מודוס: הבית החדש של המוזיקה באשקלון
Leave a Commentשנתיים לא פשוטות עברו על ד"ר משה לבר, מעמודי התווך של סצנת המוזיקה באשקלון. זה התחיל בהרחקתו המפתיעה מהקונסרבטוריון שניהל יותר מעשור, הבקשה לפנות את בית הוריו במגדל שאותו חלם להפוך לזאפה האשקלוני, מותם של הוריו בזה אחר זה בחודש אחד ומותה של זיווה וולך, המנהלת המיתולוגית שהקימה את בית הספר לאמנויות. לזה התווספו השינויים שעובר בית הספר לאמנויות, ששם הוא מרכז את מגמות המוסיקה. אבל את לבר אי אפשר לעצור. בתוך זמן קצר הצליח להקים את מודוס, מוסד מוזיקלי ברמה בינלאומית, ומכאן הוא מטפח כישרונות מוזיקליים וחולם על הקמת קרן מלגות למוזיקאים צעירים על שם הוריו, וכנראה שבקרוב יהיה גם קונצרט לזכרם.
שיעור פסנתר במודוס. צילום: אורי קריספין
רשימת ההישגים שקטפו תלמידיו בשנה האחרונה שמה את אשקלון על המפה קצת יותר ממה שענפי הספורט למשל עשו. "בשנתיים החולפות זכו רבים מתלמידנו, תלמידי מודוס, במקומות הראשונים בתחרויות נגינה בינלאומיות בפסנתר ובכינור, כגון בלגרד, סרביה, כמו גם בישראל, ורבים מהם גם ניגשו לרסיטלי גמר בהיקף 5 יחידות לימוד בבגרות במוזיקה בהצטיינות יתרה", הוא מספר.
"אשקלון היא הבית שלי"
מודוס. בית הספר למוזיקה במורד רחוב בן גוריון באשקלון. צילום: אורי קריספין
מבית הספר למוזיקה של משה לבר במורד רחוב שדרות בן גוריון בסיטי באשקלון בוקעים מדי יום צלילים שמספרים סיפור מוזיקלי של ארבעה עשורים. זה התחיל אצל בלה לייבוביץ', שלשם לקחה אותו תמר, אמו של משה בן הארבע וחצי, לשיעורי פסנתר, המשיך בתיכון, כשלבר הקים את להקת ה"ניצוץ" ואחר כך הצטרף ללהקת ה"פעמונים" עם גל ברכה ואורית שחף. אלי מלכה ניהל אז את מתנ"ס בית ווסק והוא אימץ את הנערים הצעירים שהפכו ללהקת הנוער של אשקלון. "ברכה ניגן על בס, שחף שרה, צביקה לופו היה מתופף, דורון יוסף ניגן קלידים, עופר שפירא ניגן סקסופון, מיכאל זולין ניגן בחצוצרה, ואני הייתי הבסיסט במקומו של גל שהתגייס באותה עת", נזכר לבר בימי נעוריו. "העירייה התלהבה והצמידה לנו את יאיר קלינגר כמנהל מוזיקלי, והוא פתח לנו עולמות. יאיר היה זה שהמליץ לי להתמקד בנגינה בפסנתר וחיבר אותי לרמי לוין, פסנתרן שעבד אותה עת עם יהורם גאון ('אלף נשיקות'), דייוויד ברוזה ('האישה שאיתי'). נסעתי פעם בשבוע להרצליה, שעה וחצי לכל כיוון, וזה לא הכבישים של היום. אבא היה סוגר את המרפאה, נוסע איתי ומחכה מחוץ לדלת. יחד עם זאת, היה לי זמן להיות גם בנוער העובד, לעשות בגרויות בהצטיינות, מתוכן 14 יחידות במוזיקה ולהתאהב בילדה שישבה לידי בכיתה, והיום היא אשתי ואם בנותיי".
