משפחת כהן: קבלני השיפוצים
איתמר כהן (32), נשוי לרויטל ואבא לשלושה (2.5 ,5 ,7) הוא דור שלישי לשיפוצניקים, בעל עסק עצמאי. עד לפני שבועיים גם אביו הרצל בן ה-62 עבד ביחד איתו בעסק, אבל נאלץ להפסיק את עבודתו בשל ניתוח בעמוד השדרה.
את השושלת המשפחתית החל הסבא ציון כהן בן ה-82, שעלה ארצה מאיראן והחל לעבוד בחברת סולל בונה. “הם היו תשעה ילדים, אז כדי להשלים הכנסה סבא, שהיה טייח במקצועו, עשה עבודות טיח פרטיות”, מספר איתמר. אחרי שצבר לקוחות ושמו החל ללכת לפניו, עזב ציון את החברה ופתח עסק עצמאי יחד עם אחיו. “בתחילת הדרך הם עסקו בעיקר בעבודות טיח וריצוף ובנו את הבניינים הראשונים במצפה רמון, חיספין וקצרין”. בגיל 70 הפסיק ציון את עבודתו בתחום: “הקושי הפיזי הוא גדול”, אומר איתמר, “זאת לא עבודה שאפשר לשרוד בה עד גילאים מופלגים, סבא שלי דווקא הצליח”.
שלושה דורות של קבלני שיפוצים.
מימין: ציון, איתמר והרצל
על ברכיו של הסבא ציון גדל בנו הרצל, שכבר בגיל צעיר מאוד החל לעבוד ביחד איתו. בהמשך פתח גם הוא חברה עצמאית ועבד בתור קבלן. אחרי 22 שנים של ניהול עסק עצמאי, לפני כשבע שנים הוא סגר ועבר להיות שכיר. כמעט במקביל לסגירת העסק של אביו פתח איתמר את העסק שלו, ואליו הצטרף בסופו של דבר גם אביו אחרי שנתיים עבודה כשכיר. “אבא, למעשה, ניהל את העבודה בעסק הזה והיה אחראי על העובדים. למדתי ממנו הרבה במהלך העבודה המשותפת שלנו, הוא תמיד נתן טיפים ולימד אותי מהניסיון הרב שלו”.
איך אתה הצטרפת לתחום?
“אני לא הייתי ילד למדן במיוחד. אז מגיל צעיר הייתי מתלווה לאבא לעבודה, התחלתי לסייע לטייחים ורצפים כבר בגיל 13. האמת שכל האחים העבירו את הילדות שלהם עם אבא בעבודה, אבל אני היחיד שהמשיך עם זה”.
למה בחרת להמשיך?
“אני אוהב את המקצוע הזה מאוד. כשאתה רואה משהו שהוא עדיין לא בנוי והופך אותו למשהו אחר לגמרי, אין סיפוק גדול מזה. אנשים חולמים על הבתים שלהם, ואני זכיתי להגשים להם את החלומות שלהם. עבורי זאת זכות. התחלתי את דרכי בשיפוץ מקלחות, בדרך יצאתי להרבה מאוד קורסים והכשרות וצברתי ידע וניסיון. היום אני מעסיק עובדים, עושה פרויקטים גדולים ועובד בכל הארץ עם החברות הכי גדולות. זה תחום שכל הזמן מתפתח, תמיד יש דברים חדשים ללמוד ולהתמקצע בהם, וזה מאוד מאתגר בכל פעם מחדש”.
יש דברים שאתה פחות אוהב בעבודה?
“לצערי זה תחום שאין מספיק הערכה אליו, לא של הסביבה ובהרבה מקרים גם לא של מצד הלקוחות. לסביבה אני כבר מזמן לא מתייחס, אבל כשלקוח לא מבין את מידת ההשקעה והעבודה שעשית זה לפעמים קצת מעליב. אנשים משום מה תמיד מחפשים איפה מרמים אותם או גונבים מהם, ולא מבינים שזו באמת עבודה מאוד קשה. מה שמחזיק אותי זו האהבה למקצוע, אחרת כבר מזמן לא הייתי שורד”.
