שירת האזינו הפרשה הלפני אחרונה בתורה נחלקת לכמה חלקים. הפסוקים הראשונים מהווים פתיחה, לאחר מכן מתוארים חסדיו של האל ותגובתו כפויית הטובה של העם. על כן בא כאן תיאור של העונשים שיפקדו את העם, ולבסוף – נבואת נחמה בדבר האל שיסלח לעמו ויושיע אותם מצריהם.
שירת האזינו. השירה, כמו כל התורה, מדברת אל הכלל, אבל גם מדברת אל כל אחד מאיתנו כפרט. לכל אחד מאתנו יש את ה'האזינו' שלו, וכל אחד באמת צריך להתבונן בשינוי שחל בו ולקוות שאכן למד את השיעורים של השנה הקודמת. שירת האזינו היא שירה אקולוגית הפונה אל השמים והארץ המהווים תמיד עדים נצחיים לכל, וגם לליבו של האדם.
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
משה שר את שירת האזינו רגע לפני שהוא נפרד מעמו ומשליחותו, ובעיקר מהחלום שלו שלא יתגשם. השירה הזו הנה שירה אלוהית הבוקעת מפיו של משה שגמגם. שירת הים של משה חתמה את תקופת השעבוד ופתחה את תקופת הנדודים, ושירת האזינו חותמת את תקופת הנדודים ופותחת את תקופת כיבוש הארץ. משה רבנו קורא את השירה לעם ישראל, ומצווה אותם לשים לב לדברים שנאמרו להם, על מנת שיאריכו ימים בארץ ישראל, אליה הם עומדים להיכנס.
משה רבנו בשעותיו האחרונות מוכיח את עם ישראל על כפיות הטובה וחוסר הכרת הטוב כלפי הקב"ה ומכנה אותו בכינויים קשים, כמו "עם נבל" ועוד. הכרת הטוב מצד אחד מלמדת על זיכרון נאות והסתכלות נכונה של הדברים, ולעומתם כפיות הטובה והכפירה מגיעות בעקבות הסתכלות מעוותת ולא נכונה, שכחת העבר ואי התייחסות לעתיד.
הדבר נכון בכל מערכת – גדולה או משפחתית, בעבודה או בבית: המערכת צריכה להכיר טוב ולזכור עובד מעולה גם בימים פחות טובים שלו, בכל משפחה יש אתגרים וקשיים ולכן, הפתרון לאתגרים שניצבים בפנינו הינו לזכור את כל הטוב והחסד שקיבלנו מבן/בת הזוג, להיזכר (גם בעת קשה) בכל אותם רגעים יפים שמילאו את חיינו באושר ובשמחה. אסור לנהוג בכפיות טובה – עלינו לדעת זיכרון של ימים ומעשים טובים משכיח מעט ימים פחות טובים. לפיכך, רק באמצעות הכרת הטוב, מצד אחד והימנעות מכפיות טובה, מצד שני אפשר להתמודד עם קשיים מזדמנים ולעבור אותם בהצלחה.
בפרשת האזינו מופיע מסר נצחי נוסף – כרטיס צהוב מהדהד אקטואלי – "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט…." כאשר העם וגם כל אדם הנו רזה ובמעמד לא גבוה הוא מקפיד על הערכים והחוקים ואולם דווקא לאחר ששמן, לאחר שהצליח. הוא בועט בערכים ובבני אדם. עצוב ומחנך… לא פעם אנו אומרים על מנהל או ממונה בכעס "עבד כי ימלוך…" מנהל ששכח שהוא היה פעם עובד וכו'. נכון שהתפקיד דורש שינוי מהותי, נכון שהמנהל לא יכול להיות "סחבק" כבעבר, אבל האם השררה צריכה להשחית את המידות? האם המנהל צריך לשכוח את העובדה שהארגון הוא קודם כל אנשים… דומני שהביטוי "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" בא לומר למנהיגים ולמנהלים לא לשכוח את ערכי היסוד המוסריים, וגם לכל אדם שמתעשר או עולה מעלה לא לשכוח שהכוח משחית, שהרווחה והעושר טובים אבל, עלולים גם להיות מסוכנים. שירת האזינו חוזה ששפע כלכלי, לא רק שאין בו ליצור יציבות ושלווה, אלא הוא עלול לערער אותה עד היסוד, ולגרום להסתאבות וריקבון כפי שחזה הנביא עמוס בנבואותיו הקשות על עשירי ועשירות שומרון, ואת זה צריך לשנן תמיד. אימפריות עשירות מאוד התפרקו בגלל מאוס והשחתת מידות, ולעומתן מדינות לא עשירות שרדו לאורך דורות בגלל יציבות וחוסן מוסריים וערכיים.
