נתחיל מהתכל'ס: בימים אלו מוקרן בבתי הקולנוע "נאנדאורי" – סרט שזכה לפרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים ולחמישה פרסי אופיר, כולל פרס הבימוי היוקרתי. הסרט כולו בשפה הגאורגית ומצולם בגאורגיה, ויש אירוניה טובה מאחורי הקלעים: ביימה אותו אתי ציקו, אשקלונית במקור ובת לעדה הגאורגית, שכל חייה ניסתה לברוח מהשורשים ולחיות חיים אחרים לגמרי ממה שציפו ממנה. והנה, סרט הביכורים שלה עוסק כולו באותה עדה ובאותה שפה שממנה ניסתה להימלט.
צפו בקדימון של הסרט נאנדאורי:
כבת לעדה הגאורגית, מיד בתום הראיון עם אתי, מיהרתי לקולנוע. הלכתי לבד, וזו הייתה החלטה מעולה. את הסרט הזה צריך לראות כמה פעמים, ובאחת מהן – כדאי לבד. הוא מאפשר לך לספוג את כל מה שיש לסרט להגיד, ואפילו להישאר עוד כמה דקות באולם אחרי שכולם כבר יצאו, ופשוט לתת לדמעות לזלוג. וזה לא קיטש.
"נאנדאורי" יעשה לכם בלב משהו שלא ציפיתם לו. ואם גם אתם בני העדה, הוא כנראה יגרום לכם לרצות לקחת את כל המשפחה לאחת ההקרנות, גם אם זה אומר שתתכווצו ממבוכה בכיסא בגלל סצנת המין (אחת, קצרה ממש, אבל משמעותית) שמתרחשת בו – כזו שכל אישה גאורגית יודעת בדיוק מה היא מנסה להגיד בין השורות. ובסרט הזה יש הרבה 'בין השורות'.
"גדלתי על מיתוס שבו אישה צריכה להתחתן בגיל 18"
הסרט מספר על מרינה, עורכת דין ישראלית מצליחה שכל חייה ניסתה למחוק כל זכר לשורשיה הגאורגיים. לקוחה שמבקשת ממנה להחזיר ילד שנטשה בגאורגיה, מאלצת אותה לעלות על טיסה חזרה למולדתה. בכפר נידח ושכוח אל בהרי גאורגיה המושלגים, היא פוגשת את דטו – אחיה של האם הנוטשת, שמגדל את הילד במסירות. המפגש בין מרינה המודרנית לבין דטו, המייצג את העולם הישן והשורשי, מתחיל בעוינות קשה, אך אט אט מכריח את מרינה להסתכל במראה על חייה ועל הזהות שממנה ברחה.
נטע ריסקין ואתי ציקו. צילום: פרטי
אז עד כמה מרינה בסרט היא אתי במציאות?
"ההורים של מרינה מקותאיסי וואני, וגם שלי במציאות. הסרט נכתב בהשראת הדמות שלי בחיים האמיתיים ובהשראת נשים שגדלתי על הסיפורים שלהן – אמא, סבתא ודודות", היא מספרת. "גדלתי על מיתוס שבו אישה צריכה להתחתן בגיל 18 בשידוך ולהביא ילדים, עם הידיעה שלא משנה אם תאהבי אותו או לא – את תלמדי לכבד אותו. מרוב שחונכנו על זה, אפילו אני דמיינתי את זה קורה וממש חלמתי על החתונה הזאת, עד שהבנתי שאני רוצה משהו אחר".
מאשקלון לבתי הקולנוע בעולם
אתי גדלה בשכונת עתיקות באשקלון ולמדה במגמת תיאטרון באורט אפרידר. לקראת סיום הלימודים, היא החליטה שהיא לא תהיה מה שהמסורת מצפה ממנה. "יש בדמות של מרינה המון ממני כי גם אני עזבתי את העולם הזה ולא הסכמתי לקחת בו חלק", היא מסבירה. "הייתי בטוחה שאני הולכת למסלול הברור של שידוך וילדים, אבל פתאום הרגשתי שיש עוד דברים שאני רוצה לעצמי. מרינה היא בדיוק זה מישהי שיצאה מהעולם הזה ושירטטה לעצמה חיים חדשים. היא אישה חזקה שלא צריכה אף אחד ולא מוכנה להיכנע להגדרה של 'אישה גאורגית'".
