למרות הסיקור התקשורתי הרחב והעובדה שהפכה לשיחת היום, אושר בנד, הטרנסג’נדרית האשקלונית בת ה-15, עדיין בבית ואינה מגיעה לבית הספר: "אני ממש מפחדת לחזור", היא אומרת, "למרות כל התמיכה שאני מקבלת בשבועיים האחרונים, אני לא חושבת שזה שינה את דרך המחשבה של הילדים בבית הספר. מאז שהתפוצצה הפרשה, גם המעט חברים שהיו לי נעלמו, אף אחד לא יצר קשר ולא שאל לשלומי. אני כבר לא מתאכזבת אפילו, כי הפסקתי לצפות. את התמיכה הגדולה אני מקבלת דווקא מאנשים זרים לחלוטין, ולא מאלה שהיו חברים שלי".
"שמונה חודשים שהילדה בבית, וכנראה שהיד עוד נטויה", מוסיפה דודתה אוסנת, "למרות שהחוק קובע שאמורים לשלוח מורים עבור ילדים שלא מגיעים לבית הספר זמן ממושך, במקרה של אושר זה לא קרה. התוצאה היא שהיא הייתה בפער בחומר של כמעט שנה שלמה, ואנחנו לא יודעים איך לגשר עליו. לשמחתנו בימים האחרונים פנו אלינו מורים שהציעו ללמד את אושר בבית בהתנדבות, ואנחנו מקווים להתחיל את זה כבר בשבוע הבא".
אושר בנד. צילום: אילן אסייג
הריאיון איתה מתקיים בשעות הצהריים. בשעה שבה רוב בני גילה נמצאים עדיין בעיצומו של יום הלימודים, היא עצמה רק מתעוררת משינה. בנד נאלצת להשלים שעות שינה בשעות הבוקר והצהריים כיוון שבלילות היא אינה מצליחה לעצום עין: "היא עדיין לא ישנה טוב, כמעט לא ישנה בכלל", אומרת אימה רגינה, שמלווה אותה באופן צמוד לאורך כל הדרך, "כל הלילה היא קופצת מסיוטים ורק בבוקר נרגעת קצת ונרדמת".
"קשה לי מאוד להירדם בגלל כל המחשבות", מוסיפה אושר, "אני עדיין חושבת על כל מה שקרה ומפוחדת. בלילות אני מתעוררת הרבה ומבינה ששוב היה לי סיוט, אבל אני לא זוכרת על מה אני חולמת".
"בפריפריה יש חוסר קבלה של מי שנראה שונה"
כזכור, בנד הצעירה פרצה לתודעה של כולנו לאחר שלטענתה הפכה לשק חבטות בבית הספר, סבלה זמן ממושך מאלימות ויחס פוגעני ומעליב מצד חבריה. באחת הפעמים אף הותקפה באלימות קשה, שבעקבותיה אושפזה לקבלת טיפול בבית החולים, ומאז לא חזרה לספסל הלימודים. בחודש האחרון היא ואימה אף עזבו את דירת העמיגור שהן מתגוררות בה בשכונת שמשון בעיר ועברו להתגורר אצל הדודה.
לדבריהן, בינתיים אין להן שום אפשרות לחזור הביתה. "הגענו לאשקלון בסך הכול לפני שנתיים וחצי", מספרת האם, "כבר בהתחלה היה מאוד לא נוח עם השכנים, שגילו אפס סובלנות לאושר. עכשיו, אחרי שהכל יצא החוצה, בכלל בלתי אפשרי לחזור הביתה. אושר מאוד מפחדת לחזור לשם, והמצב הרגשי שלה בכלל לא מאפשר זאת".
אושר בנד ואמה רג'ינה. צילום: אילן אסייג
האם מספרת כי בימים האחרונים יצר איתם קשר מנכ"ל עמיגור, ששמע את הסיפור והבטיח לטפל בתיק אישית ולקדם את הטיפול, כדי שהאם והבת יוכלו לקבל דירה חדשה ולשוב למסלול החיים הרגיל: "אנחנו מאוד מודים לו על הסיוע ומקווים שזה ייגמר כמה שיותר מהר", אומרת רגינה, "זה לא פשוט להעביר עכשיו שוב את כל החיים שלנו, אבל זה חשוב לאושר. כבר מזמן הפסקתי להסתכל על עצמי, שמתי את עצמי בצד, ועכשיו זו קודם כול אושר. אני לא יכולה להרשות שהיא תהיה מפוחדת כל הזמן ובלי תחושת ביטחון. ציפיתי שהמסגרת הלימודית תיתן לה את הביטחון הזה, אבל זה לא קרה. ציפיתי שתהיה פה אפס סבלנות לאלימות, וכל ילד ירגיש בטוח, אבל אני רואה שבאשקלון אין את זה, בטח לא בבית הספר שבו למדה אושר. הם טוענים שהם טיפלו, אבל זה לא נכון. יש לי הקלטה שבה נאמר לי בפירוש שאני יכולה להשאיר את הילדה בבית כי אין להם דרך להגן עליה. אני חושבת שבפריפריה עדיין יש חוסר מודעות, ומשם באה החוסר קבלה של כל מי שנראה שונה. נכנסים לילדה בת 15.5 לתחתונים ושואלים אותה מה יש לה שם, למרות שזה בכלל לא אמור להיות נושא לשיחה".