אביך רצה שתמשיך את דרכו?
“אבא שלי תמיד אמר לי ללכת ללמוד משהו אחר. אני זוכר משפט שהוא היה אומר כל הזמן: ‘זאת לא עבודה לבני אדם, זו עבודה לחמורים’. אבל כשהוא ראה שזה מה שאני רוצה לעשות, הוא תמך”.
היית רוצה שגם הבן שלך ימשיך את השושלת?
“לבן הגדול שלי יש את כל כלי הצעצוע של ‘בוש’ והחלום שלו הוא להיות כמו אבא. אני, בדיוק כמו אבא שלי, חושב שכדאי לו ללכת ללמוד משהו אחר. אבל אם הוא יאהב את זה, ויקום כמוני כל בוקר עם חיוך, אז אני מאחוריו”.
משפחת לוגסי: רופאי שיניים
את השושלת הארוכה של רופאי השיניים לבית משפחת לוגסי החל סב המשפחה שמעון (88) עוד במרוקו. הוא היה בתחילת שנות ה-20 שלו כשהצטרף לעבודתו של רופא שיניים צרפתי במרקש והתאהב במקצוע. “הוא קלט מהר מאוד את התחום”, מספרת רעייתו רשל, “החל להתמקצע ופתח מרפאה עצמאית”. הם עלו ארצה בשנת 1962, כאן לא התקבלו התעודות של שמעון ממרוקו, והוא נאלץ להתחיל את דרכו מהתחלה. “הוא למד באוניברסיטה במשך שש שנים שלוש פעמים בשבוע, ובמקביל עבד כטכנאי שיניים. לא היה לו קשה עם השפה העברית כי במרוקו הוא למד הרבה תורה, אז היה לו בסיס טוב”. מרפאת השיניים שפתח דוקטור לוגסי בשנות ה-60 באשקלון הייתה בין הראשונות בעיר. “בהתחלה זה היה בשותפות עם רופא שיניים אחר, שכבר קיבל את הרישיון שלו בארץ והם עבדו יחד. אחרי שסיים את לימודיו הם התפצלו”, מספרת רשל.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
לבני הזוג חמישה ילדים, 15 נכדים ושישה נינים. גם הדור השני והשלישי הלכו בעקבות סבא שמעון. “כשהבן הבכור חיים סיים את הצבא בעלי אמר לו שהוא חייב ללכת ללמוד רפואת שיניים. האמת שבהתחלה הוא קצת חשש, אבל כשהתחיל את הלימודים התלהב והתאהב במקצוע. הוא למד באיטליה, חזר לארץ, עשה בחינות ופתח מרפאה”. לדוקטור חיים לוגסי ארבע בנות, הבכורה היא דוקטור דיוה לוגסי, שגם היא רופאת שיניים, ושתי בנות נוספות גם הן רופאות בתחומי התמחות אחרים.
בנם השני של שמעון ורשל הוא טכנאי שיניים בהכשרתו ושתי בנותיו גם הן רופאות שיניים. ניסים, הבן השלישי, טכנאי שיניים גם הוא ואחת מבנותיו גם היא ממשיכה את שושלת רופאי השיניים. הרביעי הוא דוד, שגם הוא וגם אשתו רופאי שיניים, ובתם הבכורה נמצאת כרגע בשנת הלימודים הראשונה שלה, וכן, גם היא לומדת רפואה. “הקטן יצא דווקא מהנדס”, צוחקת רשל, “הוא היחיד שלא המשיך את המסורת, כי אמר שזה לא בשבילו. יש לו שני ילדים קטנים יחסית, אז אנחנו עוד לא יודעים מה יהיה הכיוון שלהם בעתיד, אבל אולי גם הם ילמדו רפואת שיניים. אני מאוד מאוד גאה בכולם ומאושרת לראות אותם. שאלוהים רק ייתן לי בריאות לראות אותם מתפתחים ומצליחים עוד ועוד”.
שלושה דורות של רופאי שיניים: דיוה, חיים ושמעון לוגסי. צילום: אלבום פרטי
אחת מבנות הדור השלישי היא, כאמור, דוקטור דיוה לוגסי (34), בתו של חיים, נשואה לרועי ואימא לשניים (4,6). “מגיל צעיר מאוד היה לי ברור שזה מה שאני אעסוק בו. אבא שלי הוא דמות להערצה, ותמיד רציתי להיות כמוהו. הייתי יושבת שעות במרפאה, מסתכלת עליו עובד, מתעניינת ושואלת שאלות”, היא אומרת. את לימודיה היא עשתה באוניברסיטת תל אביב, שבה למד גם אביה. כשסיימה לפני כשמונה שנים הצטרפה למרפאה המשפחתית שבה עבדו אז סבה ואביה. “תקופה קצרה עבדנו יחד, ואז סבא יצא לפנסיה, ואני, למעשה, החלפתי אותו. אני מתייעצת עם אבא הרבה, הוא מתייעץ איתי, ואנחנו חולקים ידע. זה הכיף שעבודה ביחד”.
מה את אוהבת בעבודה שלך?
“קודם כול את העובדה שאני מרפאת אנשים ועוזרת להם. מה שמיוחד בתחום רפואת השיניים זה שזו עבודה עם הידיים והיא דורשת גם חשיבה יצירתית. מעבר לזה אני מאוד אוהבת לעבוד עם אנשים ואת הקשר שנוצר בינינו. לפעמים אני ממש משנה להם את החיים. זה מקצוע מדהים”.
תרצי שגם ילדייך ימשיכו את הדרך?
“בטח. אין ספק בכלל. אני כבר מעכשיו מכניסה לבת שלי שהיא תהיה רופאת שיניים. מי ימשיך אותי אם לא היא? בינתיים היא מוצאת בזה הרבה מאוד עניין, באה למרפאה, מתעניינת ואני משתפת אותה בהכול, בדיוק כמו שאבא שלי עשה איתי בילדות”.
משפחת כץ: האחיות
כשלאה ז”ל ראתה לראשונה את בתה ברכה כץ במדי אחות, היא לא הצליחה להסתיר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בה ומחתה דמעה. זה היה בשנת 1980, כששנים רבות קודם לכן גם היא סיימה את לימודי הסיעוד שלה בעיר לודז’ שבפולין. היא הספיקה לעבוד מעט בבית החולים בעירה, יחד עם אחותה, שהייתה האחות הראשית. אבל אז פרצה המלחמה, העיר הפכה לגטו, והחיים של כולם השתנו ללא הכר.
דורות של אחיות: ברכה ואושרה עם תמונה של סבתא לאה ז"ל. צילום: מתן כהן
בתום המלחמה פגשה לאה את צבי, שהיה מאושפז צמוד לאחיה בבית החולים לניצולים שסבלו ממחלות קשות בעקבות המלחמה.
השניים נישאו ועלו ארצה בעליית אקסודוס בשנת 1948, כשלאה כבר בהריון עם ברכה. התשוקה שלה לתחום הסיעוד הייתה רבה, אולם כאן בארץ היא לא הצליחה לממש את חלומה. “אבא לא היה אדם בריא וגם אני נולדתי, אז זה הקשה עליה. בנוסף, דרשו ממנה לעבור בחינות בשפה העברית, והיא הייתה צריכה להתפנות לפרנסת המשפחה, אז היא ויתרה, וזה כרסם בה במשך כל השנים”, מספרת ברכה (71). אז מעבר לזה שהמקצוע הזה התאים לאישיות שלי ולרצון שלי לנתינה, בתת המודע כנראה גם רציתי להרגיע את אמא, אז עשיתי את זה גם בשבילה”.
שנים ארוכות עבדה ברכה כאחות קיבוץ זיקים. בשנים האחרונות לפני פרישתה עבדה במשרד הבריאות באשקלון. לפני שמונה שנים פרשה מעבודתה, ומאז היא מתנדבת ומספקת את הצורך שלה בנתינה בדרכים אחרות.
לפני 12 שנה הצטרפה לתחום גם בתה של ברכה, אושרה בר לב. בר לב בת ה-38 נשואה לדוד ואימא לשתי בנות (3, 7) עבדה במהלך הקריירה שלה במגוון מקומות, בשנים האחרונות היא עוסקת בתחום הגריאטריה כמנהלת תחום הסיעוד במוסד "אחוזת הורים" באשקלון. “כמי שגדלה עם אימא שהייתה האחות של הקיבוץ, חייתי את זה כל שנות חיי”, מספרת אושרה, “מגיל צעיר הייתי מגיעה למרפאה ועוזרת לה לסדר את התרופות. פעם גם היו מביאים את הילדים החולים של הקיבוץ לבדיקה אצל האחות בבית. אז אני זוכרת המון ילדים שעברו בבית שלנו”. “אני לא הייתי מסוג האימהות שדחפו אותה לזה”, מוסיפה ברכה, “אבל אושרה בנויה קצת כמוני, אז זה היה טבעי שהיא מצאה את עצמה בתחום”.
אחרי שהשתחררה משירות קבע החלה אושרה את לימודיה בבית החולים ברזילי, בדיוק במקום שבו למדה אימה שנים רבות קודם לכן. “היה בינינו הרבה מאוד שיח משותף לאורך כל הדרך, והיא ליוותה אותי גם מקצועית לאורך שנים. אני חושבת שהיא גאה בי על זה שבחרתי להמשיך את הדרך הזאת. לצערי סבתא שלי נפטרה כשהייתי בשירות הצבאי שלי, אז היא לא זכתה לראות אותי. אין לי ספק שזה היה מסב לה הרבה נחת”.
מה את אוהבת בעבודה שלך?
“אני מאוד מחוברת למקצוע הזה, מאמינה בו וגאה להיות אחות. עסקתי גם בהדרכה שלו, ובכל הזדמנות אני משכנעת בנות ללמוד את התחום ולעסוק בו. למרות שיש קשיים בדרך, אני מאוד סגורה עליה, מרגישה שליחות ורואה בה את העתיד שלי”.
אילו קשיים?
“זאת עבודה לא פשוטה, בוודאי בתחום הגריאטריה, שהוא פריפריאלי והרבה פחות סקסי. מתמודדים עם דילמות אתיות לא פשוטות, והתחום סובל ממצוקה גדולה מבחינת התקצוב. אם כל המערכת נמצאת בקריסה, אז המוסדות הגריאטריים נמצאים הרבה יותר נמוך. אבל למרות הכול, ואולי דווקא בגלל כל אלה, אני גאה להיות דווקא במקום הזה. לעשות את העבודה המוטלת עליי בצורה טובה, עם הפנים למטופל וכבוד למטופלים”.
היית רוצה שהבנות שלך ימשיכו את הדרך?
“אני לא בטוחה. מצד אחד כן, זה מקצוע עם שליחות ומעבר לזה הוא מאוד מגוון ותמיד יש תעסוקה בתחום. מצד שני, אני לא הייתי רוצה שהן יחוו את הקשיים שאני חווה”.
ברכה: “בינתיים הן סופגות את האווירה ובעיקר מתחפשות לאחיות, אז אני מקווה שאולי זה ייתן להן קצת חשק. אם תהיה לי לפחות נכדה אחת שתמשיך את הדרך הזה, אני מאוד אשמח”.
משפחת גורן: עורכי דין
יונה גורן ז”ל עלה ארצה כנער יתום, פליט וחסר כול ובנה את עצמו בעשר אצבעותיו. הוא הגיע לעיר בשנת 1953 ובחר להתיישב בה הואיל וכאן לא היו עורכי דין. עו”ד גורן ז”ל נמנה עם ראשוני מייסדי אשקלון, הוא היה בוגר המחזור הראשון של האוניברסיטה העברית וכיהן כמעט כעורך הדין היחיד בעיר במשך שנים רבות. “אבא היה דמות מאוד מיוחדת”, מספר בנו עו”ד אלון גורן, “הוא היה עו”ד מקצועי ומוצלח ביותר, וכל תושב בעיר אשקלון הקטנה דאז ידע שיש לו כתובת אחת לכל עניין משפטי, והיא הייתה עו”ד יונה גורן”.
עו"ד אלון גורן מחזיק בידו את תמונת אביו עו"ד יונה גורן
יותר מכך, עו”ד יונה גורן הצטיין במידותיו האנושיות הנדירות. “הוא היה איש צדקה וחסד מובהק והקדיש חלק ניכר מזמנו בעשייה למען הכלל שלא על מנת לקבל פרס. לאחר שהוא נפטר מצאנו במסמכי עיזבונו כמעט 50 עמותות של צדקה וחסד שהוא עמד בראשן בכל התחומים, שאם אמנה אותם כאן, יכלה העמוד הזה כולו רק בעניין זה”.
בנוסף מספר אלון כי אביו היה אוטודיקט מובהק, בעל ידע אישי כביר בעשרות תחומי דעת ובעל זיכרון פנומנלי. התחביב הגדול שלו היה להעמיק לימוד וחקר בכל תחומי המחשבה והדעת, והוא הקדיש לזה את מרבית זמנו האישי: “צריך לזכור שאז לא היה אינטרנט. גוגל היה הראש שלו. הוא ידע ושלט בכמות פנומנלית של דברים”.
המשרד של עו”ד יונה גורן היה מקור לעלייה לרגל כמעט בכל שעות היממה. הוא ידע לסייע ולתת מזור לאנשים בכל תחומי החיים, כאשר חלק ניכר בזמנו עשה זאת באהבה וללא כל תמורה.
“על המצבה שלו חרוטות המילים ‘רודף צדקה וחסד, אוהב את הבריות’, שאפיינו אותו יותר מכול”, אומר אלון. “לאבא היה מאוד חשוב שאמשיך בדרכו, למרות שניחנתי בכישרונות מוזיקליים מובהקים שאפשרו לי קריירה מוזיקלית, לא ראיתי לעצמי ברירה אלא להיענות לציפייה של אבא ולהמשיך בדרכו”.
הדור השלישי: עו"ד איתי גורן
מיד אחרי השירות הצבאי שלו החל עו”ד אלון גורן את לימודיו באוניברסיטה העברית ירושלים וסיים בהצטיינות יתרה כמצטיין כדיקן במשך ארבע שנים. הוא נבחר להיות העורך של כתב העת היוקרתי של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ואף היה מרצה תקופה מסוימת. “הייתה תקופה שאף שקלתי ברצינות ללמוד לימודי דוקטורט באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית, לאחר שהתקבלתי, מתוך מספר מועמדים רב מאוד”, הוא מספר. “אני אוהב מאוד בעבודה שלי את המגע עם האנשים ואת היכולת לעזור לאנשים קשי יום”.
להבדיל מאביו, עו”ד גורן דווקא לא נתן הכוונה מקצועית לילדיו ולא המליץ להם לעסוק במשפטים כמקצוע. “אכן, מרבית ילדיי עוסקים בתחומי המדעים, המחשבים, מהנדסי תכנות וכיו”ב”, הוא אומר. בנו איתי הוא היחיד שבחר להמשיך את השושלת וללמוד משפטים. “איתי שימש עד עתה כעו”ד בכיר באחד המשרדים החשובים בתל אביב בנושא תכנון ובנייה ורשויות מקומיות. אנחנו בקשר מצוין, ואני מתייעץ עמו לעיתים קרובות”.