ואגב, הפילוסוף מרטין בובר (1965-1878, אוסטריה, ישראל) "מחבר" בין הדימוי של האל לנשר בפרשה שלנו (פס' יא) " כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" לוישמן ישורון ויבעט. האל, בדמות נשר, מעורר את הגוזלים לעוף, זורק את הגוזל לשמים וקולט אותו שוב, עד שהגוזל לומד לעוף. במילים אחרות – האל לא מצפה מן העם רק להיות צופה פאסיבי, אלא מלמד את העם לעוף, תרתי משמע. זהו תהליך הרבה יותר קשה. בבית ובחינוך, כאשר אנו נותנים לגוזלינו – ילדינו, אתגר, כאשר אנו נותנים להם, לעוף, עלינו לעבור בהדרגתיות למצב בו הם לא יצטרכו את עזרתנו, כי המצב הנכון הוא, שהילדים \הגוזלים יעופו בכוחות עצמם. אבל, שברגע שהגוזל עף בכוחות עצמו, אין לנו עוד שליטה מוחלטת עליו, ולעתים יש לזה מחיר "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָטון ויבעט". ישורון הוא כמובן אחד מכינויי עם ישראל. העם השמין מכל השפע והטוב שהשפיע עליו האל ובעט. הגוזל למד לעוף – ובחר לו מסלול תעופה משלו מסלול שלא תואם את רצון האל, העם מוצג ככפוי טובה, וככזה – הוא ייענש.
אז מה לומדים מכך? אין דרך לדעת מה יצא מן הגוזל שלנו. אנחנו יכולים לחנך, להשפיע, לבנות. אבל ההמשך לא ידוע, כי אפילו על האל נאמר, בסופה של שירת האזינו: "וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם (יתחרט על מעשיו כלפיהם), "כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד".
תפקידנו, אפוא, הוא לגדל את הגוזל הזה וללמד אותו לעוף, ואם הוא יודע לעוף, גם אם בנתיב אחר, לכבד רצונו, מחד גיסא ולנסות לתקנו אם צריך מאידך גיסא. כך אנו המחנכים וההורים נוכל למלא את תפקידנו בהצלחה.
ומכאן, לסיפור מות משה – הפסוקים האחרונים בפרשה מתארים ציווי שאף אדם לא צווה מעולם – האל מצווה את משה בציווי (יחידי בתנ"ך) למות: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה". הר העברים, שהוא גם הר נבו, הפך לסמל בתרבות היהודית – סמל להחמצה, אך גם לאפשרות להשלים עם סיומה של תקופה שאחריה יגיע משהו אחר.
מהר נבו אפשר רק לראות את השלבים הבאים, אבל למשה כבר אין אפשרות להיכנס. משה נאלץ לפנות את הדרך לדור הבא של המנהיגות. משה מת על הר נבו, כאשר הוא מחזיק את החיבור העמוק הזה בין עבר – הווה – ועתיד. בשירת 'האזינו' משה מבקש לומר כי מה שיש לו להגיד להם לא שייך רק לעבר, אלא רלוונטי לכאן ולעכשיו ואף לדורות הבאים. העדות של השמים והארץ היא על זמנית.
משה, עבד ה', שכל חייו הוקדשו להוצאת עם ישראל ממצרים, הובלתו הקשה במדבר, מתן תורה, הנהגה והכנה לכניסה לארץ, לא יזכה להכניס את עמו לארץ. פסוקי הציווי הזה כואבים: למה נגזר על משה רבנו "עצב נבו"? גם כשאנחנו חוזרים אל הסיפור המלא של מי מריבה (הכאת הסלע), ליבנו מתייסר – הבגלל מכה ולא אמירה משה נענש כך?
פרופ' אסא כשר מתעמק בסוגייה זו רבות וקובע – משה לא נענש: לפי פרשנות זו משה רבנו מועבר מתפקידו. משה הנהיג נפלא את בני ישראל במדבר, הנהגה של נסים, של מן, ענני כבוד ובאר מים חיים. לצורך מטרה זו הוא היה המנהיג בהא הידיעה, אבל הכניסה לארץ דורשת חיי יום עכורים ולא רק ניסים, בארץ כנען נדרשות יכולות אחרות: יכולת הנהגה צבאית, יכולת התמודדות עם עמי הארץ, ניהוג והנהגה גם של פשרות, יכולת "לשחרר" את השבטים לנחלותיהם ועוד. לכך לפי פרופ' כשר משה לא מתאים. מישהו אחר צריך להוביל את העם בכניסה לארץ, ומשה צריך למות לפני הכניסה לארץ. הציווי על משה למות מבהיר וממחיש שאין כאן עונש, אלא שלב נוסף בדרך לכניסה לארץ שעדיין נמצא כביכול באחריותו של משה, שמוכן להקריב את חייו, פשוטו כמשמעו, לטובת העם.
שבת שלום כתיבה וחתימה טובה וחג סוכות שמח.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
