ניצחון ענק לנבחרת הכדורסל של מקיף עירוני א' בליגת העל
במסגרת ליגת העל לבתי ספר תיכוניים, אירחה היום נבחרת הכדורסל של מקיף עירוני א' מאשקלון את נבחרת תיכון "הדרים" מהוד השרון.
לעיני מאות צופים משתי הערים, בכירים מהתאחדות הכדורסל ומנהלים מחוזיים, הביסה הנבחרת האשקלונית את הקבוצה היריבה בתוצאה 99:55.
ראוי לציין שהנבחרת מעירוני א' היא הקבוצה הדרומית היחידה המשחקת בליגת העל זו השנה הרביעית ברציפות. המשחק עורר עניין רב והוא שודר בשידור ישיר בערוץ הספורט.
ראש העיר, תומר גלאם: "בני הנוער שלנו הוכיחו שוב שהם מקור אמיתי לגאווה עירונית. יישר כוח על ההתמדה והנחישות והמשך הצלחה במשחקים הבאים".
נבחרת מקיף א' (צילום: אורן שלומי)
סגן ראש העיר הממונה על הספורט, דורון נקשרי, נכח במשחק ואמר: "בשמי ובשם ראש העיר, אני רוצה להודות לתלמידים שהגיעו לעודד. תודה גם לכל העוסקים במלאכה שבעמל רב מציבים את אשקלון על מפת הספורט הארצית".
בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת הייתה אשקלון פינת העישון של ישראל, ושכונת שמשון – המאפרה" (מתוך "השועלים של שמשון")
"אתה רואה את הכתובת ‘הפועל אשקלון'?" אומר סימון טטרו ומצביע על גרפיטי דהוי מתחת לבניין הישן ברחוב שפירא, "אני כתבתי בגיל 14. תראה כמה זמן זה נמצא, בוא תסתכל, ‘אשקלונה אלופה', כתבתי את זה כשהייתי נער".
בבניין הזה ובחצרו גדל טטרו. הרבה ממנו לא השתנה, רק המחסנים המאולתרים שבנו השכנים באזור של עמודי הבניין. בחצר האחורית הוא שיחק כדורגל כאשר ספסל מאבן מצד אחד ועמודי הבניין מהצד השני שימשו קורות לשער. הם עדיין במקום, וטטרו מביט בהם במבט נוסטלגי.
"אשקלונה אלופה". טטרו. צילום: עדי תשובה
בחזית הבניין, על ספסל מעץ שידע ימים טובים יותר, יושבים הוריו רפאל וסימה. האב מברך אותי, והאם מחבקת ומנשקת. קלישאתי לומר את זה על משפחה גיאורגית, אבל ניכר שחום ואהבה זה לא דבר שהיה חסר לסימון הקטן.
כשהוא מהלך ברחוב שפירא ורואה את המרכזון שבלבו סופר מרקט קטן, עם קופות אלקטרוניות וקופאיות חייכניות, הוא נזכר שפעם הייתה פה בסך הכול מכולת קטנה. "כל האימפריה הזאת לא הייתה", הוא אומר.
כזה הוא טטרו, איש נוסטלגי. מי שהכיר אותו מהפייסבוק ידע כי מדובר באיש שזיכרונות ילדות עבורו זה לא טרנד חולף כמו הקבוצות ההן. ההתרגשות שלו מהסיבוב שאנחנו עושים בשפירא היא אותנטית. "זה המתנ"ס", הוא מצביע על מתנ"ס שפירא, "לפה נכנסנו כדי לגנוב ספרים. עשינו מועדון בבלוק במקלט, רוקנו את כל הזבל שהיה שם ולא היה שם כלום, לא משחקים, לא ספרים, כלום. אז נכנסנו למתנ"ס שפירא ולבית ספר רותם וגנבנו ספרים. תפסו אותנו". לפני כמה שבועות הוא עבר ליד המתנ"ס וראה כמה ספרים זרוקים בכניסה למתנ"ס, "אתה מבין? לפני 20 ומשהו שנה אני גנבתי ספרים, ועכשיו זה נזרק כמו זבל".
"לפני 20 ומשהו שנה גנבנו ספרים". הספרים מחוץ למתנ"ס שפירא
"לא ידעתי שאני נער בסיכון"
מאז שטטרו היה ילד ועשה את כל זה עברו בערך שלושה עשורים וחצי. עכשיו, כשהוא עומד בחניה של רחוב משה יוליש, גבו למתנ"ס ופניו לשורת הבניינים המרוטים, הוא מאבחן: "כלום לא השתנה פה. זאת אותה השכונה, רק עם קמטים. זה כמו מישהי שהייתה איתך בצבא, ופתאום אתה פוגש אותה בגיל 40 ומשהו. אתה אומר: ‘זאת היא, אבל אחרת'. זה אותו הדבר. ממש אחד לאחד. זה אותו הפריים. תבנית נוף מולדתי – זה זה".
כריכת הספר "השועלים של שמשון"
מתוך הנוף הזה נולד וגדל הספר "השועלים של שמשון" (הוצאת פרדס). ספר ובו 12 סיפורים על דמויות שוליים כמו משה תשש, מוטי מטקה ואסי הזרזיר, שאמנם נולדו במוחו הקודח של טטרו, אבל יש להן בסיס איתן במיתולוגיה השכונתית. כך קרה שרבים מזהים את עצמם בספר או מזהים דמויות אחרות ובטוחים שהם יודעים על מי זה נכתב ואף מתנדבים לתקן את טטרו בנוגע למאפייני דמות. אפילו אני זיהיתי שם קרובת משפחה שלי, וכשהעליתי את זה בפניו, הוא ענה לי בדיוק כמו שענה לכל האחרים: הדמויות בספר הן לא מציאותיות, "כולן פרי דמיונו של המחבר", הוא מצהיר, מלבד הטניסאי האגדי שלמה גליקשטיין, הספורטאי הכי גדול אולי שצמח באשקלון שזכה לכבוד בספר. עם זאת, הוא מודה שחלק לא מבוטל מהאירועים אלה דברים שהוא ראה או חווה, אבל עם תוספות ספרותיות.
