בני ישראל במדבר. חריטה מאת: אנרי פליקס עמנואל פיליפוטו 1815-1884 מתוך ויקיפדיה
בני ישראל במדבר. חריטה מאת: אנרי פליקס עמנואל פיליפוטו 1815-1884 מתוך ויקיפדיה

פרשת מסעי: על חשיבות המנוחה והחופשה

למה חשוב להזכיר כל חניה וכל נסיעה של בני ישראל? ואיך דווקא השבטיות מביאה לאחדות? אייל חסאן עם פרשת השבוע מזווית קצת אחרת

פורסם בתאריך: 1.8.19 14:23

פרשת השבוע שלנו חותמת את חומש המדבר ומפרטת לא פחות מ- 42 מסעות ומקומות, המשובצים בין המילים "וַיִּסְעוּ… וַיַּחֲנוּ".

נשאלת השאלה מה חשוב יותר, הנסיעה או החניה? החיפוש או המציאה? התהליך או היעד? לפי פרשנים רבים, הנסיעה לעיתים חשובה מהחניה. המעברים ממקום למקום יותר חשובים מהמקומות, והבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, מסביר שהעיקר הוא המסע, כי האדם צריך כל הזמן לנוע ולהתקדם. הוא אמר לתלמידיו שכל עשרות המסעות המפורטים בפרשה קיימים גם בחייו של כל אדם, מרגע לידתו עד עזיבתו את העולם הזה. בכל מסע האדם צריך לעלות בדרגה וללמוד משהו חדש בחייו, גם אם יש ירידות בדרך.

אבל הנה אפשרות שונה: בדרך כלל היעד הינו העיקר, והחניות נעשות לאגור כוחות. והנה, הפרשה שלנו מקדשת גם את החניות, ולא רק את המסע. לפי רש"י, החניה היא חלק מהמסע: "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע". החניות במסע בני ישראל ובכל מסע החיים שלנו מאפשרות לעכל את החוויות, לנוח, לחשוב ולאגור כוחות לקראת המסע הבא. כשם שהשבת נותנת כוחות לקראת כל שבוע, כך חניה, עצירה, חופשה ומנוחה הכרחיות לכל ארגון, משפחה או אדם.

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

לחניה יש ערך משפחתי – כולנו אצים ורצים, עסוקים בעבודה, ואז מגיעים הביתה לחניה איכותית עם המשפחה. זמן האיכות הזה בערבים ובסופי שבוע הינו בעל משמעות עצומה ומהווה מעין דלק למסע של היום והימים הבאים. רבים מאיתנו מקדשים את המסע המטורף בעבודה ואיפה לא, ומפרשת השבוע חשוב שנלמד לקדש ולהעריך גם את החניות, העצירות, המנוחות, שנותנות כוחות לאתגר הבא.

ספר במדבר מתחיל בחלוקה שבטית ברורה – לכל שבט דגל משלו – ומסתיים בחלוקה שבטית לקראת הכניסה לארץ: "אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ללמדנו שאחדות נעשית בתהליכים. בתחילת המסע וגם בסופו ערב הכניסה לארץ יש חשיבות לשבטיות; איש בשבטו ובמורשתו ידבק, שחלילה אף שבט לא ישתלט וישליט את מסורתו על שאר השבטים.

והאחדות? אחדות נעשית בתהליכים. האחדות חשובה מאוד, אבל רק אחרי שכל שבט וכל קהילה ירגישו בנוח עם מסורתיהם, ערכיהם, ותרומתם תוכר ותתקבל במקום ראוי.

במילים אחרות: הרבה צבעים, הרבה גוונים, לא נוסח אחיד. נוסח מאחד.

גם היום צריכים לדבר כך: רוצים אחדות ישראל? קודם כול תאפשרו את מיצוי השבטיות. תכבדו את השוני ואת כל הגוונים והצבעים בחברה, אפשרו לכולם להשמיע קולם בשווה, ורק אז תאחדו אותם סביב ערכי הליבה של המדינה.

בין המצרים בעיניים שלי

ומכאן למסרים בנוגע לימי בין המצרים בעיניים שלי. בסוף השבוע הבא יחול ראש חודש אב. ימי בין המצרים שהחלו בי"ז בתמוז ומסתיימים בט' באב (השנה, עקב השבת בי' באב) נקראים ימי "בין המצרים". השם "בין המצרים" נובע מסיום המצור הבבלי של נבוכדנאצר מלך בבל ושר הצבא שלו נבוזארדן בשנת 586 לפני הספירה ביום י"ז בתמוז ועד חורבן בית המקדש ביום ט' באב (מלכים ב' כ"ה).

רבים דנים בהלכות, בצומות ובאיסורים הקשורים לימי בין המצרים. מדובר בדברים חשובים, אבל אני מבקש לגעת ברשותכם בסוגיות אחרות:

אומרים חז"ל: "גזירה על המת שישתכח מן הלב". כדי לאפשר לחיים להמשיך, כדי להקל על סבלם של האבלים, גזרו על המת שנת אבל שלאחר שנה ישתכח מהלב.

והנה, כל שנה בימי בין המצרים אנו מתאבלים על חורבן המקדש ותפארת ישראל ועל שפלות מצבם של בני עמנו. הייתכן שה"גזירה על המת שישתכח מן הלב" אינה תקפה על בית המקדש החרב?!

האם הגיוני לבכות זמן רב ומופלג כל כך על חורבן כה קדום ורחוק, כאשר רוב העם היהודי גר במולדתו? הלוא מן הדין היה עלינו להתנחם, להתנער מזיכרונות העבר ולהתחיל בחיים חדשים. מניין הכוח להתאבל ולבכות?

הממסד הדתי קובע: עתיד מקדשנו להיבנות, ועתידה תפארתנו וקדושתנו להתגלות. על כן, לעולם נמאן להתנחם, ועד שיאיר מחדש אורם של ישראל ומקדשם – לא נחדל מאבלנו.

הפעם אני מבקש להציע עוד דעה שונה במקצת: בימי בין המצרים עלינו לא להתרכז באבל על חורבן מקדשנו, אלא בסיבותיו. עלינו לדון ולהוקיע כל גילוי של שנאת חינם שרווחה בימים אלו לפני כמעט 2,000 שנה, עלינו לרומם שיח מכבד של מחלוקות ולצאת נגד כל גילוי של קנאות באשר היא, שכן הקנאות בימי בית שני הייתה הרסנית והובילה את ההתמוטטות הפנימית ומיד אחריה את החורבן. כאיש חינוך בפרט וכאדם בכלל, חובה עלינו להיזכר באובדן האחדות הלאומית שגרם לחורבן לאסונות ולומר זה לזה – לא עוד! חשוב שמסר זה יובל בעיקר על ידי מנהיגים פוליטיים, ראשי קהילות וכל אחד. האם אנו עושים זאת?! לדעתי עלינו להשתפר.

ולכן דיון מעמיק על משקעי הגלות, על החורבן, על מקורותיו ועל דרכי ההתמודדות עמו יסייע לנו כיחידים שונים באומה מפוארת להתלכד סביב סמלי המדינה – הדגל, ההמנון, צה"ל, שלטון החוק והדמוקרטיה. אם נשכיל לזהות את המאוחד ולא את המפריד, להאיר את הטוב ולא לעסוק ברע ולתת לכל ילד וילדה, קשיש וקשישה גר ואלמנה אהבה, אמונה ותקווה, הרי נוכל לומר לעצמנו: מקדשנו חרב, אבל תקומתו הרוחנית ודאית.

הרב בן ציון מזרחי ז"ל

הרב בן ציון מזרחי ז"ל

הרב בן ציון מזרחי ז"ל

ולבסוף, בסוף השבוע שעבר הלך לעולמו הרב בן ציון מזרחי. הרב מזרחי ז"ל היה איש חינוך ומפקח, איש תורה ואהבת אדם ולא חיכה אף פעם לימי בין המצרים כדי להטיף לאהבת חינם. הוא היה תמיד רב של חיבורים ואהבת ישראל, רב שהקפיד להורות לא רק על מה שאסור, אלא גם על מה שמותר. אשקלונים רבים, וגם אני, מצטערים על לכתו ומקווים שדרך האהבה, המתינות והשלום של הרב מזרחי חיה, נושמת ומאירה, בדיוק כפי שקבע הנביא זכריה, שצומות החורבן יבוטלו רק כאשר "וְהָאֱמֶת וְהַשָלוֹם אֱהָבוּ".

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר