל יש לו מסר להבהיר בעניין: "אותם חיילים היו במפקדות, גם אם הם באו ב-8:00 והלכו הביתה ב-12:00 או ב-13:00, זה טוב כי אם הם לא היו עושים את זה, הם לא היו עושים צבא בכלל. כתוב: 'אין אדם אשר יעשה טוב ולא יחטא', ניקח את החטא והמעשה וכל עוד המעשה גדול על החטא, אני אעשה אותו. אם אני צריך לתת לחייל אוכל מהבסיס, שזה אסור, אבל באוכל הזה שאני נותן יהיה להם מה לאכול בשישי שבת בבית, אז אני אתן ואעשה הכול".

אז מה התכניות שלך לאזרחות?
"הייתה אצלי מנהלת של בית ספר עם צרכים מיוחדים, אז אותי מעניין ללכת לראות מה אני יכול לעזור להם. האם פעם לקחו את הילדים האלה לסיור בכותל? לסיור בבסיס צבאי? האם עשו להם טקס חיול? אני לא יודע. מה בן אדם לוקח איתו לעולם הבא? מעשים טובים, זה מה שנעשה".

רס"ב משה סרוסי ורנ"ג יצחק אקריש

אקריש עם הרס"ר שהחליף אותו, רס"ב משה סרוסי

בכניסה למשרד מפקד מחנה מז"י ישנה שורה ארוכה של תמונות מפקד המחנה, רובם סגני אלופים וחלקם בדרגת רב סרן, ואז מגיעה התמונה של אקריש, שהוא לא קצין, זאת למרות שהוצע לו לקבל דרגה אישית, אך הוא לא רצה בכך. "כל אחד שקיבל דרגה זה מגיע, לא רציתי לקבל, זה לא אני. ב-2002 קיבלתי רנ"ג, אז אני אשים דרגות של סגן אלוף? היתרון שלי כרנ"ג שיכולתי להיכנס לכל אלוף ולכל תת אלוף ולכל מקום בצבא, כי אין לי כבר איפה להתקדם. כסגן אלוף הייתי צריך לחשוב ארבע פעמים לפני שהייתי פותח את הדלת לאלוף או למפקד אחר. בתור רנ"ג הייתי אומר לו 'בוקר טוב' ועולה איתו בש"ג ואומר לו מה שאני חושב וצריך. בתור סגן אלוף לא הייתי יכול לעשות את זה. בתור רנ"ג מחלתי על כבודי, צריך לגזום עצים, גזמתי. צריך לטאטא כבישים טאטאתי. עם המדים ועם הכול. הייתי עושה זה בכיף ובאהבה".

"כל מה שעשיתי זה לא אני"

43 שנים הוא שירת בצבא והוא יודע למי הוא צריך להודות ובזכות מי הוא הצליח גם לשרת כל כך הרבה וגם לגדל משפחה לתפארת, "הילדים היו תינוקות, ואשתי החליפה להם ודאגה לה, קופת חולים, ואני אומר: תדעו, כל מה שעשיתי, זה לא אני. כי מאחורי כל גבר מצליח יש אישה. אספות הורים, היא לא ויתרה, ומה שהכי חשוב, היא שלחה את הילדים לארבעה-חמישה חוגים בשבוע, כל יום חוג אחר. היא אמרה לי, 'כל עוד שהם מקשיבים בקולנו, תן להם חוגים'. הילד שלי בכיתה ד' כבר ידע לדבר אנגלית והכול, גם הילדה, כולם".

רנ"ג יצחק ואתי אקריש. צילום: פבל

"מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה". יצחק ואתי אקריש. צילום: פבל

הבן הגדול שלו הוא עו"ד ובעל תואר במנהל עסקים, הבת האמצעית משרתת בקבע בדרגת סגן אלוף ובת הזקונים היא שחקנית שסיימה שלוש שנים בבית הספר למשחק בית צבי. "אני תומך בה באהבה, ראינו אותה בהצגה, כל הצגה חדשה שהעלו נסענו כל המשפחה לרמת גן. אתה צריך לכבד את הילד, מה שהוא רוצה".

אולי יעניין אותך גם

תגובות

5 תגובות
  1. סמדר בן חיון

    קראתי את הכתבה ןכל כך היתרגשתי גם בשבילך . נדירים הם המפקדים שנקודת ראותם ואמונתם כשלך .
    אדם ערכי מוסרי אכפתי וקשוב, אני בטוחה וסמוכה שמינפת רבים וטובים ובחלקם אף משרתים בשירות קבע גם היום .
    מעומקה של ליבה מאחלת לך בריאות טובה ובכל אשר תעשה תהה מבורך פי כמה וכמה מונים .. ובהצלחה !

  2. צבי צור

    איציק אח שלי את תותח . המשך במשימת חייך למען הילדים המיוחדים !!

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    בלעדיו היו הרבה אנשים שלא היו עושים צבא צריך להודות לו ולדויד ברכה קודמו שעשו צלאכת קודש

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר