חג הפורים הקרב מתאפיין בכל שנה גם בקולות הנפץ שנערים נוהגים להשליך לעבר חבריהם ולעבר עוברים ושבים כמעשה קונדס. אלא שבמשטרת אשקלון לא משלימים עם התופעה שכבר הפכה למסורת ומנסים להתמודד עימה במסגרת האכיפה השוטפת נגד הקמת רעש בכלל. במהלך החודשים האחרונים נתנה המשטרה דגש על הסברה ומניעת הקמת רעש והפרעת מנוחה לסוגיה. בימים הקרובים, מתכוונים במשטרה, תחל אכיפה בעבירות אלו בדגש לעבירות רעש בגנים ופארקים ציבוריים. במשטרה הדגישו כי מדובר בעבירות המשפיעות על איכות ומרקם החיים של תושבי אשקלון. עבירה שכזאת עלולה לגרור בחובה קנס כספי על סך 750 ש״ח ואף החרמת ציוד הגברה יקר ערך.
כאמור גם למנהג המסורתי של השלכת נפצים בתקופת פורים וזוכה לגילויי סובלנות אומרת המשטרה לא עוד. בימים הקרובים תוגבר האכיפה ויעשו ביקורות בעסקים המוכרים צעצועים לילדים במטרה להביא לאיתור אלו המחזיקים ברשותם צעצועים מסוכנים כגון נפצים למיניהם, או צעצועים שבהפעלתם מעורבת אש או חומרים כימיים מסוכנים שהמהווים סיכון ממשי לשלומם של הציבור מחד, ומטרד לציבור התושבים שומרי החוק תוך פגיעה באיכות חיים, מאידך.
במשטרה קוראים לציבור התושבים לשמור על החוק ולהימנע מפגיעה באיכות חיי הסובבים מחד, ולדווח על כל מקרה של עבירת רעש ומטרד למוקד המשטרה. ראוי לציין, צעד זה נועד לשמירת איכות חיי התושבים ולמענם.
המשטרה הצליחה שוב לשים את ידה על הברחות הסמים מחו"ל. הפעם בדרך יצירתית ביותר:
בקבוקי השמפו שבתוכם נתגלה הסם הרב. צילום: דוברות המשטרה
בחבילה שהגיעה לפני מספר ימים מחו"ל ומוענה אל תושבת אשקלון נתגלה קוקאין נוזלי. הסמים נגלו בביקורת שנעשתה בנתב"ג. אלא שהסמים לא נלקחו להשמדה ותו לא.
המשטרה החליטה להתחקות אחר מי שעומד מאחורי ניסיון ההברחה. המסלול שעשתה החבילה היה במעקב הצמוד של בלשי המשטרה.
ביום שישי הגיע השליח ובידו החבילה לבית שאליו הוזמנה החבילה באשקלון ומסר לגבר שהיה בבית את החבילה. או אז פשטו בלשי המשטרה על המקום ועצרו את שלושת החשודים המעורבים, תושבי אשדוד ואשקלון. בתוך בקבוקי שמפו שהיו בחבילה שנשלחה נמצאו אכן כחצי ק"ג סם מסוג קוקאין נוזלי.
האזעקות חזרו לאשקלון. קצת לפני השעה 3.00 נשמעו אזעקות ברחבי העיר אשקלון. האזעקות הקפיצו הרבה תושבים שעה שהם ישנים והחזירה אותם לימים היותר סוערים.
סוף השבוע הזה ידע מתיחות לאחר שצה"ל תקף מטרות ברחבי הרצועה בתגובה לפיצוץ המטען בגבול הרצועה ממנו נפצעו ארבעה חיילים.
בתחילת הערב ידעו עוד כמה ישובים בדרום אזעקות, באחד המקרים אף נפגע בית פגיעה ישירה אך לא היו נפגעים. באזעקה הלילה נשמע פיצוץ וטרם הוברר האם מדובר בירוט או בנחיתה של טיל בגזרת העיר.
לבית החולים ברזילי הגיעו 3 נשים תושבות אשקלון אשר נפגעו במהלך הריצה למרחב מוגן כששמעו את האזעקות. מצבן קל.
אל טקס הפתיחה הרשמי של חדר המיון החדש בבית החולים ברזילי יגיעו גם בני משפחתו של ישראל ברזילי, שהיה זה שהביא להקמתו של בית החולים בזמן היותו שר הבריאות. “לאבא הייתה קונספציה חשובה ולא פשוטה נכון לימים של אז, הוא חשב שצריך לבנות בתי חולים בפריפריה”, מספר אבנר, בנו של ישראל ברזילי. “מדובר בישראל של שנות ה-50, כשהמדינה קלטה מיליון איש מארצות קשות, ואבא חשב שצריך לתת מענה רפואי ראוי דווקא בפריפריה, שקלטה כמות גדולה של עולים”.
תמונות מהארכיון. השר ישראל ברזילי גוזר את הסרט בפתיחת מרכז הבריאות בבאקה אל גרביה. הצילום באדיבות לע"מ
בשש השנים שבהן כיהן ברזילי כשר הבריאות, בשנים 1955-1961, נבנו בערי בפריפריה שמונה בתי חולים, בין היתר בית החולים סורוקה בבאר שבע, הלל יפה בחדרה ויוספטל באילת. “בתי החולים במרכז היו עוד לפני תקופתו של אבא, וכשהוא נכנס לתפקיד, הוא עשה מהלך אחר, כי לפי תפיסת העולם שלו כל כפר ערבי צריך לספק שירותי רפואה. כשהוא סיים את הקדנציה הראשונה שלו כשר הבריאות, זה היה בשנת 1961, זו הייתה גם השנה שבה חנכו את בית החולים ברזילי”.
מפ"מניק. ישראל ברזילי. צילום: באדיבות לע"מ
ישראל ברזילי נולד ב-1913 בפולין, שם הוא למד בחדר. בגיל 11 בלבד הצטרף לתנועת השומר הצעיר, ומטעמה עבר הכשרה לקראת העלייה ארצה. “אחד המאפיינים החשובים שלו היה שהוא היה תלמיד מחונן. הוא היה בין הבודדים שרכשו אז השכלה גבוהה”, אומר אבנר. את ההשכלה שלו רכש ברזילי באוניברסיטת סורבון בפריז, שאליה הגיע כשהיה בן 18. “לפני שהוא עלה ארצה הוא הגיע לפריז ולמד שם באקדמיה למוזיקה. אבא היה ערבוב של פילוסופיה ואמנות, והיה לו ידע גדול מאוד בספרות ויהדות”.
בתום שלוש שנים של לימודים ומגורים בפריז עלה ברזילי ארצה במסגרת העלייה החמישית. “הוא הגיע מצויד בלימודים אקדמיים וידע תשע שפות על בוריין”. ברזילי עבד בפרדסים ונבחר לראש מחלקת המושבות של הקיבוץ הארצי. בשנת 1939 היה ממייסדי קיבוץ נגבה, שבו התגורר עד יום מותו ובו עדיין מתגוררים ילדיו ונכדיו. בתו הבכורה היא אחת מהילדים הראשונים שנולדו בקיבוץ לאחר היווסדו.
“25 אלף ניצולי שואה”
“כמו רוב ילדי ישראל של אותה תקופה, גדלנו בקיבוץ שיתופי. מהיום שבו נולדתי אבא היה פעיל מאוד במדיניות החוץ של ישראל”. בשנת 1946 נשלח ברזילי אל שרידי השואה בפולין, ושנה לאחר מכן יצא לשליחות נוספת למזרח אירופה במטרה לסייע בהעלאתם ארצה של היהודים ניצולי השואה. בעקבות הקשרים שיצר נבחר ברזילי בשנת 1948 להיות שגריר ישראל בפולין. “הוא היה השגריר הראשון בתולדות מדינת ישראל, וזה היה קריטי במיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה הצליח אבא להעלות 25 אלף ניצולי שואה מפולין לארץ ישראל”.
שנתיים וחצי חיו בני המשפחה בפולין, וכשחזרו ארצה נפטרה אם המשפחה ממחלה כשהיא בת 42 בלבד. “כשחזרנו לקיבוץ אני הייתי בן 11 ואחותי בת 16. אחרי שאימא נפטרה הוא התלבט אם להמשיך בפעילות הציבורית והפוליטית שלו או להישאר איתנו. לבסוף החליט להמשיך, ומעולם לא היו לי רגשי כעס או קיפוח בשל ההחלטה שלקח”, אומר אבנר.
פתיחת מרכז הרפואה בבאקה אל גרביה. השר ישראל ברזילי נואם. צילום: באדיבות לע"מ
ב-1955, כשהוא בן 42, נבחר ברזילי לראשונה לכנסת, ועם כינון הממשלה כיהן כשר הבריאות, תפקיד שבו החזיק ברציפות עד שנת 1961. נוסף לתפקידו כשר הבריאות, היה השר המדיני של מפלגת מפ”ם ונציגה בוועדת השרים לענייני ביטחון. בשנים 1965-1961 הייתה מפ”ם באופוזיציה, ועם כינון הכנסת השישית ב-1965 חזר ברזילי לתפקיד שר הבריאות. “הוא היה השר הכי צעיר במדינת ישראל אז, ולמעשה עד יום מותו, בשנת 1970, הוא היה מזוהה כל הזמן עם משרד הבריאות. הוא כיהן בתפקיד עד 1970, ולמעשה גם בתקופה שבה לא היה שר הבריאות, התייעצו איתו המון בנושאים שקשורים לבריאות. במצטבר הוא היה בתפקיד שר הבריאות 11 שנה, אני לא חושב שיש מישהו שכיהן כשר הבריאות כל כך הרבה שנים”, אומר אבנר. “הוא יכול היה להיות שר חוץ או ביטחון, אבל מפלגת מפ”ם הייתה קטנה יחסית וכל הזמן בקואליציה יחד עם מפא”י, אז הם קיבלו רק שני תיקים, אחד מהם היה תיק הבריאות. אני חושב שהעובדה שהוא כיהן זמן ממושך כל כך היא שאפשרה לו למעשה לפעול ולגרום לשינויים. היום הדוגמה הכי טובה לכך היא אולי השר ישראל כץ, שבגלל שהוא תקופה ארוכה בתפקיד הוא מקדם דברים לאורך זמן ומצליח לעשות דברים טובים”.