קוצרים הישגים. דיפלומה של מודוס. אילוסטרציה
את הצבא העביר לבר תחילה כלוחם ולאחר פציעה פיקד בין היתר על צוות הוויי וניגן כפסנתרן בתזמורת חיל האוויר. משם המשיך ללימודים באקדמיה למוזיקה בירושלים. כשחזר לאשקלון פגש במסעדת ניצחון את שושי בויטום, היום מנהלת תיכון אמנויות ואז מורה חיילת. שושי סיפרה לו על בית הספר לאמנויות, וזיווה וולך ביקשה ממנו להצטרף לצוות המורים ולבנות מגמת מוזיקה. "זיווה וולך ז"ל שייכת לדור הנפילים של אשקלון, יחד עם משה ינאי ז"ל, אריה קרן ודומיהם", מספר לבר בהתרגשות, "למרות שלא הייתה לה השכלה בתחום האמנויות, היא השקיעה את כולה בבניית המוסד הזה. היא ידעה לזהות אנשי מוכשרים ולצרף אותם. היא לא התביישה לדרוש מקצועיות ביד רמה. מצד אחד היא התנהלה בגובה העיניים, נלחמה על כל תלמיד, ומצד שני הייתה לה דרישה בלתי מתפשרת מכל תלמיד לעמוד בקריטריונים ברורים של התנהגות, הישגים לימודיים ומקצוענות במגמות. זיווה עשתה מהפכה אמיתית במובן של הביצוע והנגינה. היה חשוב לה שהילדים ינגנו, והיא עשתה מהלכים שגם בבית הספר תלמה ילין למדו מהם. היא התעקשה שיהיו הרכבים מוזיקליים וסדנאות. היא תמיד אמרה שלמוזיקה אין גיל. צעירים ינגנו עם בוגרים. זיווה השכילה להבין את השיגעונות של המורים והעמידה תנאים אופטימליים ללימוד שבאותה תקופה לא היו שכיחים: חדרי הרכבים, תוכנות מחשבים למוזיקה ועוד. בית הספר היה הטריטוריה שלה, לא כמו היום שוועדי הורים מתערבים וקובעים. לשנתיים הטעונות האלה מצטרף גם מותה, היא הייתה כמו אימא בשבילי. גם ציפי גולן, שניהלה את בית הספר אחרי זיווה, ידעה לשמור על בית הספר, ולדעתי בהרבה מובנים אחרי פרישתה של ציפי הסתיימה תקופה שהביאה לאשקלון מעמד ויוקרה שחסרים לה היום. למשרד החינוך בית הספר הזה הוא תיק שלא פשוט לבלוע, בית ספר מכיתה א' עד יב', מבחני קבלה, מגמות, בגרויות, כיתה אחת בכל שכבה. אבל הן ידעו לשמור עליו. את מרכז המוזיקה הראשון הקמנו בבית הספר. המודל של אמנויות ומצוינות בלימודים ביסס אצלי הרבה מהתפיסה לגבי איך צריך להיראות מוסד חינוכי תרבותי אמנותי, ואני חייב לזיווה את ההצלחה שלי".
דור העתיד של המוזיקה באשקלון. משה לבר עם תלמיד. צילום: אורי קריספין
היו לך מחשבות לקום ולעזוב את העיר?
"אחרי מותם של הוריי ומסע הרדיפה של הנהגת העיר הקודמת חלפו בי מחשבות ללכת מכאן ולא להביט לאחור. אבל זה חלף מהר מאוד. אשקלון היא הבית שלי, אני לא מכיר מקום אחר. אני אוהב את העיר, את בית הספר והילדים ורואה במוזיקה ובחינוך שליחות. אני תמיד מסביר לילדים שמוזיקה זה לא תחביב. בית הספר לאמנויות הצליח להוציא ב-20 השנים האחרונות הצלחות במוזיקה יותר מכל תחומי האמנות והספורט האחרים בעיר, וזאת בלי תקציבים וכנגד כל הסיכויים. הצלחנו להקים את התזמורת הקאמרית, את הביג בנד ג'ז, האנדלוסית, תיאטרון קדם, עין יהודית, שהיה פסטיבל סרטים מכובד. עם הנהגת העיר שנבחרה בבחירות האחרונות הכול נמחק. איזה גוף אמנותי ייצוגי יש היום לאשקלון? נגיד שמחר מגיע נשיא המדינה לביקור, מה מראים לו? אם למשל יהיה מחר באצטדיון אשקלון משחק כדורגל בין ריאל מדריד וברצלונה. עם כל הכוכבים, האירוע יעלה הון תופעות. אני שואל את בכירי העיר: האם בתום האירוע הכדורגל באשקלון יקודם במילימטר? האם הדבר יוביל לכך שיצא מפה כדורגלן ראוי? תקציב תרבות זה לא להביא רק את אייל גולן ומשה פרץ. 'דרום עולה' עולה למעלה מעשרה מיליון ש"ח. אני שואל: האם הפסטיבל הזה מהווה תחליף ליצירת תרבות מקומית? בשביל זה צריך באמת אגף תרבות? אם הנהגת העיר תשקיע חצי מכך בתרבות מקומית, בילדים ובנוער, העיר תרוויח מאות מונים, וזה לא צריך לבוא במקום הפסטיבלים אלא במקביל".