שכונת שמשון (עתיקות). צילום: אורי קריספין
בגיל 18 אתי עזבה את הבית לטובת שירות לאומי בתל אביב. "מאז לא חזרתי", היא נזכרת. "טיילתי בעולם, גרתי באנגליה, ושם נחשפתי לעולם הקולנוע והבנתי שאני רוצה לביים למסך. תמיד כתבתי והייתי טובה בזה, וזה פשוט הומר לקולנוע".
אבל הדרך לפרסי אופיר לא הייתה מהירה. "זה סרט ראשון שלי באורך מלא. בלימודים עשיתי שלושה סרטים קצרים, וסרט הגמר שלי שהיה בפסטיבל קאן סלל את הדרך הלאה", היא מספרת. "אחר כך עשיתי עוד שני סרטים עצמאיים, עשיתי שני ילדים, ועבדתי על התסריט הזה – וזה לקח כמעט 10 שנים. התחלתי לכתוב ב-2013, ואז גם עוברים תהליך ארוך של לגייס כסף מול קרנות הקולנוע. את המיליון הראשון קיבלנו רק ב-2019. בדרך הייתה קורונה והייתה מלחמה ולקח לו זמן לצאת".
"חונכנו שמין זה משהו להתבייש בו"
וכמו שאומרים, כל עכבה לטובה. אחרי עשור של עבודה קשה, הסרט יצא וזכה להישגים – הוא קטף את פרס סרט הביכורים והצילום הטובים ביותר, ובטקס פרסי אופיר היה מועמד ל-9 פרסים – וזכה בחמישה מהם, ביניהם פרס הבימוי היוקרתי. בנוסף, הוא נבחר לסרט הטוב ביותר של מבקרי הקולנוע בישראל.
אתי ציקו. צילום: מתוך טקס פרסי אופיר, באדיבות האקדמיה לקולנוע
אז מה קרה בדרך? איך קרה שבחרת להקדיש את הסרט הראשון שלך דווקא לעולם הזה שברחת ממנו?
"הדברים השתנו מאז שנות ה-80 וה-90", מסבירה אתי. "אז, ההורים שלי היו מהגרים, עסוקים לשרוד ולשמר את המסורת ואת התרבות כדי לא להתערבב. כילדה, הסתכלתי על זה בכעס ומרדתי בזה, אבל היום זה אחרת. אני מבינה שזה לא דבר ששופטים בין טוב לרע, אלא מסורת שעוברת מדור לדור עם צדדים יפים ופחות יפים – וזה מה שיש. להורים שלי ולמשפחה לא היה קל כשקמתי ויצאתי מהבית, הם לא ידעו איך 'לאכול' את הדבר הזה. אבל לאט לאט הם הבינו שזו הדרך שלי ונתנו לי רוח גבית, בטח לגבי היצירה".
ההורים ידעו שאת כותבת סרט על גאורגיה?
"הם ידעו אבל לא הבינו את האובססיה שלי לדבר הזה", היא משיבה. "הסרט היה חזרה שלי הביתה – אבל אחרת. כי אני אחרת. אני מספרת את הסיפור דרך מרינה, בחמלה ואהבה. זה מסע של סליחה, גם כלפיי וגם כלפיהם. זה להגיע למולדת שההורים שלה עזבו, ושם היא מוצאת את עצמה מאותגרת מחדש ודרך זה היא משנה את נקודת המבט שלה על הסיפור, על הכעס ועל העוול שנעשה לה".
מתוך הסרט נאנדאורי. צילום: שי גולדמן
ובתוך מסע הסליחה, בחרת להכניס גם סצנת מין נועזת. מה אמרו על זה בבית?
"הסצנה הזו הייתה נדרשת. היצירה הכתיבה אותה, ואני בטוחה שההורים מובכים מזה, אבל אין לי עניין עם המבוכה, כי מין הוא חלק מהותי מהביטוי שלנו כאדם", היא מסבירה. "אנחנו כנשים גאורגיות, ובכלל, חונכנו שמין זה משהו שצריך להתבייש בו ולא להחצין, בעוד שגברים גאורגים יכולים להיות מיניים ובוטים ואף אחד לא ישתמש בזה לרעתם. כשנבניתי כיוצרת, רציתי לנכס לעצמי בחזרה את הדבר הזה – להיות הבעלים של המיניות שלי ולהשתמש בה ככלי יצירתי בלי להיענש על זה. הסצנה הזאת ממחישה את יחסי הכוחות בין המינים ואיך הם מתפרקים בסוף כדי לייצר אינטימיות בין שני זרים. בסופו של דבר, זו סצנה יפה".