הממשלה הנבחרת בדרך להצגתה בפני נשיא המדינה. ישראל ברזילי, רביעי מימין צועד אחרי דוד בן גוריון. צילום: באדיבות לע"מ
הצעה של פנחס ספיר
ברזילי נפטר ב-1970 בגיל 57 מהתקף לב. הוא היה אז שר בלי תיק, אבל תיק הבריאות נשמר לו, והוא לא הספיק לקבלו בחזרה. “הוא לא היה אדם בריא באופן כללי, והתקף הלב הוא זה שהכריע אותו. אבא היה צעיר מאוד כשנפטר, אבל באותה תקופה גם תוחלת החיים הייתה קצרה משמעותית מהיום”.
משך ארבע שנים יובל נעים ואלי לוי, מאמני הפועל אשקלון, היו עושים את הדרך מראשון לציון לאשקלון בעיניים עצומות. לימים מכונית המאזדה של נעים ידעה לעשות את מסלול הנסיעה בצורה עיוורת, היישר אל מתחם האימונים של הקבוצה. אלא שהשבוע נפל דבר במועדון, והצדדים סיכמו על סיום דרכו של המאמן במועדון. נעים, שלו מניות רבות בהצלחת הקבוצה ועלייתה מליגה א’ עד לליגה הבכירה, למעשה הוביל את הנהלת הקבוצה ובכירי העירייה לבצע את המהלך הדרמטי. ראשית, רצף ההפסדים עשו את שלהם, והאחרון שבהם קבע הפסד חמישי רצוף. עם זאת, גורמים במועדון מספרים כי אנשי הקבוצה יכלו לחיות עם הפסד נוסף וכי הכוונה הייתה להעניק לו הזדמנות נוספת במשחק הקרוב מול קריית שמונה, כיוון שלדעת רבים משחק מול בית”ר ירושלים אינו מהווה מדד. אלא שנקודת השבירה עבור ההנהלה הייתה תנועת האצבע המשולשת שהניף המאמן כלפי אוהדי הקבוצה בסיום, לאחר שאלו קראו לו לחדול מלאחוז בקרנות המזבח.
יובל נעים. צילום: אורי קריספין
“יש דברים שאין עליהם מחילה, ומבחינתנו הם ייהרג ובל יעבור”, סיפר ל"כאן דרום" בכיר במועדון. “אנחנו לא יכולים לקבל התנהגות כזו בשום צורה ממאמן שאמור להיות דמות חינוכית לילדים שמגיעים למגרש כדורגל. הוא צריך לשמש דוגמה, אבל בפועל התנהג כאחרון האוהדים, ועל כך אין מחילה”.
גם נעים עצמו כבר הרגיש תחושת מיצוי בהפועל אשקלון והאו דיבר על כך במסיבת העיתונאים שכינס המועדון השבוע: "כבר לפני חודש אמרתי לדרור אלמלם שאני מרגיש שזו לא הקבוצה שלי וביקשתי ממנו להביא מאמן אחר שיעשה את העבודה בצורה יותר טובה ובאמת שעשינו פה דרך מדהימה וכל מה שרציתי קיבלתי".
הפנים אומרות הכל. נעים בהפסד לפתח תקווה. צילום: אורי קריספין
כשדמעות בעיניו הוא סיכם את הכהונה שלו: "אתמול בערב בהחלטה משותפת עם משפחתי הגרעינית ומשפחתי השנייה בארבע העונות האחרונות על פרידה. בארבע השנים האחרונות קיימנו מסע קסום מליגה א’ לליגת העל, הישג שלא נרשם במועדון הזה עד כה. היום אני עוזב בית חם עם אנשים טובים שהיו לי למשפחה. מועדון הפועל אשקלון יהיה תמיד חרות בלבי".
נעים התייחס גם להנפת האצבע המשולשת ואמר: "ביצעתי אצבע משולשת לאוהד אחד ספציפי ולא לכל האוהדים וחשוב לי להגיד שלהפועל אשקלון יש קהל מדהים שתמיד יהיה חרות בזכרוני. אני רוצה להודות בסיום לעוזרי אלי לוי שתמיד יהיה חלק מהדרך שלי ואני רוצה להודות לכל מי שהיה חלק מהמועדון הנפלא הזה ורוצה לאחל הצלחה להפועל אשקלון מכל הלב”.
במשך השנים האחרונות הנהלת המועדון הצטיירה לדעת רבים כהנהלה של בובות, כזו שלא מסוגלת לקבל החלטות קשות וקרות ולחתוך בבשר החי כשצריך. הפעם ההחלטה להיפרד מנעים הייתה כנגד כל התחזיות. לא לשווא נעים כינה את ההנהלה “חברים שלי” בסיום המשחק מול בית”ר. ואכן, התפתחה כאן מערכת יחסים של מעבר ליחסי עובד—מעביד. עד כדי כך שלפרקים נדמה היה כי נעים בנה לעצמו חסינות בלתי נתפסת ואף הפך לבעל הבית של הקבוצה.
ההחלטה על סיום דרכו של המאמן שברה את הכלים והוסיפה נקודות זכות רבות למנכ”ל המועדון דרור אלמלם ולמנהל הטכני צ’יקו מגיה, שהגיעו ביום ראשון בערב לביתו של המאמן וסיכמו עמו על עזיבה. למחרת, כאמור, במסיבת העיתונאים שכינסו אנשי המועדון יחד עם הצוות המקצועי, נפלה הפצצה.
"הפסד בתנאים שלי"
כשנפתחה העונה הנוכחית, היו מי שכיוונו במועדון לעונה טובה יותר, שבה אשקלון תהפוך לקבוצת ליגת העל לגיטימית ולא תתגושש במאבקי תחתית. המשחקים הראשונים בישרו כי המגמה היא אכן כזאת, אך לאחר מכן נוצר כדור שלג, ששיאו הגיע במשחק החוץ מול מכבי פתח תקווה, שבו הפועל אשקלון הציגה את המשחק הגרוע ביותר שלה בשנים האחרונות.
יובל נעים. צילום: זאב שטרן
באותו שבוע נעים הסביר בריאיון לכלי התקשורת כי הוא מוכן להפסיד, אך שההפסד יצטרך להיות בתנאים שלו. “אין לי בעיה להפסיד”, הוא אמר. “אפשר להילחם, לשחק סגור, לצאת למתפרצות ועדיין להפסיד. זה בסדר. אבל ההפסד צריך להיות בתנאים שלי”. האמירה הזאת, ולפיה נעים מודה כי הוראותיו היו לשחק סגור ולשחק על מתפרצות, הרתיחה את אוהדי הפועל אשקלון, שמאז ומתמיד דגלו בכדורגל התקפי. אותה הצהרה מתווספת לפנינים נוספות שיצאו מפיו של המאמן לאחרונה. כך למשל הטיב להזכיר בין היתר כי “לפני שלוש שנים באשקלון עוד שיחקו מול שדרות ואופקים”, בכך למעשה רמז כי יש להודות לו על כך שהפועל אשקלון משחקת בליגת העל ולקבל את הכדורגל שהקבוצה מציגה היום. ההתפתחויות הללו הניבו מכבש לחצים על הנהלת הפועל אשקלון ואנשי העירייה לבצע זעזוע. אותם אוהדים שתמכו בו בהצלחות הפכו את עורם ונעשו למתנגדיו ולתומכי עזיבתו.
כפי שפרסמנו בשבוע שעבר ב"כאן דרום", ההנהלה העניקה גיבוי מלא למאמן ובחרה לחכות שבוע נוסף. בשיחות סגורות דובר כי המשחק מול בית”ר ירושלים, גם במקרה של הפסד, לא אמור היה להוביל להפסקת עבודתו של המאמן. לאנשי המועדון היה חשוב לראות כיצד הקבוצה תתפקד על כר הדשא ומה מידת המחויבות שיפגינו השחקנים, ועל פי כך לקבל החלטות. הקבוצה אכן הציגה שיפור מסוים ולא הייתה רחוקה מלחלץ תיקו מפתיע מול הירושלמים, אך כאמור, מה ששבר את גב הגמל, היה למעשה התנועה המשולשת של נעים כלפי האוהדים, דבר שעליו לא היו מוכנים במועדון לעבור לסדר היום.
"משחק טעון".מול הפועל ת"א. צילום: ניר קידר
אותו מהלך סלל לנעים את הדרך. הקולות השונים מספרים כי למאמן התאים לקבל הודעת פיטורים, וייתכן כי אותה תנועה שביצע לעבר הקהל נעשתה בחשיבה צלולה ומתוך ידיעה כי היא עלולה להוביל לסיום דרכו במועדון. “יובל נעים מקבל חוזה שאף מאמן לא קיבל בהפועל אשקלון, לא אמורה להיות לו בעיה לשבת בבית ולקבל שכר”, אמר מקורב למועדון.
סיכום המשחק מול בית"ר: חושך, אור, חושך
עוד בטרם נשמעה שריקת הפתיחה זכינו לחזות בפעם השנייה העונה באצטדיון סלה תחת עלטה מוחלטת. בפעם הקודמת זה היה במחזור השני מול בני יהודה, אז המשחק יצא לדרך בעיכוב של 45 דקות עקב כשל חשמלי באצטדיון עצמו. כעת מקור הבעיה היה אחר. בזמן שהמגרש גדוש ב-5,200 צופים, וכשנותרה רבע שעה למועד המקורי (20:30), עמודי התאורה חשכו, וכל שנותר היה להמתין שאלו יחזרו להאיר.
בפלונטר. נעים (צילום: אורי קריספין)
באשקלון מיהרו להבהיר כי המחדל הגדול כלל לא קשור נקודתית לאצטדיון, אלא שמקור התקלה הוא באספקת החשמל מחברת החשמל. לצורך העניין, גם הבניינים המקיפים את האצטדיון נראו חשוכים וכן קניון גירון, שנמצא סמוך למגרש. לאחר 25 דקות של אובדן עצות הוחלט להפעיל גנרטור ולא להמתין יותר לפתרון התקלה. לפיכך המשחק יצא לדרך באיחור של חצי שעה, ובא לציון גואל. אחרי החושך הגדול הגיעה לה נקודת אור קטנה בדמות שער יתרון של אשקלון מגבו של שוער בית”ר בוריס קליימן, במה שהוגדר כשער עצמי.
בית”ר חזרה למשחק עם שער שוויון של קלאודימיר פריירה, וכשנדמה היה כי המשחק הולך להסתיים בחלוקת נקודות שהייתה משקפת את הנעשה על כר הדשא, הירושלמים עקצו בשני שערים בדקות הסיום והכריעו את התוצאה. התחיל בחושך, הסתיים בחושך. גולת הכותרת הייתה האופן שבו אשקלון נראתה על המגרש. לעתים היה נדמה כי היו אלו שתי קבוצות שונות בתכלית: האחת, שלא הצליחה לחבר פס במשחק מול מכבי פתח תקווה, והשנייה, שהוכיחה משחק לחימה ורצון עז לנצח את בית”ר ירושלים.
לא פעם ציינו העונה כי אשקלון מגיעה מוכנה רק למשחקים מול הקבוצות הגדולות. כך למשל היא הצליחה לאגור נקודות מול מכבי תל אביב (2:2), מכבי חיפה (1:1), הפועל חיפה (0:0) ומכבי נתניה (1:1), ואיבדה כאלו רק בדקות הסיום במשחקיה מול הפועל באר שבע (פעמיים, 1:0) וכעת, מול בית”ר ירושלים, משחק שהוכרע בחמש הדקות האחרונות (3:1). לעומת הדרייב שמגלה הקבוצה מול המועדונים הגדולים, במועדון מבינים שעתידה של הקבוצה עלול ליפול דווקא במשחקים מול הקטנות, ששם היא מתקשה. במועדון אף מסכימים כי סף השבירה של הקבוצה הוא נמוך במיוחד. ולראייה, בשישה משחקים העונה כאשר אשקלון עלתה ליתרון, היא ספגה שוויון ואף הוכנעה במהפך. ואם בנתונים עסקינן, הכחולים ניצחו רק פעם אחת ב-17 המשחקים האחרונים, מתכון מדויק לירידת ליגה בסיום העונה.
36 שנים שאיילת בוכניק עובדת כאחות בחדר המיון במרכז הרפואי ברזילי. כל סוגי האוכלוסיות, המינים והגוונים עברו דרכה. אבל מטופלת אחת גרמה למפנה היסטורי ביחס לקהילה אחת – קהילת הלהט”ב (לסביות, הומואים, טרנס ובי-סקסואלים). במהלך משמרת במיון ברזילי טיפלה בוכניק בבחורה טרנסג’נדרית שהייתה זקוקה לטיפול מרופא פסיכיאטרי. בברזילי יודעים שאיילת מחוברת מאוד לקהילה ומרגישים בנוח לבוא ולהתייעץ איתה. לכן הרופא הפסיכיאטר פנה אליה ושאל בפתיחות: “את יודעת מה ההבדל בין טרנסג’נדר לבין דראג-קווין?” כמובן שאיילת הסבירה לרופא את ההבדל בין המונחים, אולם אותו שאלה פשוטה הפכה עבורה לנקודת מפנה משמעותית. הרגע המחולל הזה גרם לה להבין שגם בצוות הרפואי קיים חוסר ידע והבנה בסיסית בכל הנוגע לטיפול בקהילת הלהט”ב.
חשוב להבהיר: טרנסג’נדר הוא גבר הנולד בגוף של אישה או להפך. מבחינת מגדר הוא מרגיש שהוא לא מוצא את עצמו בגוף הנכון. מדובר בתהליך נפשי ממושך של לקיחת הורמונים ושינוי מראה חיצוני. חשוב גם להבהיר כי לא כולם עושים ניתוח לשינוי מין בהכרח.
“את לא מפחדת שהילד ייוולד הומו?”
מקרים דומים התרחשו גם בבתי חולים אחרים. כזה הוא המקרה של נער מתחת לגיל 18 שהגיע לבדו למיון בסורוקה לאחר שקיים יחסי מין לא מוגנים וביצע ניסיון אובדני. הנער ביקש בדיקת HIV ותרופות לטיפול מיידי, אולם משום שלא בא עם ההורים הוא לא קיבל את הטיפול הנדרש. העובדת הסוציאלית שעזרה לבחור לא ידעה לשאול: "האם מדובר בניסיון התאבדות על רקע נטייה מינית?" בוכניק מדגישה כי יש הוראת חוזר מנכ”ל ברורה של משרד הבריאות כן לתת לחברים מהקהילה את הטיפול המניעתי גם ללא ליווי מבוגר; כמו כן, היא מדייקת את פרטי המקרה, “אם הצוות היה מכיר את הנושא לעומק, היו עוזרים לו, אך הם לא ידעו כיצד לפעול”. במקרה אחר שקרה בבית חולים אחר הגיע זוג לסביות לחדר לידה. בעת הטיפול בהן זכו בנות הזוג להערות לא רלוונטיות. המיילדת פנתה בשאלה פולשנית וחסרת מודעות מוחלטת: “את לא מפחדת שהילד ייוולד הומו?”
כשרואים את כל המקרים הללו מתקבלת תמונה לא פשוטה בכל הנוגע לטיפול לקוי בקהילת הלהט”ב בבתי החולים בארץ. “גם בבתי הספר לרפואה ובמוסדות הבריאות לא מלמדים מספיק ולא נותנים לכך התייחסות ייחודית”. בוכניק אומרת כי הרגישה שיש פה בעיה עמוקה, והיא שאנחנו לא יודעים איך להתנהל מול קהילה שמוערכת כיום בכעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה בישראל. לכן היא בחרה להתנדב בעמותת “תהלה” – קבוצת תמיכה להורים לילדים מהקהילה, אשר לה סניפים בכ-20 ערים בארץ – וביקשה להשפיע על המודעות מסביבה.
איילת בוחניק. צילום: דוד אביעוז
בוכניק פנתה לאגודה הלהט”בית בתל אביב ונדהמה עוד יותר לגלות את חומרת המצב. “להפתעתי, רוב הקהילה לא מגיעה לקבל טיפול בגלל תחושה של אפליה כלפיהם. קיימים מקרים בהם אפילו יש שימוש באלימות מילולית, ולפי הדיווחים של מרכז 'ניר-כץ', יש סימנים להתעמרות בכל בתי החולים בארץ. מחוסר נעימות הם נמנעים מלהגיע, למרות שהם צריכים טיפול בדיוק כמו כולם”, היא אומרת.
יתרה מזאת, מבחינה רפואית, מסתמן כי אנשי הקהילה הגאה מופלים יותר מכל המיעוטים האחרים וסובלים יותר ממחלות ייחודיות. נתונים מדאיגים מראים כי בקרב כ-30 אחוז מקהילה הטרנסג’נדרית חוו ניסיונות אובדניים. כמו כן, התחלואה הלבבית בקהילה גבוהה יותר, מאחר שהם נמצאים פחות תחת מעקב רפואי. בקרב נשים, למשל, יש יותר סיכוי לחלות בסרטן השד. “מאחר שקשה להם להיחשף, והם מגיעים במצב פגיע ורגיש, צריך ליצור קבלה של הקהילה בבית חולים”.
איילת בוחניק. צילום: דוד אביעוז
“לפנות אליך בזכר או בנקבה?”
בוכניק חברה ליבגני סאס – שותף לדרך ואח בבית החולים רמב”ם – והשניים חשבו יחד מה אפשר לעשות בנושא. בנוסף, ד”ר רותי גופן וד”ר גל ואגנר, ממקימי החברה לרפואה הלהט"בית, פרגנו ותמכו בתהליך. בזכות האנשים הנכונים התוצאות מיהרו לבוא. לפני כחצי שנה, במאי 2017, הם יסדו את החברה הלהט”בית תחת ארגון הר”י (הסתדרות הרופאים בישראל), שבו פועל חלק מהצוות הרפואי, אחיות ואנשי סיעוד, שהם אנשים מתוך הקהילה.
בשיתוף עם האגודה, צוות "מעברים", "חושן", "תהלה", ומרכז “ניר-כץ” הוקמה תכנית, ולפיה בתי החולים ברזילי ורמב”ם יהפכו לפיילוט. במרכז “חושן” ייבנו תכנית מיוחדת להדרכות ייעודיות לצוותים הרפואיים, שתביא להתמקצעות כל הגורמים המטפלים. “זהו פרויקט פורץ דרך שלא קיים בארץ, ואפילו לא קיים לו תפקיד מקביל בעולם”, מספרת בוכניק. “הסתבר לי שהידע הרפואי לגבי הקהילה הוא רחב, צריך ללמוד ולהכיר אותו כי הוא בעל אפיונים ייחודיים. יש צורך שהצוותים הרפואיים ישנו את הדעות הקדומות ואת המונחים של מגדר ונטייה מינית”.
בוכניק הביאה את התכנית אל לימור שיימן, האחות הראשית בברזילי, ואל מנהל בית החולים ברזילי ד”ר חזי לוי וקיבלה מהם את ברכת הדרך וגיבוי מלא לצאת לדרך עם הפרויקט ולממש את החזון.
התפקיד, המוגדר כמתאם/ת הקהילה הלהט"בית, נוצר לפני כשבוע יש מאין. יש לציין כי בוכניק מבצעת אותו בהתנדבות מלאה. חשוב לה הקשר עם המחלקות השונות כדי לעזור ולפתור בעיות המתעוררות תוך כדי אשפוז. בשלב הזה עולות השאלות שצריכות להישאל בזמן פנייה ראשונית וטיפול נכון: “כיצד תרצה שאפנה אליך, בלשון זכר או נקבה?” או “באיזה מחלקה תרצה להתאשפז?” ועל ידי כך יכשירו את הרופאים ואת הצוות לטיפול יעיל בקהילה. לדבריה, מטרת תפקיד המתאם היא ליצור סביבה מיטבית הכוללת קידום והתאמת צרכים, יצירת סביבת טיפולים דיסקרטית ולהעביר תכנית הדרכה כדי להכיר את האפיונים הייחודיים לקהילה. “כל מי שיצטרך, אני פה בשביל לתת לו מענה”.
באחד המחזורים האחרונים של כדורגל החופים שמארגן שלומי לוי השתתפו חברי המועצה והנהגת העיר במשחק ראווה. כשהם הגיעו למגש החולי בחוף הים, בלי להתלבט הרבה תומר גלאם הלך ועמד בשער. זה היה נראה די טבעי לו, ועכשיו מתברר שכבר מילדות זו העמדה שהוא נהג להחזיק בה.
“הייתי גם בלם וגם שוער, ובכיתה ו’ לצורך העניין כבר התחלנו לקחת את המקום הראשון בבית הספר אסף מימון”, הוא מספר. השיחה עם ראש העירייה בפועל מתנהלת תוך כדי הליכה מהקומה הרביעית שבבניין העירייה לעבר מערך הלב שבבית החולים ברזילי, ששם ממתין לו פרופ’ חיים יוספי.
הולך או רץ? תומר גלאם השבוע במרכז הרפואי ברזילי
שיחה בהליכה
את השיחה אנחנו קצת מתקשים לנהל בדרך כי על כל משפט אחד שהוא משיב, יש שלושה אנשים שעוצרים אותו ומברכים אותו לשלום. אחד מבקש ללחוץ את ידו, השנייה מזכירה לו כי הוא השתתף בחתונה שלה לפני שבועיים, והשלישי מבקש עזרה בעניין מסוים. גלאם, כך נראה, מתבשם מהרגעים הללו שהוא מקבל חיבוק חם מהציבור, גם אם נראה שזה מעט מביך אותו.
גלאם מספר גם כי זה קורה לו כשהוא מבצע את התחביב האהוב עליו: הליכות ברגל. “הליכות זה דבר שמשחרר גם את הנפש. עם התפקיד החדש זה קצת יותר מורכב. כמו שאתה רואה, כל שנייה עוצרים אותי. גם מבחינת לוחות הזמנים. אבל בשבתות וימי שישי אני משתדל כן לעשות הליכות, זה משחרר את הנפש, אתה מתנתק מהטלפון לשעה, אבל זה מאוד קשה בתפקיד הזה כי יש הרבה עבודה, וחשוב לי שהעיר תצליח ונוכל להוציא לפועל את תכנית העבודה”.
עד כמה אתה מקפיד גם על תזונה בריאה או שעם האוכל של אימא קשה להקפיד? “אוכל של אימא זה אוכל אליפות, היא בשלנית ברמה מאוד גבוהה. היום כולנו חייבים לשמור על תזונה נכונה, ואורח חיים בריא מתחיל בנושא התזונתי. כבר בבוקר צריך להקפיד על ארוחת בוקר בריאה. אחת הארוחות החשובות זו ארוחת בוקר, וכל בוקר אשתי מכינה לי את הכריך שלי עם קמח מלא או שיפון, ואני מקפיד מאוד לאכול כך את ארוחת הבוקר. רק בזכות אשתי אני אוכל קצת מסודר בבוקר. ארוחת הבוקר היא חשובה, ואפילו הרמב”ם אומר, ‘בבוקר תאכל כמו מלך, בצהריים כמו בן של מלך, ובערב תאכל כמו אביון', כי זה פחות בריא לאכול בשעות הלילה. אבל מה שמצחיק זה שיש לי לפעמים שניים-שלושה אירועים בערב אחד, ובאירועים האלה אין את הזמן לאכול, כי תמיד רוצים להחליף איתך מילה. אז אחרי שלושה אירועים, אני מגיע הביתה ויושב לאכול, אבל בקטנה, כי זה כבר מאוחר”.
אנחנו ממשיכים ללכת ומגיעים לכיוון היכל התרבות. בשלב הזה גם נהגים שחולפים על פנינו עוצרים כדי לברך את גלאם, ללחוץ את ידו ולאחל בהצלחה. הדרך, שהייתה אמורה להיות קצרה, מתארכת עוד ועוד.
“ראש עיר נמצא בסטרס”
בינתיים אנחנו מגיעים לבית החולים ברזילי. גם שם בפנים זה נמשך, וכשאנחנו מגיעים לחדר של פרופ' יוספי אנחנו מגלים שעיכבנו אותו יותר מדי, כי הוא נאלץ כבר לצאת. “הוא מיד יחזור”, מעדכנת אחת העובדות שלו.
רק עולה. תומר גלאם מגיע לבדיקה הרפואית
כשפרופ’ יוספי מגיע הוא מכניס אותנו לאחד החדרים, ושם הוא מסביר על הבדיקה. “במכשיר הזה אנחנו עושים בדיקות אקו במאמץ, זה נועד לגלות אם יש איזושהי בעיה בלב. עם המכשיר שלנו אנחנו יכולים לראות שלושה דברים: גם אם יש בעיה בקירות דלתות, שזה מסתמים ודפנות. גם אם יש בעיות בעורקים, שהם חסומים או לא, כי אם העורקים חסומים בזמן שאדם רץ על המסלול ויעבור למיטה, אנחנו נראה פה קיר שלא זז בגלל שהעורק חסום ולא נותן לו דם. והדבר השלישי, אנחנו רואים הפרעות קצב. אם הם יופיעו פה, אנחנו נראה שינויים במהלך הבדיקה. פתאום מופיעה הפרעת קצב שהיא מסוכנת או לא מסוכנת”.
עם פתיחה כזו הפרופסור לא ממש הרגיע אותנו, אבל זה כנראה לא היה מספיק מלחיץ, והוא הביא לנו דוגמה להפרעת קצב חריגה שקרתה במהלך בדיקה דומה. “דוגמה קלאסית זה צביקה הדר, שעבר מבחן מאמץ, ובמהלכו איבד הכרה עם הפרעת קצב קטלנית", מספר פרופ’ יוספי. “לשמחתו ולשמחתנו, היו מסביבו קרדיולוגים שהחזירו אותו לעניינים מהר מאוד. אם אותה הפרעת קצב הייתה מתרחשת לו בכביש, לא בטוח שהוא היה איתנו עכשיו”.
במבט ראשוני של פרופ’ יוספי על גלאם, עוד לפני הבדיקה עצמה, הוא אומר: “ההתרשמות שלי שהוא פנתר. אין שום בעיה מיוחדת”, אבל גם אומר לגלאם – ובעיקר לציבור שקורא עכשיו כתבה זו – איך מסגלים אורח חיים בריא, “אורח חיים בריא זה כולל את התזונה ופעילות הגופנית מאוד קבועה, מינימום 150 דקות בשבוע. התזונה שאנחנו מדברים זה דל כולסטרול, דל סוכר, דל מלח, זה לא קריטי רק אם יש בעיה עם לחץ דם. אנחנו לא בעד שחור או לבן, אנחנו לא בעד להגיד אל תאכל כלום, אבל צריך להקפיד על איזון ובדרך היפה לעשות את זה. רק עישון זו קטסטרופה. אצלי לא מעשנים לא בבית, לא באוטו שלי. ואם מישהו רוצה לעשן אצלי בבית, אני מוציא אותו החוצה וגם אומר לו לחצות את הכביש, שמה הוא יכול לעשן. כך שזה דבר שאני מאוד רגיש אליו. הורדת משקל היא קריטית להגיע ליעד משקל”.
תומר גלאם עם פרופ' יוספי
פרופ’ יוספי מתייחס לתפקיד התובעני שנושא בו גלאם ומציין עניין מיוחד, “הנושא של מתח, סטרס, הוא מאוד חשוב. זה קל הגיד אל תהיה במתח, אבל ראש עיר נמצא במתח. ופעילות גופנית מורידה סטרס, כי בזמן פעילות גופנית עולים חומרים שנקראים אנדורפינים, שעושים מצב רוח טוב ונותנים הרפיה. הרבה אנשים אחרי פעילות גופנית פתאום הם נינוחים ורגועים יותר. גם במשך היום למצוא עשר דקות כשאתה יושב במשרד לקום להזיז את עצמך, ידיים, רגליים. עשר דקות כאלה עושות יופי של המשך ריכוז”.
זה עוד מילא, אבל מתי יש לראש עירייה זמן לעשות כושר וספורט? פרופ’ יוספי מתגלה בשלב הזה כמי שלא עושה הנחות ולא משנה מי נמצא לידו. “אני לא מקבל את המושג פחות פנאי לספורט”, הוא קובע. “אני עובד בין 14 ל-16 שעות ביממה, ואני לא זוכר שבגלל זה לא עשיתי ספורט. אז אני מקפיד את פעמיים-שלוש בשבוע. 150 דקות מינימום, כבר אמרנו”.
מבחן מאמץ. גלאם מזיע
אבל גלאם יודע להתחכם יותר מהפרופסור ומוצא פתרון מקורי: “אנחנו יכולים לעשות את זה תוך כדי עבודה, אנחנו מסיירים בשכונות, וזה גם ספורט. 45 דקות הליכה. גם רואים מפגעים, גם מטפלים בהם וגם אנחנו חוזרים יותר בריאים”.
הרופא מסכים איתו, אבל מיד שולף לו עניין נוסף, “פחות במעלית”, הוא אומר לגלאם, “קומה רביעית, בבוקר כשאתה בא, אז לעלות במדרגות וגם לרדת במדרגות. אין מעלית. לישיבה אתמול עליתי במדרגות, ולמרות שאיחרתי לא עליתי במעלית. הדברים האלה של פעילות גופנית מאוד חשובים, החלק של לנשום עמוק – ותומר מצטיין בזה – לנשום עמוק לפני שמגיבים, לנשום עמוק לפני שכועסים. ככלל, תגובה מיידית לא מומלצת לאנשים, תגובה מהירה גורמת למתחים חוזרים, לכן לחשוב לפני שמגיבים ולא להגיב מיד, זה כלל ברזל”. “גם בישיבות המועצה אנחנו מקשיבים ולא מגיבים מיד”, שולף גלאם.
“ראש העיר שלנו בריא”
בשלב הזה האחות מצמידה לגלאם אלקטרודות שאמורות לבדוק את קצב הלב וכדומה. גלאם מזנק על ההליכון ומתחיל לרוץ. לא נראה שהוא מתרגש גם כשהקצב עולה ומתחזק, וגם המוניטורים לא מדווחים על משהו חריג ויושבים בשקט.
פנתר. גלאם מקבל את התוצאות
אחרי שהוא מסיים את הריצה מנתח פרופ’ יוספי את הנתונים ומציג את התרשמותו, “ראש העיר שלנו בריא ומסוגל יפה מאוד לבצע את עבודתו מבחינה בריאותית וימשיך לעשות כושר ולשפר את הכושר הגופני שלו. דיאטה וירידה במשקל, והכול יהיה בסדר. בסך הכול מצוין. יש לו כושר גופני טוב, המערך של הלב וכלי הדם תקין ויעיל. אבל כמו כולם, צריך אורח חיים בריא”.
פרופ’ יוספי מנצל את הרגע גם להזכיר את המצב של המחלקה שלו, שנראית בכי רע וזקוקה לשיפוץ מקצה לקצה. וגלאם, בתור פוליטיקאי משופשף, משיב לו, “כשמגיעים השרים, זה יפה להראות להם את המיון החדש, אבל צריך להראות להם את המקומות האלה, רק כך הם מתחילים לתקצב”, אומר גלאם. פרופ’ יוספי מסכים לגמרי: “כשמגיע שר, צריך לאשפז אותו במסדרון. אם מישהו צריך להיות במסדרון, זה השר”.
“צריך להיות ערוכים להכול”
אנחנו יוצאים החוצה וממשיכים את השיחה. גלאם מספר על תכנית להנחלת אורח חיים בריא לתלמידים, “לפני מספר ימים נפגשתי עם נציגים מקופות החולים בעניין אורח חיים בריא, כי יש לזה חשיבות גדולה במערכת החינוך. אנחנו רוצים לעשות הסברה ולהביא את העניין הזה גם לידיעת ההורים. כי אם מגיל צעיר אנחנו נחדיר את המושגים האלה לתלמידים ונדאג לזה שהילדים גם ידעו לאכול את הדברים הבריאים וגם לעשות כושר, אז זה ישפיע על כל חייהם. כי מה שמובנה מהגיל הרך, אנחנו ממשיכים אותו גם בשלבים הבאים. ולכן החלטתי שאנחנו נתקדם עם הפרויקט וקישרתי אותם עם כל הגורמים המקצועיים באגף החינוך”.
“אני נרגש. אני מת מהתרגשות. זה מפעל חיים, אני לא מבזבז את כל ההתרגשות שלי עכשיו, כי אני יודע מה צפוי במהלך השנה. אבל האמת היא שאני מת מהתרגשות”, כך פותח ד”ר חזי לוי, מנכ”ל המרכז הרפואי ברזילי, את הריאיון שקיימנו איתו לקראת הטקס החגיגי שיתקיים בשבוע הבא.
הטקס שיביא אליו את מנהיגי המדינה יהיה מהפכה בכל הקשור לשירותי הבריאות שקיבלו תושבי העיר עד היום. אחד האנשים שחתומים על המהפכה הזאת הוא ללא ספק ד”ר לוי, והוא לא מפסיק להתרגש. “עשיתי הרבה דברים בחיים שלי, עשיתי הרבה פרויקטים, ראיתי הרבה דברים בחיים שלי. אני פה בונה בית חולים, אני עושה מהלך. למען הסר ספק, ‘אני’ זה חבריי, זה ההנהלה, זה העובדים, זה כולם. זה לא אני חזי לוי הבנאי, כי כבר הדביקו לי את השם 'הורדוס'. אבל באמת אנחנו עושים פה משהו היסטורי שהתוצאה עכשיו גם אסתטית, טכנולוגית ומלונאית. אני נכנס לשם ומכיר הכול מהתכנונים, כל מרצפת, כל כיסא, כל צבע שיהיה. יש לי יד בבחירה של הדברים. כשאני נכנס, אני דומע, אני דומע מהתרגשות, ואני חושב שאנחנו מביאים בשורה טיפולית, בשורה אסתטית, בשורה בריאותית, שהעיר אשקלון לא ידעה כמותה, ושכל כך מגיע לתושבים שלה, ואני שמח שנפלה בידיי הזכות”.
הבניין החדש. צילום: אדי ישראל
במובן האישי, למה אתה משווה אותו? לבית שבנית? “כל אחד מאיתנו בנה בית או שיפץ בית, אבל זה פרויקט חיים, זה ומה שימשיך הלאה, כמו פתיחת חדרי הניתוח, הטיפולים הנמרצים, המחלקות, כל הבניין הזה שיושלם. בניין השיקום שאנחנו בונים ממול זה מפעל חיים. בטח בגילי המופלג אני כבר לא אעשה דברים כאלה”. לפני כמה ימים, לאחר פטירתו של חיים גורי, הקריא ד”ר לוי קטע שכתב גורי בספר האחרון שלו שמדבר על כך שהוא לא הספיק הרבה דברים, והוא חותם במילים: “וראוי שהאדם יותיר חותם אחריו”. ד”ר לוי מרגיש שזה החותם שהוא מותיר אחריו, “אז אני עוד לא מסכם את פועלי, ואני מקווה שאני לא לפני מוות, אבל הזכות לעשות ולהשאיר חותם אחריך היא תמצית החיים. ואני חושב שבקדנציה הזאת שלי ושל חבריי בהנהלה אנחנו משאירים פה חותם. כמו שד”ר לביא היה שותף בשנת 1961 להקמת וניהול בית החולים על שני הצריפים שהיו בסך הכול והותיר חותם, אני חושב שזה השארת חותם. ואני כל כך גאה עליה וכל כך שמח עליה ומתרגש שניתנה לי הזכות לעשות את זה. אני גם יודע אילו מהמורות אנחנו עוברים ואילו קשיים אנחנו חווים ואיזו נחישות צריך להפגין, איזו אופטימיות, איזו יכולת מנהיגות, איזה צורך לסחוף אנשים אחריך, להתנהג כמו אדם שהמוח והלב שלו מנותקים, והוא רץ אחרי הלב, כי יש ימים נוראים, ואתמול היה לי אחד כזה מול האוצר”.
בית החולים חדש. ד"ר חזי לוי עושה היסטוריה בברזילי
כמו אריאל שרון שדפק על הרכב
הבנייה של המבנה הזה התקדמה די בעצלתיים, ואת ד”ר לוי זה קצת הוציא מהכלים. וכמו אריאל שרון בזמנו, הוא הזמין הקבלנים לשיחה ודפק על השולחן, “כשאני עמדתי לפני כמה חודשים וראיתי ששום דבר לא מתקדם ואני כל הזמן צורח, אז באתי ואמרתי, ‘חברים עד התאריך הזה זה קורה’. באו אליי כל הקבלנים וכל החכמים ואמרו לי, ‘לא יכול להיות, על מה אתה מדבר?’ אמרתי להם, 'חבר’ה, אתם ניהלתם אותי שש שנים, ולא קרה כלום. עכשיו אני מתחיל לנהל אתכם. עד התאריך הזה זה קורה'. כולה דחיתי פעמיים, וזה קרה ולמה? כי קבענו יעד והפגנו נחישות, ואני צופה שזה יהיה לי בהמשך. לכן אני בהחלט מרגיש שאני מסכם משהו שהתוצאה מדהימה בעיניי ומרגשת, ואני בתקופה שאני מאוד נרגש, מרוגש, מתרגש בכל ההטיות שיש”.
חדש ומודרני. הכיסה לחדר המיון החדש. צילום: דוד לוי
מה התדירות שאתה נכנס לבקר במבנה החדש? “עכשיו לאחרונה פעם או פעמיים ביום. לפני יומיים הלכתי לשם לבד וצילמתי ושלחתי מההתרגשות תמונות בגאווה. כתבתי, 'תראו איזה מפעים'. מרוב שמחה אני לא מאמין למה שאני רואה". בשלב הזה קולו של חזי נשנק ודמעות נקוות בעיניו. "זה נורא מרגש וכל פעם אני הולך לראות עוד כיסא ששמו, עוד משהו שעשו. עכשיו אני מכיר את הדברים, כי למשל הכיסאות האלה שאת הרואה בתמונות, אני לפני שנה ישבתי על איזה 20 סוגי כיסאות כדי לבחור את סוג הכיסא שהוא הכי נוח, והצבעים, המרצפות, ואני כל כך שמח וגאה על זה”.
כבר שש שנים שאתה בתפקיד. אתה זוכר איזה אירוע שהתרחש פה ואמרת, “לעזאזל, הבניין חייב לקום מהר”? “בצוק איתן. מזמן אזעקת צבע אדום יש לנו 30 שניות, ואי אפשר לפנות מחלקה לאזור ממוגן בזמן הזה. אני עמדתי בפגייה, ואנחנו מפנים את הפגייה בצורה מפחידה. היצור הקטן הזה ששוקל קילו או קילו וחצי ומחובר למלא צינורות שמחזיקים אותו בחיים ומצפצפים, ועם כל זה אתה הולך למרחק של 150 מטר לאיזה מרתף מאולתר שהופך להיות טיפול נמרץ פגים. או כשעמדתי בחדר לידה, פתאום צבע אדום. מה יעשה התינוק? יחזור בחזרה? גם קרה שעמדתי בחדר ניתוח וקיבלתי פצועים, ואני יודע שיש לי רק שני חדרי ניתוח ממוגנים, ואני אומר לאחיות, ‘תנתחו, אין ברירה, אלו פרוצדורות מצילות חיים’. אף אחד לא פוצה את הפה, ואתה מבין מה המשמעות של חדרים לא ממוגנים, ואני אומר, ‘לעזאזל, למה זה צריך להיות ככה?’ יום אחד עמדתי בשעה ארבע אחר הצהריים בכיכר של חדר המיון. פתאום שריקה ובום. שני טילים אחרי מפגש עם כיפת ברזל נפלו. אז נכון שאין חומר נפץ, אבל זה גוש ברזל לוהט וחם שיכול ליפול על ראש של מישהו. ובאותו רגע החלטנו להעביר את חדר המיון בלילה, להוריד אותו למקום שמשמש בשגרה מחלקות אחרות. פירקנו שם את המחיצות ובנינו חדר מיון, וקצת אחרי זה הגיע אדם שנפגע מרסיסים שהוא חטף בחצר של הבית, ואמרתי, ‘למה, למה זה קורה?’ למה אין לי את זה?' אמרתי שאני חייב לרוץ, והדבר הזה גם שכנע אותי לחזר על הפתחים, אפילו לזחול על הפתחים, למועצה לביטחון לאומי, למנכ”ל משרד ראש הממשלה, למנכ”ל משרד הבריאות, לאגף לשעת חירום ולמי לא, לדרוש את הכסף גם לחדר ניתוח, כי לא היה כסף לחדר ניתוח, היה כסף רק למעטפת. אני לא מדבר על זה שחדרי הניתוח שלנו הכי ישנים בארץ, הכי צפופים בארץ, ורק שניים מהם ממוגנים מתוך השבעה. ומצד שני, יש לי מעטפת לעשרה חדרי ניתוח, ואין לי גרוש לבנות אותם, כי זה לא מתוקצב. הייתי הולך לקריה, נפגש עם סגן הרמטכ”ל ומנכ”ל משרד ראש הממשלה. התחריתי עם עוד בתי חולים עד שהצלחתי. גם טיפול נמרץ ממוגן אין לי, והחיזור הזה הביא כסף גם לטיפול נמרץ, וזה פלוס תרומה לחדר ניתוח, והרגשתי שכבשתי עוד אוורסט. וכל דבר כזה מרגש אותי עד מוות. וכשאני יושב ומביאים לי תרומה מקרן היסוד, הון עתק, מה עשיתי? ישבתי כאן ובכיתי. לא שאני בכיין, אבל זה מההתרגשות. אתה נלחם על משהו שהוא לטובת אנשים שמגיע להם. כשאתה נלחם על משהו לעשות אותו, ואתה זוחל שנה ושנתיים, ואתה לא מבין למה, הרי אתה בונה פה בית חולים על פי הוראת הממשלה. הממשלה קבעה, וצה”ל קבע. אגב, צה”ל שקבע זה היה אני, אז בתור קצין רפואה ראשי שקבעתי שחיילים מהחטיבה הצפונית מפונים לברזילי. ואזרחים שהופכים ליותר ויותר משמעותיים במלחמה. ואני נלחם בצורך שהוגדר להגן על אנשים, ולמה מענים אותי? למה שולחים אותי לתרומות? אני עושה משהו בשבילי? יש פה בית חולים שהוזנח שנים, ולא הושקעה בו אגורה. זה בית חולים שהמדינה קבעה שצריך למגן, ואני מוטרף, ובשם זה אני רץ”.
מהפכה בתחום הרפואה הדחופה בברזילי. ד"ר חזי לוי בחדר הטראומה
בתור אדם מן השורה, כשאני קורא שמשרד הבריאות מתקצב בניין, אני יודע שהוא מתקצב את כולו, כולל הפנים שלו. אז מה זה אומר באמת? “משרד הבריאות נותן תקציב, אבל לעולם זה יהיה כולל תוספת מצד בית החולים. מה זה תוספת? זה תרומות. גם עכשיו אין לי את כל התקציב לאבזר את כל הבניין, אני מחפש עכשיו גם תקציבים וגם תרומות. אני בונה פה בניין שיקום, וחסרים לי עשרה מיליון שקלים כדי לאבזר אותו וכדי לפתוח מחלקה, שיש בארץ אולי שתיים כמוה של שיקום נשימתי בשביל זקנים מסכנים, שאולי אני יכול לגמול אותם מהנשמה. זה לא גחמות. אני לא בונה פה ארמונות, אני בונה שירותים הכרחיים לקהילה שאנחנו משרתים אותה, אני בונה פה שירותים הכרחיים למציאות של האזור. אני לא צריך ארמונות שיש כמו שראיתי בבתי חולים אחרים, אני בונה דברים שהאוכלוסייה ראויה להם וששנים לא נבנו כאן. זה בית חולים שהוזנח הרבה שנים והלך והתיישן. יום אחד של גשם והצפות, צריך פה גונדולות. אתה שואל למה זה צריך לקרות? כולם מדברים בצדק על פריפריה ורפואה ציבורית ומיגונים, וכל הזמן שומעים רוחות מלחמה, למה? לכן אני פועל מתוך הנחישות להראות את המציאות ולתת לה מענה ולסייע לממשלה לסייע לנו. זו המטרה שהתוויתי. אני אגמור את זה ואני אלך, זו המטרה שלי”.
ד"ר חזי לוי בטקס הנחת אבן הפינה לבניין החדש
חסרים 100 מיליון שקלים
עלותו של הבניין החדש היא יותר מ-650 מיליון שקל. כ-420 מיליון שקלים מגיעים מהממסד, כלומר מקרנות של הממשלה, וכל השאר זה תרומות. נכון לעכשיו, אחרי הכספים שהגיעו מהממשלה והתרומות, יש בידי הנהלת בית החולים כ-530 מיליון שקל. מה שאומר שחסרים יותר מ-100 מיליון שקלים של תרומות כדי לסיים את כל הפרויקט הגרנדיוזי הזה.
אבל כל זה לא עוצר את ד”ר לוי שמתכנן לבנות עוד ועוד בשטח בית החולים. “עכשיו אנחנו הולכים גם לבנות פגייה”, הוא מספר. “בתרומה פלוס השתתפות ממשלתית אנחנו בחודש יוני נתחיל לבנות פגייה ממוגנת, מאובזרת וחדשה. הגדוּלה שלה לא תהיה רק המיקום, אלא היא תהיה מרווחת יותר ועם פרטיות למשפחה ועם מרחק יותר בין פג לפג; כי אם יש משהו שהורג פגים, זה זיהומים. זה מרגש אותי. במקום שבו אני אפסיק להתרגש, אני כנראה לא צריך להיות. זה מדרבן אותי ודוחף אותי ונותן לי מוטיבציה”.
ד"ר לוי במשרדו. צילום: אורי קריספין
מה היה בעבר מבחינת ליקויים שאתה יכול לומר שעכשיו כבר לא יהיו? “אני יוצא מחדר מיון קטן שיש בו 22 מיטות, שהקהל צובא על דלתותיו ויושב בחדר המתנה קטן אחד על השני, שאנשים נכנסים ושוכבים על אלונקות בכל חתיכת מסדרון במיון וללא פרטיות, ללא חיסיון ועם יכולת להזדהם אחד מהשני; אמבולנסים שמתקשים לפרוק את המפונים, כי אין לאן; חיכוך עצום עם העובדים וקושי ניכר לעובדים שנותנים את הנשמה – כל זה לא יהיה יותר. אנשים יבואו למקום יפה, מרווח, ישכבו על מיטות בארבעה אולמות גדולים. שתי מיטות שיש כיום בחדר טראומה הפכו לשש עמדות מדהימות, גם למבוגרים וגם לילדים. מקצועי, קל. אנשים יוכלו להמתין בקפטריה יפה, וכל זה אני מקווה שיגרום לפחות חיכוך ויותר תשומת לב ויותר שיח בין הצוות והחולים, ליותר אפשרות להשהות בן אדם במקום נורמלי ולא באיזו גומחה. זה די מדהים. ואם יש לי מלחמה, יש לי לאן לפנות אותם. זה לא חניון שאנחנו מסבים אותו לבית חולים תת-קרקעי, כמו ברמב”ם או באיכילוב, שזה יפה. זה בית חולים play &plug : תכניס מיטות, תדליק את האורות ותתחיל לעבוד. יהיו אולמות אשפוז ותחנות אשפוז. אוטוטו יהיו חדרי ניתוח חדשים, שאני בתור כירורג מתרגש מהתקשורת המודרנית, הציוד הכי מתקדם, הכול יהיה דיגיטלי, חדרים אחרים, יפים, הרמטיים, חדר התאוששות שאפשר להיכנס עם המשפחות לראות את החולים אחרי הניתוח”.
פינת ישיבה מודרנית וחדשה. צילום: דוד לוי
ד”ר לוי מספר שאפילו בתאורת חדר הניתוח השקיעו והביאו מנורות חדר ניתוח מתקדמות שמרכזות את האור, והמנתח לא מייצר צל, לא מזיע. כמו כן, הובאו מיטות חדשות שניתן ללכת איתן להכנה ולהביא את המנותח עליהן, ולא צריך להעביר אותו ממיטה למיטה ובכך להכאיב לו.
“למה מוציאים את אבא שלי?”
אחת התלונות הנפוצות כיום נוגעת לטיפול הנמרץ. נאלצים להוציא מטופלים מהטיפול הנמרץ ולהחזירם למחלקות, ובני המשפחה מודאגים בצדק. “יש לנו טיפול נמרץ עם שש עמדות, ואנחנו מקבלים תלונות, ‘למה מוציאים את אבא שלי מטיפול נמרץ ומחזירים למחלקה?’” מספר ד”ר לוי שתלונות רבות מעין אלו מגיעות לשולחנו. “אתה מסביר לו שצריך להכניס חולה אחר: ‘כי אבא שלך טופל פה כמה ימים, ומצבו פחות חמור, ואפשר לטפל בו במחלקה, ואני צריך את המיטה כי הגיע חולה אחר מתאונה שצריך את זה’. אז עכשיו אני בונה מקום מודרני עם 12 מיטות, ולכל חולה חדר משלו. בטיפול נמרץ ילדים היו שלוש מיטות, ועכשיו יהיה מבנה חדש ומודרני ומדהים עם שש עמדות. בקיצור, יהיה בית חולים אחר. מ-ה-פ-כ-ה”.
מהפיכה. ד"ר לוי עם עמדות האחיות המוכנות לפתיחה החגיגית. צילום: דוברות ברזילי
ד”ר לוי מציג מהפכה נוספת שתתרחש בתחום השיקום. “היום אני צריך לשבור את הראש לאיפה אני צריך לשלוח את החולה לשיקום אחרי שהוא עבר אירוע מוחי, והטיפול להחזיר אותו לחיים זה שיקום מיידי”, הוא מסביר. “היום אין לי לאן, כי בית הדר באשדוד מלא, ונווה שבא בבאר שבע מלא, ואין לי איפה לשים אותו, והוא פה. היום אני מעביר אותו במעגל סגור לשיקום החדש שיהיה בעוד שמונה-תשעה חודשים. יהיה שיקום עם 30 מיטות וגמילה מהנשמה. זו היסטוריה, וזה שכולנו שותפים להיסטוריה הזאת אין יותר מרגש מזה, אין יותר חותם מזה. ויש לי תכנית לעוד חמש שנים מעכשיו: מכון הלב, דיאליזה חדשה, פגייה חדשה, מלונית ליולדות. זה נותן לי אנרגיה בימים הדווים והקשים, שזה בערך 365 יום בשנה. ואתה שותף לבנייה הזו, וזה כיף”.
בעת ביקורו של סגן נשיא ארצות הברית מייק פנס בישראל השתתפו רעייתו קרן פנס ורעיית ראש הממשלה שרה נתניהו במפגש מיוחד עם אנשי הארגון הישראלי לטיפול באמצעות אמנויות בישראל. באירוע נפגשו הרעיות עם מטפלים ומטפלות באמנויות שהציגו בפניהן גישות טיפול ייחודיות שפותחו בישראל.
קרן פנס מקבלת את התמונות מתמי ירמיהו. עם אשת רוה"מ שרה נתניהו. צילום: דוד אביעוז, דוברות המרכז הרפואי ברזילי
פנס היא מורה לאמנות ונוהגת לקיים מפגשים עם מטפלים מהתחום ברחבי העולם, זאת כחלק מפעילותה לקידום מקצוע הטיפול באמצעות אמנויות. ולכן בכל מקום שהיא מגיעה אליו היא נפגשת עם מטפלים באמצעות אמנויות מקומיים ולומדת על עבודתם הייחודית.
בתום המפגש יו”ר י.ה.ת (יצירה הבעה תרפיה – האגודה לטיפול באמנויות בישראל) תמי ירמיהו העניקה לגברת פנס ולגברת נתניהו מתנה: תמונות שצילמו תלמידים מהמרכז החינוכי שקד, הנמצא במרכז הרפואי האוניברסיטאי ברזילי.
כולנו תורמים באופן כזה או אחר למטרות שונות: לעניים ולנזקקים, למפעלי צדקה וחסד או למוסדות תורה ותפילה כבתי מדרש ובתי־כנסת וכדומה. פעמים רבות תרומתנו אינה דווקא תרומה כספית, אלא תרומה הבאה לידי ביטוי בנתינתו של האדם ממעלותיו, כחוכמה וניסיון חייו לאחרים, על ידי לימוד, עצה טובה ותמיכה בזולת בעת הצורך.
הרב ערן טמיר
מה הם הכללים הנדרשים לנתינת תרומה על כלל סוגיה וגווניה כדי שתופיע במלוא הדרה ושלמותה? מבאר המלבי“ם שישנם חמישה עקרונות יסוד בנתינת תרומה הנרמזים בפסוק שנאמר בתחילת פרשתנו (שמות כ"ה, ב'): ”דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו, תקחו את תרומתי“.
א. ויקחו – תרומה מתוך נדיבות לב ורצון חופשי ללא הכרח וכפייה גלויה או סמויה כלחץ חברתי וכדומה – ”לא אמר ויתנו לי תרומה (אלא ויקחו), שאז היה מצות עשה וחיוב לכל אחד ליתן, וה‘ רצה שתרומה זו תהא מנדבת לבו ורצון חופשי, לא על־ידי שום הכרח… שיכריחוהו אחרים או מפני הבושה וכדומה, לכן ביאר שאינו מצווה שיתנו, רק שימנו גבאים לקבל ממי שרוצה ליתן“.
ב. לי – תרומה לשם שמים, ללא שום אינטרס, ככבוד, פרסום, פרס וכדומה – ”לי – לשמי שלא יערב ברוחו שום פנייה חיצונית להתכבד או להתפאר בנדבתו או על מנת לקבל פרס, רק לשם ה‘ בלבד“.
ג. תרומה – ”שהנותן יתן תרומה שהיא חלק מרכושו ולא את כל רכושו, כמו שאמרו, ’המבזבז אל יבזבז יותר מחומש‘“. דבר זה מלמד שהתרומה נובעת משיקול דעת שכלי והשקפת עולם אמיתית ונכונה, הרואה ערך גדול מאוד בנדיבות הלב ובתרומה, ולא תרומה הנובעת מהתפרצות רגשית בלתי נשלטת ומהתלהבות חד פעמית המביאה נזק בעקבותיה.
ד. מאת כל איש – שיקבלו התרומה מכל אדם באשר הוא ולא מהחשובים והמיוחסים בלבד – ”שלא יחשבו שלא יקחו נדבה (אלא) רק מן העשירים וראשי העדה (לכן) אמר ’מאת כל איש‘".
ה. אשר ידבנו לבו – לקבל כל תרומה ואף פחותה ביותר, לא לזלזל בשום תרומה – ”שלא יחשבו שאין לקבל (אלא) רק נדבה גדולה ודבר חשוב, (לכן) אמר ’אשר ידבנו לבו‘, כל מה שיתנדב אף חוט אחד“.
בחודש אוקטובר האחרון הגישה ריקי קליין בקשה לקבלת הנחה בצהרוני רשת 'פיכמה' באשקלון עבור שני ילדיה המתחנכים בגנים בעיר. היא אספה את כל המסמכים הרלוונטיים, בהם פרטים אישיים ורגישים על מצב חשבון בנק, הכנסות ומסמכים מביטוח לאומי, ומסרה אותם למזכירות במתנ”ס וולדנברג. החודשים חלפו, והתשובה מהרשת לא התקבלה. קליין המודאגת הקפידה לצלצל כל כמה ימים, ונאמר לה שוב ושוב שהנושא בטיפול. “עברו ארבעה חודשים מאז שהגשתי את הבקשה וחמישה חודשים מאז שנפתחה שנת הלימודים, ועדיין לא קיבלתי תשובה, כשבינתיים שילמתי על הצהרונים סכום רגיל וללא הנחה”, היא מספרת.
השבוע ערכה את שיחת הטלפון השבועית למתנ”ס, אך הפעם התשובה שקיבלה הייתה שונה לחלוטין. מתברר שהבקשה לא בבדיקה ולא בטיפול, אלא שהמסמכים פשוט הלכו לאיבוד. “אחרי ששמעתי ארבעה חודשים שזה בטיפול, היא פתאום אומרת לי, ‘אני לא יודעת מה להגיד לך, אבל אין לנו מושג איפה המסמכים, התיק שלך לא נמצא פה, והוא כנראה אבד’”, משחזרת קליין, “אלה מסמכים אישיים שלי, שאין לי מושג לאן הגיעו ואיפה הם מסתובבים. דבר שני, הם פגעו בזכות שלי לקבל הנחה. אני סטודנטית ואם חד הורית, משלמת עבור הצהרונים גם מאיפה שאין לי, ובמשך חודשים מושכים אותי. זאת התנהלות מרתיחה ובלתי נסבלת, פשוט זלזול בבני אדם. עכשיו הם ביקשו שאבוא להגיש להם את המסמכים שוב, ושוב אני צריכה להתחיל בהליך הביורוקרטי המתיש הזה ולהשיג את כל מה שהם דורשים”.
כשכולם מדברים על הפערים בין מרכז לפריפריה, אני חייב לשתף שהמילה “פריפריה” לא עוברת לי טוב בגרון. מעולם לא הגדרתי את אשקלון כפריפריה. עם כל הכבוד, מדובר בעיר גדולה, שהיום הגיעה כבר לאוכלוסייה של 150 אלף תושבים. היא לא יישוב מבודד שנמצא בספר או בקרבת הגבול. אשקלון נמצאת 45 דקות מתל אביב, שוכנת לחופי הים התיכון, ויש בה מוסד אקדמי, מרינה, תחנת כוח ומפעלים גדולים.
אבל אי אפשר להיתמם וגם לא להתעלם מכך שגוש דן, המטרופולין החזק ביותר במדינת ישראל, מהווה מקור עוצמה למשרות בכירות וגם למערכת בריאות מתקדמת יותר. למה זה קורה? קודם כול כי מערכת הבריאות נשענת על נדבנים שיתמכו בהקמת בניינים יוקרתיים וברכישת מכשור רפואי מתקדם. ואיפה הם יעדיפו לשים את הכסף שלהם: בבית חולים בעיר שכל המי ומי בטח לא יעברו בו או באחד מבתי החולים החזקים כמו איכילוב, שערי צדק או הדסה?
בית החולים צריך תקציבים. ראש העירייה בפועל בביקור בברזילי
עצם ההישענות על תרומות היא בושה במדינה שאמורה לספק לכל אזרחיה בריאות טובה באופן שווה והוגן. זה לא צריך להיות ככה, וכדאי שממשלה תקבע רגולציה בנושא כך שמי שיקבל את התרומה הוא המקום שזקוק לה יותר מכול.