משה לבר עם הגיטרה. צילום: אורי קריספין
הנהלה חדשה רצתה אולי להציב אדם אחר, לשנות?
"אני בא מעולם המוזיקה, ויש דרך וצורה להתנהל מול כל אדם באשר הוא. הנהלת העיר לא חייבת לאהוב אותי, אבל גם להיפרד יש דרך, וזה נעשה בגסות רוח, תוך רמיסת מפעל תרבותי שלקח שנים להקימו. הם תפסו אותי לא מוכן, הייתי נאיבי. חטפתי מכות אחת אחרי השנייה, הרגשתי כמו בחיסול ממוקד. בתחילת השנה העוקבת הייתה לי תחושה שהרדיפה נמשכה גם לתוך בית הספר לאמנויות, הרצון של העירייה להפוך את בית הספר למשהו שהוא לא. את מודוס הקמתי מתוך אמונה שלתלמידים מגיע משהו איכותי".
יכול להיות שהנהגת העיר לא יודעת לטפל בנושא המוזיקה?
"כן. בהרבה מובנים. אריה קרן, שייסד את החברה העירונית באשקלון, לא בא מעולם המוזיקה. הוא הגיע מהצבא ודחף אותנו להצלחה כמו בולדוזר. הוא ביקש ממני לעשות איחוד בין מרכז המוזיקה שהקמנו באמנויות ובין הקונסרבטוריון העירוני והסכמתי. באתי עם כל מה שיש לי, קונסרבטוריון מצליח עם צוות וכלים, כמו שניר ברקת ידע לאמץ את התזמורת האנדלוסית. אריה קרן נלחם כדי להעמיד לנו את כל התנאים. מדובר על 20 שנה של עבודה שברגע אחד נגוזו. גם זיווה לא באה מתחום האמנויות, אבל הם הבינו את הערך החינוכי החשוב שבמוזיקה".
"מודוס הוא העמק השווה"
מודוס הוא מונח מוזיקלי. ביוון העתיקה היו שבעה סוגים שונים של סולמות, והם נקראו מודוסים. מתוכם המוזיקה המערבית של היום אימצה רק שניים, את סולם המז'ור וסולם המינור. היום משתמשים במודוסים בג'ז, בסגנונות נוספים וגם במוזיקה המזרחית הים-תיכונית. "בחרתי לקרוא לבית הספר שלי כך גם משום שזה מבטא תפיסה מחשבתית: מצד אחד מודרני, ומצד שני את המונח מודוס ויונדי, תפיסה המתארת הסכמה במאבקים בין שני צדדים. מודוס הוא עמק השווה, וזה מתאר את התקופה שאני עברתי, ובה החלטתי להמשיך לגור באשקלון ולהמשיך להצמיח פה את הכישרונות המקומיים. אם יש מחלוקות, צריך למצוא דרך שתאפשר לך לחיות איתן, וזה בשבילי מודוס. המקום בו לומדים נגינה ומוזיקה".
מוזיקה זה מקצוע. משה לבר במרכז המוזיקה. צילום: אורי קריספין
אלו שני דברים שונים?
"בהחלט, נגינה זו הדרך להעביר את המסרים של השפה המוזיקלית, אבל לא בהכרח כל מי שיודע לנגן שולט בשפה. ככל שמתקדמים בעולם המוזיקה, השפה המוזיקלית תופסת תפקיד חשוב יותר, זו שפה עשירה. ישנם מוזיקולוגים שהם לא בהכרח נגנים טובים, ומצד שני נגנים שנשענים על השמיעה בלבד. לכן במודוס אני מטפח את האמנות והמוזיקה בלי לוותר על כלי נגינה חשובים שלא תמיד הם כלכליים, ובנוסף חשוב לי למקצע את המוזיקאים כך שיהפכו לדוברי ושולטי השפה המוזיקלית. אנחנו מעודדים שאיפה להצטיינות והתמודדות עם אתגרים שיש בעולם המוזיקה. אנחנו נותנים את הניסיון והביטחון דרך הופעות במסגרות רבות. יש לי אידיאולוגיה שמוזיקאים הם אנשים יותר מקשיבים, בני אדם טובים יותר, צרכני תרבות, שיודעים להעריך אמן ואמנות. אם על הדרך הצלחנו להפוך אותם למוזיקאים מובילים, הרי שזה שכרנו".
איך מחנכים למוזיקה?
"מגיל ארבע או חמש כל ילד שהוריו יחשפו אותו וידחפו אותו לכיוון של מוזיקה, הרווח שלהם יהיה משולש: מבנה האישיות, הערכים ותפיסת העולם שתתגבש. כל תורת המוזיקה מבוססת על מתמטיקה. זה הופך את הילד לסבלני, ממושמע, מפתח אצלו את החושים ובעיקר את השמיעה, הוא לומד שפה עשירה ואוניברסלית. אין סוף ליתרונות שהמוזיקה מעניקה, וזה חייב להיות חלק אינטגרלי בחינוך, זה תלוי הרבה בהורים. אני ממליץ להתחיל תמיד במקלדת. פסנתר הוא נקודת מוצא מעולה. היום האורגן מחדש ימיו כקדם, לא שצצו פה כנסיות ועוגבים, אלא דווקא בז'אנר של המוזיקה הים-תיכונית. האורגן הפך לכלי מרכזי בחפלות בהופעות. הכלי הזה השתכלל ומדמה תזמורת מלאה".
לימוד פסנתר. אחד הפופולריים אצל ילדי ישראל. צילום: אורי קריספין
מהם הכלים הפופולריים שילדים מבקשים ללמוד?
"פסנתר, גיטרה קלאסית, חשמלית, בס, פיתוח קול ותופים הם הפופולרים בקרב התלמידים, אבל אנחנו מעודדים תלמידים לנגן גם בכלי קשת: כינור וצ'לו, כלי נשיפה מעץ ומתכת כמו חליל, סקסופון, קלרינט וחצוצרה. כל אחד יכול ללמוד לנגן תבנית קצבית פשוטה או לחקות נגינה בכלי. החוכמה היא באמת ללמוד לנגן, לשלוט בקריאת תווים, להבין ולשלוט בשפת המוזיקה".
למה זה יקר?
"לימודי מוזיקה נלמדים בצורה פרטנית – אחד על אחד – והם דורשים מורים מקצועיים ותנאים אופטימליים. היום כשאתה מגיע לשיעור פסנתר או תופים, צריכים להיות בחדר שני פסנתרים איכותיים, שתי מערכות תופים. הפריפריה מאוד רחוקה בתמחור. בדרום זה נע בין 400 ל-500 שקלים, במרכז לימודים כאלה יגיעו גם ל-800 שקלים ומעלה. חינוך מוזיקלי זה חינוך לכל דבר. לא רק הלימוד של הפרקטיקה עצמה, זו השקעה, התמדה, משמעת, אהבה, סבלנות וסובלנות".
ילדים מתחילים חוג ועוזבים, צריך להתעקש איתם?