הפרשנות הגברית של דובר קוסשווילי
כשמדברים על סצנות מין בסרטים ישראלים, ובייחוד כאלו העוסקים בחברה הגאורגית, ההשוואה לדובר קוסשווילי היא כמעט מתבקשת. אבל בעוד שקוסשווילי סלל את הדרך, אתי מציעה פרשנות אחרת לחלוטין.
"דובר הביא נקודת מבט גברית על העדה, וכאן יש נקודת מבט חדשה, נשית", מסבירה אתי. "כשראיתי את הסרטים שלו בזמנו, זיהיתי את עצמי על המסך. זה היה העולם שלי, זו הייתה התרבות שלי, ושמחתי על עצם הייצוג. אבל באותה נשימה גם הבנתי שיש כאן הזדמנות – שחסר קול נשי שיספר את החוויה מהצד האחר".
לדבריה, ההבדל אינו רק במגדר של הבמאי, אלא בתפיסת העולם של הגיבורים: "בסרטים של דובר מראים לרוב את הרצון להשתייך לחברה הגאורגית, את הוויתור העצמי וההיטמעות בתוך העדה. אותי עניין לייצג דווקא את הצד ההפוך: אישה שבחרה לצאת מהמקום הזה ולשלם את המחיר הכרוך בבחירה לא להשתייך".
"השחקנים בכו כשראו את הסרט"
בפברואר הקרוב יעמוד "נאנדאורי" למבחן המסקרן מכולם: היציאה לאקרנים בגאורגיה עצמה. אחרי שזכה להערכה בישראל, אתי מחכה לראות איך יגיבו במדינה שבה צולם הסרט לאופן שבו בחרה להציג את תרבותם.
"בהתחלה תהיתי אם זה יבוא להם בטוב", היא מודה, "אבל הגאורגים הם אנשים מקסימים ומדהימים, ואני יודעת שהם יזדהו עם הסרט. הוא נותן להם כבוד, ולא מנסה להציג אותם באופן שטוח או מגמתי. בהקרנה שנערכה בישראל הבאנו חלק גדול מהקאסט הגאורגי; הם ראו את הסרט בפעם הראשונה ופשוט בכו. אני מחכה שהקהל בגאורגיה יראה אותו, כי אני מאמינה שהם יהיו מאוד גאים. זה סיפור מרגש על תקופה ועל טרגדיה משפחתית, שנותן מבט נוסף על המדינה שלהם ועל פלח ספציפי שחי שם פעם – וכיום כבר לא".
נטע ריסקין מתוך הסרט נאנדאורי. צילום: שי גולדמן
לקראת הצילומים אתי למדה לקרוא ולכתוב בגאורגית. "גם לקחתי איתי עוזר אישי שהיה מנהל תסריט – זיקו בן יעקב, היה האיש הכי קרוב אליי על הסט ואיפה שהייתי נתקעת הוא היה עוזר, כי השחקנים עצמם לא דיברו אנגלית", היא מספרת. נטע ריסקין, השחקנית הראשית, לקחה על עצמה ללמוד את השפה מאפס. "נטע למדה גאורגית במשך שנה שלמה. היא לקחה את זה למקום הכי עמוק שיש, הרבה מעבר למה ששחקנים עושים בדרך כלל. היא הבינה שלא מספיק לדעת רק את הטקסט שלה, אז היא למדה גם את הטקסטים של השחקנים שמולה כדי שתוכל באמת להבין מה אומרים לה ולהגיב להם בזמן אמת".
אבל מחסום השפה לא היה האתגר היחיד, והטבע הגאורגי העמיד אתגרים גם הוא. "בשבוע הראשון של הצילומים צילמנו על הר – שאני טוענת שהיה מכושף", היא צוחקת. "כנראה שמרוב שהוא היה גבוה, לא היה מספיק אוויר, והשחקנים כולם נהיו חולים. נפל להם הלחץ דם, והם ממש 'איבדו את זה'. ובנוסף, אני לא חושבת שמי שצופה בסרט מבין כמה קר היה. היינו חוזרים בלילה עם כוויות קור על הפנים".