הדמויות ברובן עוסקות בפשע ובסביבתו, אבל טטרו מדגיש שלא מדובר בספר על פשע, אלא על הגורמים לו. "הפשע זו התוצאה של המצוקות והכשלים החברתיים של אותם בחורים. לפני הכול אתה רואה איפה ואיך האנשים האלה גדלו, ממה הם סבלו בילדותם, מה הפך אותם למה שהם. ואז אתה שואל את עצמך: איך זה יכול להיות? הם לא נולדו ככה. זה לא גנטי. מצד שני, יש את עניין האחריות האישית של האדם. מגיע הרגע או הגיל שבו אתה מתחיל לבחור את ההחלטות שלך, וברגע שאתה בוחר בפשע רק כי זו הדרך הקלה יותר להשיג כסף – אז אתה עבריין וראוי לשבת בכלא. לכן הספר שלי בנוי כך שחטאיהם של הגיבורים אינם מטושטשים ובטח לא מועלמים, והם לרוב נענשים על כך, אבל הם נכנסים להקשר הנכון".
הספר הזה הוא ספר שלעיתים מצחיק עד דמעות ולעיתים עצוב עד דמעות. "הילדות שלי הייתה מדכדכת והומוריסטית במקביל. בזמן אמת לא ראיתי את זה הומוריסטי, אבל בזמן אמת גם לא ידעתי שאני נער בסיכון", הוא אומר.
נרקומן על הדלת
סימון טטרו נולד לפני 43 שנים באשקלון למשפחת טטרואשוילי. הוא השלישי מבין ארבעה אחים, הוא גדל בבית קטן שבו הסלון הוא גם חדר השינה שלו. ביסודי למד בבית הספר ממ"ד נווה ציון ובתיכון למד בבית הספר הדתי רוגוזין עד כיתה י', אז נשר מהלימודים. את הכיפה שהייתה לראשו הוריד בגיל מוקדם.
"לא ידעתי שאני עני". סימון הקטן. מתוך אלבום פרטי
בשכונה שבה גדל, שכונת שמשון של שנות ה-80, שאותה הוא תיאר כמאפרה, תחנות סמים היו כמעט בכל בניין. גם בבניין שבו הוא גדל. "בבלוק שלנו היו שתיים, כל הילדות שלי זה מה שראיתי, מלא נרקומנים, מלא אלימות, מלא זונות, מלא עוני, מלא מצוקה", הוא אומר ומתאר תיאור של ערב שגרתי, שבתור נער בשכונה ההיא לא נראה לו חריג כל כך, אבל במרחק הזמן והמקום נשמע בלתי נתפס: "אני חוזר מבילוי ערב, במדרגות חשוך חלקית. אני עולה במדרגות, יורדים נרקומנים שהרגע קנו מנה ואתה ורואה אתם במצב שילד לא אמור לראות. שנים אני גדל לתוך זה. אני רוצה להיכנס הביתה, ונרקומן נשען לי על הדלת נרדם, אני מזיז אותו ונכנס. ארבע בבוקר, פתאום משטרה פורצת לו, בום. עד גיל 18 היו פה שלושה מקרי רצח, פה בבניין ליד נרצח בחור. אנחנו ישבנו בבלוק, ראינו מכות של שני שותפים, אחד עלה לבית הביא סכין וחורר אותו. ראינו את זה. במקרה אחר אח של בחור שאני מכיר נרצח, והפריים שאני זוכר זה שבת בבוקר, אנחנו ילדים יושבים למטה משחקים רמי ושש-בש, והגרוזיני שגר פה בשכונה יוצא עם סכין כולו מגואל בדם ורץ. זה הזיכרון שלי כילד לראות רוצח רץ עם סכין, ולילה לפני הזזתי נרקומן מהדלת. אלה החיים שלי פה. זה לא שיום אחד אני רואה רופא ויום אחד רוצח, זה מה שאני רואה כל היום. אלה היו החיים. הייתה פה שכונה די מופרעת, די משוגעת. אז לא הרגשנו שאנחנו כאלה. הייתי ילד עני ולא ידעתי שאני עני, כי כולם היו ככה. גם אין לך מודל לשאוף, אין פה אף אחד בבלוק שאתה אומר ‘אני רוצה להיות כזה'. כאילו עורך דין או משהו. אין דמות להתחקות אחריה. אף אחד סביבך לא משכיל, אף אחד סביבך אין לו תארים, אף אחד סביבך לא הולך ללמוד משפטים או רפואה. אתה בלי שאיפות. אתה אומר ‘אני, אם יהיה לי מזל, אני אמצא עבודה טובה בעירייה, ויהיה לי שקט ושלווה'. אני הייתי ילד בלי חלומות".
אחרי שנשר מבית הספר, כאמור בכיתה י', הוא החל לעבוד, אבל מהר מאוד הרגיש שזה קשה לו והפסיק ופשוט ישב ונתן לזמן לעבור עד הגיוס כי הוא ידע שהגיוס יחלץ אותו מהמציאות שהוא חי בה. בזמן שחבריו עברו לשלב הבא בסמים ואת החשיש החליפו בכל מיני חומרים כמו קוקאין והרואין, הוא עצר את עצמו כי חשש לעשות בושות להורים שלו, "היתרון שלי כילד זה שהייתי פחדן. אם לא הייתי פחדן, הייתי הולך עד לקצה כמו החברים שלי. אם לא הייתי מתגייס, זה היה עניין של זמן עד שאפול", הוא אומר. ועד כמה הוא רצה להתגייס ולהיות בצבא? עד כדי כך שהוא ויתר על מה שרבים נלחמים עבורו. אחרי הטירונות רצו לשלוח אותו לבסיס ג'וליס, כך שכל יום הוא יחזור לבית באשקלון, אבל הוא הפתיע והתעקש לשרת רחוק, דווקא כי לא רצה לחזור כל יום לבית, וכך מצא את עצמו בבה"ד 1 בתור חייל מנהלה.
"בבלוק שלנו היו שתי תחנות סמים". טטרו. צילום: עדי תשובה
"מתי אתה מתחיל להבין שאתה חי בגטו? כשאתה יוצא מהגטו", הוא אומר, "והיציאה מהגטו בפעם הראשונה זה בצבא, כי שם אתה מכיר אנשים מכל הארץ. אני מגיע לבסיס, והמוזיקה שלי היא המוזיקה שלי שאני שומע שזה זוהר ארגוב כי זה מה שכולם שומעים פה. ואז מגיע חייל חדש לחדר ושם מוזיקה, ואני לא מכיר את המוזיקה ואני שואל אותו 'מה זה?' והוא אומר לי 'אתה לא מכיר? זה "היהודים"'. ולי אין מושג. ומה הכי מדהים לגלות? שאורית שחף, הסולנית של 'היהודים', היא אשקלונית. רק מה? היא מהצד השני של אשקלון, ואני בכלל לא הייתי מודע לקיומה. ואז ההוא מביא ספר, ואני יכול לקרוא אותו בלי להתבייש, ופתאום אתה שומע מוזיקה שהיא לא אבי ביטר, עופר לוי, זהבה בן".
המורה שהאמינה בי
אחרי שהשתחרר מהצבא בשנת 1998 הוא חזר לבית הוריו. שוב לישון בסלון, בלי 12 שנות לימוד, בלי מקצוע, או כמו שהוא תיאר זאת: "בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום". הוא התחיל לחתום בלשכה, ושם הוצע לו להשלים השכלה ל-12 שנות לימוד. הוא קפץ על המציאה, אבל רק אחרי שנאמר לו שבזמן הלימודים הוא יקבל דמי אבטלה. במהלך הלימודים הוא הכיר את האדם הראשון שהאמין בו: המורה ברוריה. "היא אמרה לי ‘איך אתה כותב, תעשה עם זה משהו' וניסתה לדחוף אותי ללימודים אקדמיים. גם אחרי שעזבתי, ברוריה המשיכה לדחוף אותי ללימודים. אני עשיתי מה שאני יכול כדי להתחמק ממנה". אבל הדחיפה הזאת עוד תעשה את שלה בהמשך.
"אתה כותב מחונן". טטרו והמורה ברוריה
שנים רבות עשה טטרו בעולם התקשורת, ששם הביא לידי ביטוי את כישרון הכתיבה המיוחד שלו. את דרכו בעיתונות החל טטרו במקומון "זמן הדרום" ז"ל מבית מעריב, וזה התחיל לגמרי במקרה. "הייתי בבית של חבר, התקשר אליו כתב ממקומון ‘זמן הדרום' של מעריב והציע לו לכתוב טור על הפועל אשקלון בכדורגל. אני וחבריי היינו ידועים כאוהדים שרופים. החבר שלי אמר ‘מה לי ולחרא הזה?' והעביר לי את הטלפון. הרפלקס שלי היה לומר את אותו משפט של החבר – מה לי ולחרא הזה? – אבל פתאום קפץ לי לראש המשפט של המורה ברוריה – ‘אתה כותב מחונן וחייב לעשות עם זה משהו, אין הרבה בחורים עם פוטנציאל כמוך' – וקיבלתי ביטחון. שאלתי את הכתב מה צריך וכמה מילים לכתוב. הוא ביקש 500 מילה והגדיר את הנושא. חזרתי הביתה, כמובן שלא היה לי מחשב, אז לקחתי דפי פוליו וכתבתי בכתב יד, סופר את המילים. המערכת של העיתון הייתה באשדוד, וכדי להעביר את הטקסט הלכתי לקופת חולים ליד הבית בה עבדה אימי בניקיון, והיא שלחה את הדפים בפקס. מזכירת המערכת הייתה מקלידה את הטקסטים. אני מצדי קיבלתי המון תגובות חמות. שבוע לאחר מכן התבקשתי מהמערכת לכתוב עוד טור וכתבתי. בשלב כלשהו הכתב שהתקשר להציע לכתוב את המדור יצא לחופשה, והעורך יואב גולן ביקש ממני להחליפו באותו שבוע ולכתוב כמות כפולה של מילים. כתבתי על ארבעה דפי פוליו, ספרתי את המילים ידנית ושלחתי שוב מקופת החולים. ביום שישי אספתי את העיתון מתחנת הדלק והתלהבתי לראות את שמי מתנוסס בראש העמוד תחת הלוגו 'השפיץ של הנעל'. לא שילמו לי בשלב הזה, אבל לי זה היה פשוט בלתי נתפס איזה כבוד נפל בחלקי, שלא לדבר על זה שמבחינתי העיקר היה שיש לי תעודת עיתונאי ואני יכול להיכנס בחינם למשחקי כדורגל. נלחצתי מצד אחד, אבל מצד שני הגשמתי את חלום חיי. עם הזמן נכנסתי לעבוד בעיתון, התחלתי ככתב רכילות, התקדמתי לכתב חדשות, כתב מגזין. עשיתי הכול. כעבור שנתיים בערך הפכתי לסגן עורך ולאחר מכן מוניתי לערוך את העיתון עצמו".
"איזה כבוד נפל בחלקי". טטרו בתחילת דרכו
עם עופר נמרודי ונוחי דנקנר
בשנת 2002 הוא נבחר למצטיין של רשת "זמן מעריב" בטקס חגיגי בבית מעריב בהשתתפות עופר נמרודי, המו"ל המיתולוגי. לפני שנסע לתל אביב הוא הלך לקופת החולים, היכן שאימו עבדה בניקיון וסיפר לה שהוא נוסע לתל אביב לטקס. "היא עם הדלי והמגב מחבקת אותי, ואין לה מושג שהבן שלה הולך לפגוש את עופר נמרודי", הוא משחזר, "הגעתי לשם, ואז יש טקס, ואני מגיע לעופר, מקבל ממנו את המגן, ואז דלת נפתחת ונכנסת עובדת ניקיון של מעריב שלובשת לבן עם דלי ביד, ואני רואה בה את אימא שלי. זאת ההתנגשות הראשונה של מאיפה באתי ולאן אני הולך".
"מאיפה באתי ולאן אני הולך". טטרו ועופר נמרודי
לאחר מכן הוא עבר לתפקיד של עורך במדור הספורט של מעריב, בהמשך ערך את מוסף המגזין של מעריב ואז את מוסף העסקים של העיתון. את מעריב הוא עזב בתקופתו של הבעלים נוחי דנקנר, אחרי שלדבריו הרגיש לחצים לשנות כותרות ולהתאימן לאינטרסים של הבוס הגדול. בהמשך ערך את עיתון העסקים "פורבס ישראל" ולאחר מכן נקרא לערוך את אשכול מקומוני השרון של רשת "ידיעות תקשורת", תפקיד שמילא עד לפני כשנתיים.
"אני הבן של סימה ורפאל טטרואשוילי". טטרו עם אבא ואמא
"בתחילת הקריירה שלי, כשאנשים שמעו שאני עובד בעיתון, הם היו משוכנעים שאני עובד בחלוקת העיתונים באמצע הלילה. למה? כי זה לא ‘שלנו', כי אף אחד אחר לא עשה זאת לפניי. לא היו מודלים לחיקוי. לא הרגשתי נחות לרגע, אבל הרגשתי אחר. כשהייתי יושב בישיבות הבוקר במעריב כעורך ‘המגזין' או מוסף ‘עסקים', הייתי מביט סביב השולחן ורואה את כל שדרת העורכים הבכירה של מעריב. למעט אחד אולי, איש לא הגיע מרקע כמו שלי. כמעט ולא תמצא אנשים כמוני – ילידי הפריפריה, בנים למהגרים ממעמד חברתי כלכלי נמוך – בעמדות עריכה בכירות בתקשורת, למעט בודדים. תחשוב על זה שכאשר נוחי דנקנר רכש את מעריב, אני, הבן של סימה ורפאל טטרואשוילי מעתיקות ד' באשקלון, פועל ייצור ועובדת ניקיון, קומה רביעית בלי מעלית, שימשתי כעורך מוסף עסקים בעיתון של האיש החזק במשק באותם ימים. איך אני אמור ליישב את שני הדברים האלה ביחד? זה לא הגיוני בכלל. ואז מתנהל אצלך בראש מאבק על האותנטיות של ההצלחה שלך. ואתה שואל את עצמך האם זה בזכות הכישרון שלי או בזכות מזל וניצול הזדמנויות".
והתשובה?
"שאם לא הייתי מספיק מוכשר, הייתי נבעט מכל המדרגות, ושאם קיבלתי תפקיד – אז כנראה שאני ראוי לא פחות מאחרים".
"הילדות שלי הייתה מדכדכת והומוריסטית". טטרו. צילום: עדי תשובה
קרוב לביבי והטייקונים
כיום הוא נשוי לשני שטלריד, המוכרת כפעילה חברתית ואקטיביסטית בתחום התקיפות המיניות, שלאחרונה עשתה הסבה מקצועית לאמנות, יצירה ועיצוב. השניים גרים בקיסריה עם שני ילדיה של שני מנישואיה הקודמים.
טטרו עם אשתו שני שטלריד
הוא מודע לאיך נשמעים מגורים בקיסריה, ולכן הוא מדגיש: "אנחנו גרים בשכונה 3, שזו שכונת ה'פחונים' של קיסריה. אמנם כמה מאות מטרים מהבתים של ביבי והטייקונים, אבל זה כאילו מקום אחר. שכונה ותיקה ונעימה עם משפחות צעירות, שכירים וסטודנטים. שואלים אותי הרבה 'איך אתה הילד מהבלוק העני באשקלון מצליח להשתלב בקיסריה המתנשאת והפלצנית?' זה מצחיק אותי כי במשך שנים סבלתי מהדימוי של אשקלון ונלחמתי בסטריאוטיפים עליה. בשנה האחרונה אני מרגיש שאני נלחם בסטריאוטיפ של קיסריה. שניהם דימויים מעוותים. באשקלון ובקיסריה יש הכול מהכול, גם טוב וגם רע. לכן אני לא נותן לאף אחד לשפוט אותי. אני לא שווה יותר מאף אחד, אבל גם לא פחות. לכן אני מרגיש בבית בקיסריה, בדיוק כמו שהרגשתי בבלוק באשקלון, וכמו שהרגשתי כשגרתי בצפון הישן של תל אביב או במושב בית חנניה. בסוף החיים הם חיבור בין בני אדם, והבית נמצא בכל מקום בו נמצאת האהבה שלי".
"יותר טבעי לי בישראל השניה". טטרו. צילום: עדי תשובה
אז היום, איפה אתה מרגיש יותר בבית?
"כל הזמן הייתה לי התחושה שבמקומות האלה אני מרגיש יותר בבית – הרבה יותר נוח לי להסתובב באור עקיבא שסמוכה לקיסריה. כשאני מסתובב באור עקיבא בשוק, אני פוגש את אותם פרצופים שגדלתי איתם. זה כאילו אני מסתובב באותה השכונה באשדוד ורואה מלא גרוזינים, וזה מזכיר לי את האזור הזה. זה מאוד דומה. אבל ברבות השנים שבהן אני מחוץ לטריטוריה שלי, מחוץ לבלוק, ונמצא יותר עם ‘השבט השני', זה אותו הדבר. אני מרגיש בבית גם שם. עזבתי קצת אחרי עופרת יצוקה כל הזמן בום בום בום. להורים שלי אין ממ"ד אז יוצאים לחדר מדרגות ופוגשים את כל השכנים. בצוק איתן גרתי בתל אביב בבזל, ויש טילים על תל אביב, ושוב מפגש בחדר מדרגות עם השכנים. אבל זה באמת אותו הדבר, והרגשתי שם בבית. ברור שיותר טבעי לי פה ב'ישראל השנייה' , אבל לא רק. אני הרבה דברים. אני יכול לשבת עם חבר שלי שהוא סוחר סמים ולצחוק איתו ושעה אחר כך להיות בפגישה עם ראש עיריית רעננה או איזה מנכ"ל גדול, וזה ייראה לי אותו הדבר. כי אם אני לא משתנה, אז היחס שלי לאנשים הוא אותו הדבר. אני גם גיליתי שאלה מפה ואלה משם הם אותו הדבר: לכולם יש את אותם פחדים ואותם חששות, אותם צרכים ואותם רצונות. זה אותו הדבר. ההבדל הוא רק בניואנסים הקטנים".
דומרני או קסאמים
טטרו, שיושב על הגדר בין שני סוגים של ישראליות, חש כממשלת האחדות של הליכוד העממי וכחול לבן הלבן. "כשאני בחוץ אני שגריר של אשקלון והמקומות האלה, כי אנשים לא מכירים ולא מבינים את מי שגדל פה. אם אתה לא מכיר בן אדם שגר בבלוקים האלה, אתה לא תצליח להבין למה הוא מצביע ביבי. למה אתה גונב ספרים? כי אין לך, אז אתה גונב ספרים", הוא מסביר.
"לכולם יש את אותם פחדים וחששות". טטרו בבלוק בשפירא. צילום: עדי תשובה
אז כשאתה פה באשקלון, אתה בעצם השגריר של "השבט הלבן".
"כי פה גם לא מבינים את השבט השני. הם חושבים שאלה מרושעים ששונאים את ביבי ורוצים להיות נגד הדת. וזה לא. אני כל הזמן מנסה להסביר לצד אחד את הצד השני".
איך נראו השנים הראשונות שלך מחוץ לבועה האשקלונית?
"קרה לי מה שקורה לרבים אחרים שהם שילוב של מזרח ומערב, אני לא אוהב לומר ישראל הראשונה והשנייה כי אין דבר כזה. מבחינתי זה ישראל הראשונה. רוב ישראל היא יותר כזאת מאשר קיסריה. אני נכנסתי לעולם התקשורת, אני עיתונאי 20 שנה, אני מסתובב בחוגים של העיתונאים, אני הייתי במעריב, ואחד הסיפורים שאני הכי זוכר זה שעוד גרתי באשקלון ונסעתי באוטובוסים לעבודה בתל אביב. ופעם היה שיפוץ ברחוב אלי כהן, הפכו את כל הרחוב. ואני זוכר שהאוטובוס נתקע, וראיתי פקקים איומים. במשך שבועיים העיר הזאת נעצרה. אז באתי לדסק במעריב ואמרתי לראש הדסק: 'יש סיפור באשקלון, הרחוב הראשי מפוצץ, פקקים וזה'. הוא הנהן עם הראש, אבל למחרת בבוקר אני מסתכל בשער האחורי של העיתון, ויש כתבה על איזה חתול שעלה על עץ בהרצליה ולא הצליח לרדת והביאו מכבי אש שהוריד אותו עם תמונה וזה. ואתה אומר ‘רגע, איך יכול להיות שהחתול הזה יותר חשוב מאיזה 20 אלף איש שתקועים בפקק שלהם יום יום?' אז אתה מסתכל על כל שורת העורכים בדסק, ואתה רואה שרובם המוחלט הם אשכנזים שגדלו במרכז הארץ וכמעט אף אחד לא בא מפה. ואתה אומר שזה לא העולם שלהם, אז הם לא יכולים לכתב על זה, הם לא מכירים את זה. כל אחד כותב על מה שקרוב לו. ולכן ככל שיש יותר אנשים כמוני במערכות האלה, אז יש יותר איזון. היום אין חיי יום יום פריפריאליים בתקשורת. יכתבו על אשקלון בתקשורת הארצית: או דומרני או קסאמים. אתה לא תראה משהו בשוטף".
"הגאווה שלנו". טטרו ושכנה. צילום: עדי תשובה
לקראת סוף הריאיון עוברים לידנו זוג שכנים בדרך לביתם, הם מזהים את טטרו וקוראים לעברו: "הנה הסופר, הגאווה שלנו", והוא קם אליהם ואיך לא, מקבל חיבוק.
"אלה אנשים שלא היה להם במה להתגאות", הוא מסביר אחר כך, "פתאום כל הדודים שלי עפים, כל אחד קונה חמישה ספרים, כל אחד מתקשר, הם כאילו קיבלו בוסט. כמה אנשים יש בשמשון? עשרות אלפים. כמה ספרים יצאו? כמה סופרים יצאו מכאן? כמה? איך זה יכול להיות? יצאו 2,000 כדורגלנים, איך לא יצאו עשרה סופרים? זה לא נורא מפתיע. אני עומד בשבוע הספר במרינה כמה שעות, ואני חושב שניגשו אליי איזה 15 איש ששאלו אם אני עושה סדנאות כתיבה, כי הם רוצים לשלוח את הילד שלהם. אין פה סדנאות כתיבה? עיר של 150 אלף תושבים, אין פה סדנאות כתיבה? עכשיו אני מעביר סדנאות כתיבה ומקיים הרצאות לבני נוער, ולצערי עוד לא עשיתי את זה באשקלון. פניתי למי שצריך לפני כמה חודשים, ומאז לא קרה הרבה, מקווה שאחרי החגים זה יקרה".
במשך שנים רבות פועל מרכז שירות הלקוחות של חברת החשמל ברחוב קיבוץ גלויות ליד התחנה המרכזית. כל תושב באשקלון שהיה צריך לקבל שירות כלשהו ולפגוש נציג, נסע למקום ועשה זאת. אם זה לצורך פעולות של העברת רישום, בירורים בנוגע לחובות או תשלום של חשבונות כלשהם.
אלא שבקרוב הפעולות הפשוטות הללו כבר לא יהיו פשוטות. רוצה לפגוש נציג שירות של חברת החשמל? סע לאשדוד. במסגרת שינויים שמבצעת חברת החשמל, החל מהחודש הבא, בתאריך 12.11 ייסגר מרכז השירות הוותיק יחד עם מרכזים נוספים באזור השפלה וכולם ירוכזו במקום אחד באשדוד.
חשבון חשמל. צילום אילוסטרציה: דוברות חברת החשמל
“לצערי אנו רואים מגמה של משרדים ממשלתיים לעבור מאשקלון לערים אחרות”, אומר פעיל הציבור גל חזיזה, “אשקלון מאבדת את מעמדה כעיר הנפה של מרחב לכיש, המגמה התחילה עם מטה מרחב לכיש במשטרה והמשיכה עם פיקוד כיבוי אש לכיש וגם מרכז השירות ועכשיו גם משרד חברת חשמל”.
פעיל חברתי ששוחח עם "כאן דרום" זעם על ההחלטה: "אני מביא לשם אנשים שלא יכולים לשלם חשבון חשמל, כאלה שאין להם 300 שקל לשלם על החשמל, אז עכשיו הם יצטרכו להביא עוד מאה שקל בשביל נסיעות לאשדוד? אסור שהמהלך הזה יקרה כי מי שישלם את המחיר הם רק המסכנים".
ארון חשמל. צילום אילוסטרציה: עופר וקנין
בחברת החשמל מכנים את סגירת המוקד כשיפור שירות ומפנים את התושבים שזקוקים לשירות אנושי, לקבל אותו באפליקציה, או באתר חברת החשמל. בחברה אומרים כי כעת ניתן לעשות כמעט כל פעולה באמצעים הדיגיטליים. חזיזה צופה רק יותר בעיות, “מעתה, עבור כל פעולה פשוטה נצטרך לנסוע לערים אחרות”, הוא אומר, “עולים חדשים או אנשים מבוגרים שלא מבינים בטכנולוגיה יצטרכו להיגרר ולנסוע לערים אחרות כדי לעשות פעולות פשוטות כמו העברת חשבון או הסדר חובות”.
פרשת וילך מתמקדת העברת הנהגת העם ממשה רבנו ליהושע בן נון. הפרשה מהווה צוואה של משה שחונך ומחזק את יורשו יהושע בברכת חזק ואמץ ומבהיר לעם שיהושע יחליף אותו. משה שב ומעודד את העם לקראת האתגרים העומדים לפניהם בכיבוש ארץ ישראל.
פרשת וילך מתחילה בדברים "וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל."
משה מדבר ויכול לעשות זאת מהמקום בו הוא נמצא, מדוע נאמר "וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה"? כנראה שבמילים "וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה" הכוונה היא שהוא הולך מההנהגה, מהחכמה והתקווה, מהאכזבה ומהשליחות לקראת מותו.
אייל חסאן. צילום: פבל
ויש גם אפשרות אחרת: האבן עזרא מפרש שהלך אל כל אוהל ואוהל, שבט ושבט להודיע שהוא עומד למות. הרמב"ן מפרש שבניגוד לפרשת ניצבים עת דיבר מול כל העם, כעת הלך משה ממחנה למחנה ישראל להיפרד מהשבטים.
הלשון "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה" אינה שגרתית. בדרך כלל, כאשר משה רוצה לדבר עם העם הוא מקהיל אותם אליו, אבל כאן משה הולך אל ישראל. הפועל "וַיֵּלֶךְ" התחיל בעצם את קורות משה כאשר בראשית חומש שמות נאמר על נישואי הוריו "וַיֵּלֶךְ איש מבית לוי ויקח את בת לוי". הפועל "וילך" מופיע גם בראשית שליחותו של משה, במפגש הראשון שלו עם ישראל: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הלשון הדומה שם וכאן מרמזת שיש כאן כעין סגירת מעגל, בהליכתו כאן משלים משה את מעגל שליחותו שנפתח שם.
הפרשה מבהירה לנו כי בחינוך ובהנהגה צריך להיות אופטימי אבל גם מודאג, משה גדול הנביאים ומחנך על מבטיח שהעם והתורה נצחיים הם "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ", אבל בייאושו זועק: "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי… וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים…" כמה כואב לראות את משה הבודד והעצוב המשוכנע שהעם ישוב לסורו. ארבעים שנה הוא מחנך את עמו, הייתכן שלאחר המשימה הסיזיפית הזו כך יתנהג העם? לשם מה כל המאמץ שלו? המסר הזה לא משדר חיוביות, למה?
הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) חתן פרס ישראל ליהדות ובעל עיטור הנשיא, סבור כי דברי משה הם חיסון לקראת הבאות, ותקווה גדולה. כאשר האדם יודע מראש מה תהיינה תוצאות מעשיו הטובים, או חלילה הרעים, יכולתו לעמוד בשעות הרעות גבוהה יותר. והמסר החינוכי: כל אדם יכול לשנות כמעט כל מציאות העגומה – מי שיכול לקלקל, בכוחו לתקן, ולכן אין לך תקווה גדולה מזו.
תאונות עבודה באתרי בניה כבר הפכו לצערנו לדבר שבשגרה. רק בסוף השבוע האחרון נהרג סמוך לאשקלון צעיר בן 21 בתאונת עבודה באתר להקמת מאגר מי קולחין.
היום אנו מגלים כי לפני מספר חודשים, באתר בו נבנה בניין מהגבוהים באשקלון בן למעלה מ-20 קומות, ארע מקרה חמור ביותר בו מפעיל עגורן תלה בין שמים לארץ עובד אחר בעודו עומד על פיגום.
המעשה המסוכן שבו הפיגום היה עשוי בכל רגע לאבד איזון ולגרום לנפילתו של העובד ארצה כ-100 מטר היתה יכולה להסתיים במותו של הנופל.
אזרח שהיה סמוך למקום הבחין במתרחש, צילם את המעשה והעביר את הסרטון למשרד העבודה.
בסרטון, כך הסבירו במשרד העבודה "רואים אדם עומד על פיגום זיזי שקשור אל עגורן צריח ע"י אביזר הרמה מסוג שרשרת, והפיגום נמצא קשור לעגורן צריח בלבד. האדם עמד על הפיגום בגובה רב, תלוי בין שמיים לארץ".
ברור לכל שמדובר במהלך מסכן חיים שנעשה בניגוד לתקנות הבטיחות.
מפקחי מינהל הבטיחות בזרוע העבודה במשרד העבודה והרווחה הגיעו מיד לאתר הבנייה ברחוב יפה נוף בעיר אשקלון (קבלן מבצע יורו ישראל) וערכו תחקיר ובירור מקיף.