בפריפריה אין מודעות. אושר בנד. צילום: מוטי מילרוד
"הכי קל להאשים את הקורבן"
בעוד הקולות של תושבי אשקלון על הפרשה הזו עדיין מעט חלוקים, מחוץ לגבולות העיר זכתה אושר לאהדה רבה ואף נדמה שהיא הפכה להיות סוג של סמל במאבק לזכויות הקהילה הטרנסג’נדרית הצעירה בארץ.
"קשה לי להגיד שאני מרגישה סמל", היא אומרת, "אבל כן פונים אליי הרבה מאוד בני נוער, אומרים לי כל הכבוד ושאני מעבירה מסר חשוב ומחזקת גם אותם. זה מחמם את הלב ונותן הרבה תקווה לעתיד".
השבוע אף התקיימה הפגנת תמיכה בבנד מול משרד החינוך בתל אביב. את ההפגנה יזמו ארגון "מעברים – שינוי בר קיימא לקהילה הטרנסית" וכן ארגון "ברית הלביאות – משפחות למען ילדים ונוער טרנס". עשרות מפגינים הגיעו להביע הזדהות ודרשו למצוא לבנד מסגרת חינוכית שבה היא תרגיש מוגנת מפני אלימות. מפגינים אחזו בשלטים שבהם נכתב בין היתר: "לא גבר, לא אישה, גם לי יש זכות להשכלה" וקראו קריאות כמו "כולנו ביחד, בגאווה בלי פחד", "טרנסיות לא שותקות, הן עושות מהפכות", "משרד החינוך לא יפגע בזכויות התלמידה", "אלימות בבית הספר, לי זה לא נשמע בסדר".
אושר בנד בהפגנה מול משרד החינוך. צילום: מוטי מילרוד
איך הרגשת כשנודע לך על ההפגנה?
"הייתי קצת מופתעת, אבל הרגשתי טוב מאוד. התחושה הזאת שיש מאחורייך גב מאוד מחזקת. אם בבית הספר אף אחד לא דאג לי, אז לפחות עכשיו. הגיעו למעלה מ-100 איש להערכתי, ובהחלט הופתעתי גם מהכמות".
ואיך היה במהלך ההפגנה?
"זאת הייתה אולי הפעם הראשונה שבה באמת השתחררתי והרגשתי בנוח להגיד את מה שאני מרגישה. אני חושבת שזה בגלל שהרגשתי בטוחה ובסביבה תומכת ומחבקת".
את חושבת שבאשקלון יש פחות קבלה?
"בהחלט כן. אין ספק שאם הייתי גרה במרכז, זה היה נראה אחרת. אני דווקא לא חושבת שזה בא מחוסר מודעות, לדעתי זה רק בגלל חוסר היכולת לקבל את השונה".
את מרגישה שונה?
"כן, אבל אני אוהבת את עצמי כמו שאני. כן, אני לא יושבת על אותה משבצת של כולם, אבל למדתי לקבל את זה. לא בחרתי להיות שונה, אבל בתקופה האחרונה דווקא הבנתי עוד יותר שטוב לי עם זה שאני שונה. נכון שזה לא קל מבחינה חברתית, והסביבה לא תמיד מקבלת, אבל זה עדיין לא מה שיגרום לי לוותר על מי שאני".
אושר בנד בהפגנה. צילום: מוטי מילרוד
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
היו שטענו שההתנהגות שלך היא זו שעוררה את תגובות הנגד.
"שמעתי את הטענות הללו ואמרתי כבר שוב ושוב שהן לא נכונות. כן, עשיתי תוספות שיער וכן עשיתי בניית ציפורניים, אם זה נחשב בעיני מישהו כפרובוקציה, זו בעיה שלו. מעבר לזה, מעולם לא פגעתי באף אחד. בבית הספר יש מצלמות, כולם מוזמנים לפתוח ולראות איך התנהגתי ומה עשיתי. כולם עשו יד אחת עם בית הספר, כי הכי קל להאשים את הקורבן".
"אני לא מתביישת במי שאני"
בימים אחרונים הצליחה אושר, יחד עם אימה ודודתה, למצוא לעצמה מסגרת חדשה – פנימייה חברתית במצפה רמון. אושר ביקרה במקום וכבר מחכה בכיליון עיניים להתחיל שם פרק חדש בחייה: "זה מקום מיוחד, שבו מקבלים את כולם בדיוק כמו שהם, בלי לשפוט, וזה מדהים בעיניי. זה מקום שיקר ללמוד בו, אז אני מחכה עכשיו לקבל סבסוד של משרד החינוך ומקווה שזה כבר יקרה כמה שיותר מהר".
אושר בנד. צילום: אילן אסייג
התעייפת קצת לנהל את המאבק הזה?
"לא תכננתי שזה יתפתח למקומות כאלה, אבל זה קרה. לא, לא התעייפתי, בדיוק ההפך. התמיכה שאני מקבלת נותנת לי הרבה מאוד כוח להמשיך. למרות שיש גם תגובות רעות ולא מעט, אני לא נותנת לזה מקום. טוב לי עם החשיפה, כי אני לא מתביישת במי שאני, והיא נועדה למטרה טובה".
את אופטימית?
"לרוב, כן. אני מחכה כבר להתחיל ללמוד במקום החדש ומקווה שיהיה בסדר. אני מאמינה שהמאבק הזה יחולל שינוי. חשוב לי להגיד לבני נוער אחרים שקודם כול יאהבו את עצמם ויקבלו את עצמם איך שהם. הדרך לפעמים לא פשוטה, אבל היא משתלמת כי בסופה אתה נשאר נאמן לעצמך".