בעיה נוספת היא שבמחוז גוש דן יש פי שניים יותר רופאים מבמחוז הצפון ופי אחד וחצי יותר מבדרום. זאת אומרת שאם נשווה בין בית החולים איכילוב בתל אביב לבית החולים ברזילי באשקלון, נגלה שהמשימות שתלויות בשלושה רופאים בתל אביב מבצעות כאן בידי רופא וחצי, כך שבעצם הרופאים כאן קורסים תחת הנטל.
ברק חדריאן
זה מביא כמובן לירידה חדה בשירות. ולא יפתיע איש לגלות שבסופו של דבר במרכז תוחלת החיים ארוכה יותר, כי יש יותר רופאים שיוכלו לטפל באוכלוסייה. בפריפריה תוחלת החיים היא עד שמונה שנים פחות מבמרכז, ותמותת תינוקות נפוצה שם עד פי שניים. נתון זה מבהיל כשלעצמו. בתי החולים בדרום ובצפון מעניקים שירות ל-2.4 מיליון תושבים, המתגוררים בפריסה רחבה יותר על שטח גדול יותר, ואילו זוכים לתקצוב נמוך שאינו מתאים לצורכי האוכלוסייה.
המדינה צריכה לקיים מדיניות של בריאות דיפרנציאלית: בתי חולים ברשויות מקומיות רחוקות וחלשות יחוזקו על ידי הרשויות החזקות; ורופאים שעובדים בבתי חולים שיש בהם שירותים גבוהים יצטרכו לעבוד בבית חולים מרוחק פעם או פעמיים בשבוע. הוספת תקנים לבתי החולים הרחוקים לא תפתור את הבעיה, שכן אין שום הבטחה שיהיו רופאים שירצו לעבור לגור בערים הרחוקות מהמרכז. יש לתגמל את הרופאים שיבחרו לעבוד בערים מרוחקות ובבתי חולים שזקוקים לחיזוק, להעניק להם תמריצים וסיוע ברכישת דירה.
זה לא קורה כל יום. סא"ל דב גלבוע, שופט בית המשפט הצבאי בעופר, שהוא גם תושב אשקלון ביקש לגזור על המחבל, עומר אל עבד, שרצח את בני משפת סלומון בישוב חלמיש לפני כחצי שנה, עונש מוות.
השופט האשקלוני היה בדעת מיעוט ובכך דעתו לא נתקבלה ושני השופטים הנוספים חרצו את הדין על ארבעה מאסרי עולם. המחבל יפצה את בני המשפחה שנותרו בחיים ב 1.8 מיליון ₪.
הרוצח עומר אל עבד. היום בבית המשפט
השופטים דרשו שהמחבל אל עבד לא ישוחרר בשום עסקה עתידית. דעתו של גלבוע היתה כאמור דעת מיעוט ובכל מקרה גזר דין על עונש מוות צריך להתקבל פה אחד, ולכן גם אם שופט נוסף היה תומך בעמדתו, המחבל עדיין היה נשלח למאסר בכלא.
"הנאשם, משלב המחשבה ועד הטבח הנפשע, פעל כמי שרוצה לבצע טבח. עבירותיו הן מהחמורות שיש בספר החוקים של מדינת ישראל. מכאן עולה כי על הנאשם לגזור את העונש המרבי" כתב השופט גלבוע בגזר הדין "השאלה אם יש די בעונש שתוצאותיו הן שלא יראה אור יום, או שהנאשם צריך להשיב את נשמתו לבורא" עוד הוסיף גלבוע "צפיתי בו לאורך כל המשפט נהנה בחיוך והוא אף הגדיל לעשות זאת מול בני המשפחה בשלב הטיעונים לעונש. הנאשם וסנגורו נמנעו מכל פעולה אשר תצביע על אפשרות שתוטל עליו עונש מאסר. אני קובע כי עונשו של הנאשם הוא גזר דין מוות".
הנהלת מועדון הכדורגל של הפועל אשקלון סיכמה לפני דקות אחדות עם מסאי דגו, על איוש משרת המאמן בקבוצה. מסאי דגו, ששיחק בעבר בשורות הפועל אשקלון, שב אל המועדון, הפעם בתפקיד מאמנה הראשי.
מסאי דגו, אמר במעמד החתימה: ״שמח מאוד לשוב למועדון אותו אני מכיר היטב עוד מהיות שחקן בקבוצה. הפועל אשקלון תמיד היתה עבורי בית חם ואני מודה לראשי המועדון על ההזדמנות להעניק לי את מושכות האימון. אני מאמין מאוד בהצלחת הקבוצה וכולי תקווה כי נעמוד בסוף העונה במטרות שהצבנו לעצמנו״
בשורה לתושבי אשקלון: ביום רביעי (21.2), תחל לפעול תחבורה ציבורית בתוך מתחם המרכז הרפואי 'ברזילי' באמצעות קו 18א' החדש.
מדובר בשירות משמעותי שלא היה קיים מאז הקמתו של בית החולים בשנת 1961 והוא יוצא לדרך בזכות שיתוף הפעולה של עיריית אשקלון, חברת 'דן בדרום' ומשרד התחבורה. עד עתה קו 18 רק עבר יד בית החולים מעתה קו 18א יכנס לתוך מתחם בית החולים, יאסוף ויוריד נוסעים וימשיך למסלול הוותיק שהיה קיים עד עתה.
המסלול, מכיוון יפה נוף, כולל נסיעה עד שדרות בן גוריון / חיל הים, כניסה לבית החולים 'ברזילי' ועצירה בתחנה במיון החדש. משם ימשיך הקו עד צומת אלי כהן / רבין, ישר על רחוב אלי כהן עד כיכר אלי כהן / אנה פרנק, פנייה שמאלה אל רחוב אנה פרנק והמשך עד לתחנת הרכבת.
למעלה מ-300 תלמידי כיתות יא' בעיר השתתפו השבוע בכנס חשיפה לתוכנית 'עתידים' בצה"ל, שנערך במרכז הקונגרסים, בשיתוף עם האגף לתלמידים מחוננים במשרד החינוך. במסגרת הכנס הוצגו בפני התלמידים, הלומדים בין 4-5 יחידות לימוד במקצועות מתמטיקה ואנגלית, תנאי הקבלה לתוכנית, פעילותה והוענק ייעוץ אישי לאלו המעוניינים להצטרף לתכנית. כנס דומה נערך גם לתלמידי יב' שרוצים להשתלב במסגרת העתודה האקדמית.
התוכנית, הפועלת מזה עשור בעיר, מאפשרת לבוגרי תיכון מצטיינים מהפריפריה לדחות את הגיוס ולהשתלב בעתודה האקדמית בתחומים מגוונים ובמוסדות המובילים בישראל. במהלך הלימודים זוכים הסטודנטים בתכנית לסיוע כלכלי, חברתי ואקדמי מקיף. עם סיום התואר, משתלבים הבוגרים ביחידות העילית המובילות בצה"ל ומשרתים שירות משמעותי, המקנה להם ניסיון מקצועי בתחום אותו למדו.
מפגש יישובי בעיריית אשקלון. צילום: דוברות העירייה
כיום, 967 תלמידים לוקחים חלק בתוכנית שפועלת בשמונה בתי ספר בארבע שכבות פעילות (ט-יב). מתוכם, 68 סטודנטים תושבי העיר לומדים במסגרת מסלול העתודה האקדמית של התכנית, המאפשר לימודים לתואר ראשון במגוון מקצועות ולאחריהם – שירות מקצועי כקצינים לאורך 6 שנים; 7 תלמידים לומדים במסלול מכינה קדם אקדמית המעניק להם הזדמנות לשפר הישגים במשך שנה ולאחר מכן להתקבל לעתודה.
האזור על סף התלקחות מיידית ובעיריית אשקלון שוקדים כבר שנים על תכנית בה ימוגנו כמה שיותר מוסדות חינוך. בכל פעם שניתן תקציב על ידי משרדי הממשלה מונחות המיגוניות בבתי ספר ובגני ילדים.
המיגונית שמשמשת גם כיתת לימוד. צילום: אלדד עובדיה
אתמול נחנכו שני מרחבים מוגנים חדשים בבית הספר ל'אומנויות' בשכונת מגדל ובישיבת 'צביה' בשכונת גבעת ציון.
ראש העירייה בפועל התייצב יחד עם פמלייתו בשני בתי הספר וגזר את הסרט, אקט טקסי שבו למעשה נחנך המרחב המוגן.
צוות ישיבת צביה נציגי העירייה ומשרד הביטחון בתוך המיגונית. צילום: אלדד עובדיה
פרויקט המיגון, המתבצע בשיתוף פיקוד העורף ובמימון משרד הביטחון ומשרד החינוך, נמצא בשלביו הסופיים, כאשר כלל גני הילדים ברחבי העיר כבר מוגנו על פי הנחיות פיקוד העורף המאפשרות הגנה מרבית לתלמידים בשעת חירום. במקביל, בכ-20 בתי ספר עבודות המיגון נמצאות בעיצומן. לפרויקט קדם תהליך מיפוי רחב ומקיף בקרב כלל מוסדות החינוך בעיר במסגרתו עלו פערי המיגון הנדרשים.
לפי זמן קצר דווח על אדם מבוגר כבן 60 שנפגע מרכב ברחוב ההסתדרות בשכונת שמשון באשקלון. כוננים וניידת טיפול נמרץ של מד"א הוזנקו למקום.
הפצוע סבל פגיעת ראש קשה ושכב על הכביש ללא הכרה. הכוננים שהגיעו בתוך דקות העניקו טיפול ראשוני מציל חיים ומיד פינו אותו לחדר הטראומה בבית החולים ברזילי שנמצא סמוך למקום התאונה כשמצבו מוגדר קשה.
מסקירה ראשונה של זירת התאונה אפשר להבין שהולך הרגל חצה את הכביש שלא במעבר חציה.
בוחני התנועה של המשטרה החלו לחקור את נסיבות התאונה.