בבירור השתתפו מנהל העבודה באתר והעגורנאי באתר.
העגורנאי הודה מיד כי הוא עבד על העגורן והודה בביצוע העבירה, מפקחי מינהל הבטיחות הטילו צו בטיחות מיידי והרחיקו את העגורנאי מהאתר ואסרו על המשך עבודתו באתר.
היות שעבירה בטיחותית אחת לרוב מעידה על אקלים בטיחות בעייתי באתר כולו, בנוסף לבירור, החליטו הפקחים לבצע ביקורת מקיפה בכל האתר ובמהלכה נתגלו ליקויי בטיחות שונים לרבות: אי גידור משטחי עבודה בהם קיימת סכנת נפילה לעומק 2 מטרים ויותר, פתחים במספר מקומות, בעיות שונות בפיגומים, סולמות לא תקינים באתר, תאורה חסרה ואי נוכחות מנהל העבודה בזמן האירוע.
בעקבות האירוע המסוכן והחריג שיכל להסתיים באסון כבד, רישיונו של העגורנאי נשלל ל- 4 חודשים, וזאת לאחר מיצוי הליך הבירור ולאחר שניתן לו הזכות לטעון כנגד.
בתחילת העונה החלה הפועל אשקלון את דרכה בליגה הלאומית בפיגור של מינוס 9 נקודות. לאחר חמישה מחזורים שבחלקן הציגה הקבוצה כדורגל בהחלט חיובי, השכילו חניכיו של מוטי איוניר לסגור את המינוס לאחר שהקבוצה צברה 10 נקודות מתך 15 אפשריות – קצב צבירת נקודות מצוין, שהיה מציב אותה בצמרת, לולא הפחתת הנקודות, עם מבט אל המקום השני המוליך לליגת העל בתום העונה.
אלא שהמטרות של הקבוצה שונות בהחלט בעקבות נתוני הפתיחה הקשים של העונה. אם נסתכל על חצי הכוס המלאה, אם אשקלון תמשיך בקצב צבירת הנקודות הזה, מהר מאוד היא צפויה להינצל מאימת הירידה – המטרה העיקרית של הקבוצה העונה. סיבה נוספת שצריכה לעורר אופטימיות בקרב ראשי הקבוצה היא הדומיננטיות של חלק משחקני הבית שסוחבים את הקבוצה קדימה.
מוטי איווניר. צילום ניר קידר
מחוץ לכר הדשא, הדברים נכון למועד כתיבת שורות אלו, לא בדיוק מתנהלים על מי מנוחות, ונדמה כי התקווה של המפרק עו”ד ליאור דגן, וכמובן של עיריית אשקלון והעומד בראשה תומר גלאם למצוא רוכש, או קבוצת רוכשים שירכשו את הקבוצה מידיו של המפרק לא תתממש – בטח לא בקרוב. תאריך היעד שהציע המפרק עו”ד דגן, שעד אליו יכול מי שיחפוץ בכך להגיש הצעות לרכישת הקבוצה חלף לפני למעלה משבוע, וככל הנראה הצעה רשמית כזו אין, ולא הוגשה.
מעבר לכך, כרגע – לפחות לפי מספר גורמים המעורים בפרטים – חלקם גורמים לשעבר בקבוצה – טוענים כי לא רק שרוכש כרגע אין, גם עם משקפת ממש טובה, לא ניתן לראות אותו או אותם באופק. “נכון לעכשיו לא הוגשה שום הצעה על הפועל אשקלון”, סיפר לכאן דרום גורם המעורה בפרטים. “לצערי נדמה שהפועל אשקלון לא מעניינת כרגע אף אחד, בטח לא מי שישים לא מעט כסף על מנת לרכוש את הקבוצה”.
בשבת האחרונה תועד תושב אשקלון כשהוא מתנהג באכזריות קשה כלפי כלבו.
על פי הסרטון שצולם במצלמות האבטחה והופץ ברשתות החברתיות, נראה האיש כשהוא נכנס לבניין בשכונת ברנע, יחד עם הכלב ואז בשלב כלשהו הוא מושך את הכלב ומעיף אותו באוויר ואז מתחיל לבעוט בו באכזריות שוב ושוב.
מי שגילו את הדבר הם השכנים שהתעוררו בשעת לפנות בוקר מהזעקות של הכלב, "שעה חמש בבוקר הוא לקח את הכלב ופוצץ אותו במכות ובעיטות", תיארה זאת אחת השכנות, "הצרחות מקפיאות הדם של הכלב העירו את כולם פה".
השכנה אף הגישה תלונה למשטרה ובעקבות התלונה והתיעוד נעצר האיש ונחקר. לאחר חקירתו הוא שוחרר בתנאים מגבילים וכלבו נלקח לכלבייה העירונית.
בונים סוכה? כמידי שנה, לקראת חג הסוכות, תושבים רבים מבקשים להשיג סכך שישמש אותם לבניית הסוכה.
בשנים עברו, דאגה עיריית אשקלון, להפעיל קבלני גיזום בימים שלפני החג ולגזום את מאות עצי הדקלים שפזורים בכל רחבי העיר.
ענפי עץ הדקל ידועים מזה שנים רבות כמועדפים לשמש כסכך לסוכות הרבות המוקמות כמצוות החג. לאחר הגיזום הובלו אלפי הענפים לנקודת מכירה אחת ושם הם היו נמכרים לתושבים תמורת תשלום סמלי.
גיזום סכך לסוכות. צילום: פבל
השנה, ובמטרה להקל על התושבים, הנחה ראש העיר, תומר גלאם, להרחיב את מספר נקודות החלוקה ולחלק את הסכך ללא תשלום.
בהתאם לכך, החלוקה תתבצע בימים 06-07.10 ו-10.10 בין השעות 10:00-14:00 במוקדים הבאים:
פחות מיממה לאחר תאונת העבודה הקלטנית בה מצא את מותו צעיר תושב איכסאל שבצפון וחוקרי משרד העבודה יחד עם שוטרי משטרת ישראל עצרו הבוקר ארבעה חשודים: מנהל עבודה, מפקח עבודה, פועל באתר ומנהלו הישיר של המנוח.