"תמיד קיימת הדילמה בה רוצים לרצות את התלמיד ומצד שני להוביל אותו להישגים, לכן, בתפיסה שלי, הכול מתחיל במורה. אם אני אעסיק מורים שהם לא ברמה גבוהה, לא שיטתיים ועקביים, החוויה של התלמיד תהיה קצרה ואפילו שלילית ותגרום לו להתרחק מכל כלי. במודוס יוצרים אצל התלמיד חוויה חיובית, העצמה, מתייחסים אליו ברצינות, וכן, גם דורשים ממנו. כשיש גיבוי של ההורים, גם את המשברים אפשר לצלוח. המוזיקה מטבעה היא תובענית ולעתים גם מלחיצה, לכן היא מפתחת אצל הילד מנגנונים של התמודדות עם קשיים ולחצים, מפתחת תכונות חברתיות. בסופו של דבר, אנו שואפים לנגן בהרכב או תזמורת, שם יש קצב וזמן ברור".
איך המוזיקה עזרה לך?
"הפתיעה אותי הפרידה ממפעל חיי – הקונסרבטוריון והתזמורות, היינו בסוג של שיא – התזמורות זכו להכרה, זכינו בפרס התרבות לשנת 2012, ופתאום אחרי קיץ קשה של צוק איתן התחלפה הנהלת העיר, ונסגרו התזמורות, ומוסדות התרבות בעיר והפרויקטים הועתקו מהעיר. ולקינוח, באוקטובר במהלך חודש איבדתי את שני הוריי שהיו חלק מרכזי בחיי. הם היו עוגן רגשי ונפשי. הייתה לי תחושה שאני נרדף על לא עוול בכפי, ועד היום אין לי מושג למה. אני מניח שבסופו של דבר זו הייתה קנאה ושנאת חינם, וזה אחד הדברים שגדלתי להתנגד ולהתרחק מהם כמו מאש, וכך אני גם מחנך את תלמידיי. בתום השנה הראשונה הצלחתי להרים את עצמי ולהקים את המרכז הזה, אבל אני חב את הכול לאשתי סימונה. היא לקחה את המושכות, ובזכותה אני יכול להמשיך בחינוך מוזיקלי".
אם נהיה חכמים, נעבוד בשיתוף פעולה ונלמד את הלקחים, נכשיר את הצוותים הרפואיים המתאימים לפני שנפתח בית החולים, במיוחד כעת לאחר שאושרה בניית בית חולים נוסף בבאר שבע שייבנה בעוד עשר שנים. זה מעשה בל יעשה, במיוחד בדרום, שממילא יש בו חוסר בכוח אדם. אני קורא מכאן לכולם להתעשת, גורמים הרס לבתי חולים קיימים. באשר לכוח האדם שגדל פה, הוכשר פה והתנסה פה, חלק מהמקצועות של האחיות זה מקצועות ליבה של טיפול נמרץ, של יולדות, והמעבר לשם פוגע קשה בבית החולים עד שנצליח לגדל דור חדש. זה מה שמפריע לי באסותא. המצב של כוח אדם, בייחוד רופאים ובייחוד בארץ, הוא מצב של מחסור. בדרום המחסור גדול ביותר, ומה שקורה עכשיו הוא תחרות והרצת סולמות שכר, לקיחת עובדים, הרס מחלקות. זה מה שקורה עכשיו, וזה מה שמדאיג אותי. אנחנו עומדים ומנסים למנוע פרצות. אני מבין את העובדים, זה מפתה: מקום חדש, משכורות אחרות. והמדינה צריכה להסיק מסקנות ולהפיק לקחים, צריך להתערב כבר עכשיו. בטיחות הטיפול והחולה יורדת. אנחנו מנסים לעמוד בפרץ, אבל ככל שהזמן עובר ונפתחים יותר שירותים באסותא – כי זה נפתח במדורג – עוברים לשם יותר אחיות, טכנאיות רנטגן ורופאים, וזה מותיר אותנו עם קושי גדול לקיים טיפול בצורה בטיחותית. אני ממליץ למדינה: כאשר היא בוחרת להקים בית חולים, תכין מראש אחיות כדי ש-500 אחיות לא יבואו על חשבון האחיות הקיימות, ואם צריך – שתכשיר רופאים, ואם אין – שתביא מחוץ לארץ. המדינה צריכה למצוא פתרון תעסוקתי שלא בא על חשבון בתי החולים הקיימים, והמדינה לא עושה את זה למרות שהתרענו בעבר".