מציאות קשה: הסרט ירד מהאקרנים באשקלון
עם כל הכבוד לשבחים המקצועיים, המפגש של הסרט עם הקהל המקומי באשקלון היה תזכורת למציאות המורכבת של הקולנוע הישראלי. "הסרט עלה באשקלון וירד אחרי חודש כי לא הגיע מספיק קהל", היא מודה בכנות. "בכלל, לקולנוע ישראלי יש חיי מדף קצרים. אנשים בקושי הולכים לראות סרטים ישראלים בקולנוע, ובפריפריה זה מורגש עוד יותר – הסרט יורד מהר מהאקרנים כי לא משתלם לאולם להחזיק הקרנה".
אם כך, זה בכלל מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו?
"התשובה היא שלא מתפרנסים מזה. תמיד צריך שתהיה לך עוד משרה, ולכן אני עובדת באוניברסיטת תל אביב – מלמדת בבית הספר לקולנוע ומנהלת את מחלקת הסרטים הקצרים. קולנוע ישראלי הוא תחום רעב", היא אומרת. "אלא אם כן מדובר בסרט מסחרי כמו 'לשחרר את שולי', או שלוקחים טאלנט כמו רותם סלע. אי אפשר באמת להתקיים רק מקולנוע. כרגע אנחנו עושים את זה למען האמנות והאהבה למקצוע, ומתפרנסים מללמד את המקצוע. קיים אצלי השיקול לעבור לחו"ל, אבל לכתוב בשפה זרה זה אתגר מאוד ספציפי וקשה – וזה כנראה יהיה האתגר הבא שלי".
"הילדים מתגאים: 'הנה הסרט של אמא'"
למרות שההצלחה לא תמיד מתרגמת לכסף, היא בהחלט מתרגמת לגאווה – גם בקרב המשפחה וגם בקרב החברים הוותיקים מאשקלון. אלו שזוכרים אותה עוד לפני הפרסים והפסטיבלים. "אנחנו חבורת בנות עוד מהתיכון", היא מספרת בחיוך. "שלוש מהן גאורגיות, וכולנו למדנו יחד במגמת תיאטרון. אחת התחתנה בגיל צעיר, אחרת עברה לתל אביב וניסתה גם היא את מזלה במשחק. בסופו של דבר כולן מפרגנות בטירוף. הרבה אנשים מהתיכון כתבו לי כשהסרט יצא: 'אני זוכר שתמיד היית מוכשרת'".
אתי ציקו. צילום: פרטי
המעבר למרכז לא ניתק את הקשר לעיר הולדתה. בסופי שבוע היא חוזרת לבקר את ההורים – שהיום גרים בשכונת הטייסים, ומקפידה לשמור על ההווי האשקלוני המוכר: "בדרך כלל אני לוקחת את הילדים למרינה, זה קרוב להורים, ואנחנו הולכים יחד לקולנוע. כמה מפתיע", היא מחייכת.
עבור אתי, נראה שסגירת המעגל האמיתית לא נמצאת בפרסים וגם לא במסע המורכב לגאורגיה, אלא דווקא במודל שהיא מעניקה לילדים שלה. "הם קיבלו אמא שמגשימה את עצמה, ולי לא היה מודל כזה בילדות", היא אומרת. "כשאנחנו נוסעים באוטו בתל אביב ורואים את הפוסטר הענק של הסרט מרוח על שלטי החוצות, הילדים תמיד צועקים בגאווה 'הנה הסרט של אמא', וזה עושה לי משהו עמוק בלב. זה מרגש אותי באמת. הבת והבן שלי רואים במו עיניהם שזה אפשרי להגשים חלום. הם גם יודעים שזה קשה ויש לזה מחיר, אבל הכי חשוב לי שהם ידעו שאפשר אחרת – שהם יכולים לרצות משהו, להילחם עליו ולהצליח להיות 'מישהו' בעולם הזה".
רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו אלינו:
⇔
⇔
⇔ 