התאונה התרחשה באתר להקמת מאגר מי קולחין בשדות קיבוץ ניצנים מצפון לישוב באר גנים. הדיווח הראשוני התקבל בשעה 16:51 במוקד 101 של מד"א במרחב לכיש. הדיווח היה על 2 פועלים שנפגעו לאחר שאדמה קרסה עליהם באתר העבודה. כוננים של מד"א הוקפצו למקום. בינתיים הצליחו פועלים אחרים באתר לחלץ אותם מתחת לאדמה.
זירת התאונה. 10 מטר מתחת לפני הקרקע. צילום: דוברות כיבוי אש והצלה דרום
חובש רפואת חירום רכוב על אופנוע מד"א בן טטרו היה בין הראשונים שהגיעו למקום. "כשהגענו לאתר ראינו את אחד הפועלים שוכב בתעלה חפורה בסמוך לצינור כבד כשהוא מחוסר הכרה עם פגיעה רב מערכתית קשה, ביצענו בדיקות רפואיות אבל הוא היה ללא סימני חיים ולא נותר לנו אלא לקבוע את מותו" סיפר טטרו והוסיף "פצוע נוסף בשנות ה 20 היה בהכרה מעורפלת וסבל גם כן מפגיעה רב מערכתית שכב בסמוך אליו. תוך שימוש בציוד מיוחד חילצנו אותו לניידת טיפול נמרץ ופינינו אותו לבית החולים תוך כדי המשך טיפול רפואי מציל חיים כשמצבו קשה".
אמבולנס של מד"א בזירת התאונה. צילום: דוברות מד"א
פארמדיקים של מד"א נאלצו כאמור לקבוע את מותו של עלי אחמד דראושה, תושב איכסאל בן 21. חברו שעבד עימו בן 25 נפצע קשה ופונה לחדר הטראומה במרכז הרפואי אסותא באשדוד. מאוחר יותר הועבר לטיפול במרכז הרפואי שיבא בתל השומר.
הפועל אשקלון התארחה הבוקר במתחם האימונים של הפועל ב"ש למשחק אימון מול הקבוצה מבירת הנגב. חרף פערי הרמות חניכיו של מוטי איווניר הגיעו ללא רגשי נחיתות והצליחו להקשות על אלו של ברק בכר, שעלה עם הרכב חזק ושיתף את הכוכבים שלו.
ניב זריהן וגל לוי, יחד עם שער עצמי נוסף שנכבש על ידי הגנת אשקלון כבשו למקומיים. אוראל חורב וז'וליו סזאר כבשו עבור האשקלונים, שגם החמיצו כדור עונשין מ-11 מ'.
בחודש ינואר השנה הלך לעולמו בן העיר אשקלון ד״ר אורן זוסמן, כשהוא בן 37 בלבד. זה קרה בעקבות דום לב שבו לקה במהלך עבודתו כרופא מומחה במערך הקרדיולוגי בבית החולים בילינסון. זוסמן, רופא נערץ ואהוב, הותיר אחריו את אשתו מעיין ואת ילדיו: אלון (7), יובל (4) ואלה (1).
מלבד עבודתו כרופא מומחה והשקעתו בעבודה מחקרית ענפה, בלט זוסמן גם בקהילת הטוויטר המקומית, ששם הציג לעוקביו את הדילמות והחוויות שלו כרופא מקצועי. אחת מפעילויות הרשת הבולטות שלו הייתה שיתופי מיקום של מכשירי הדפיברילטור מצילי החיים במקומות ציבוריים.
ד"ר אורן זוסמן ז"ל
מעיין, אלמנו של אורן, פרסמה השבוע פוסט, ובו כתבה על הרקע לפעילות הזו, “בחיים הקודמים, רגע לפני שהכול התרסק, ועוד ראיתי צבע, הייתי עסוקה בשיפוץ משרדים בנמל תל אביב. צילמתי לאורן את הדפיברילטור שהוצב, מוטרדת יותר מהתאמתו למראה החלל, ושלחתי לו את התמונה בוואצאפ. ‘מה זה בדיוק עושה?’ שאלתי, מנסה להבין אם אכן מצדיק את קיומו שם על הקיר. ‘זה למקרה של הפרעת קצב מסכנת חיים. יש חוק חדש שמחייב להציב אותם’, ענה. ההתכתבות הזו הציתה משהו אצל אורן, והוא פתח בשרשור מיקומי דפיברילטורים בחשבון הטוויטר הפעיל שלו. אורן סיפר על החוק החשוב, על המחסור שיש בהם למרות החוק והחל לצלם אותם היכן שנתקל בהם ולפרסם בחשבונו, וזאת על מנת שהציבור יכיר בחשיבותם, ביכולת של כל אחד מאיתנו להציל חיים באמצעותם, ויידע היכן ממוקמים”.
מתוך הטוויטר של ד"ר אורן זוסמן ז"ל
מעיין מבקשת להמשיך את דרכו, להצטרף לפרויקט הדגל של מד”א להציב במרחב הציבורי עמדות החייאה חכמות הכוללות מכשירי דפיברילטור בארונות אלקטרוניים, הנשלטים מרחוק ומחוברים לרשת מד”א ומיקומם מזוהה במוקד 101.
כך במקרה של התמוטטות פתאומית ודום נשימה צוותי מד”א במוקד 101 יכוונו את המתקשר לשלוח עובר אורח לארון הקרוב, יפתחו אותו בשליטה מרחוק וינחו לחבר את המכשיר למטופל. המכשיר יחיל הנחיה בעברית למתן שוקים חשמליים ועיסויי לב, תוך שמירה על רצף טיפולי על מנת להחזיר את הלב לפעילות, עד להגעת צוותי מד”א לזירה.
לפני קצת יותר משנה, בטקס חגיגי בנוכחות שר הכלכלה אלי כהן, נפתח המאיץ הטכנולוגי WHIZZ בשכונת הסיטי. רבים לא הבינו מה זה בדיוק, אבל לאט לאט התברר כי מדובר במרחב עבודה משותף ליזמים בתחילת הדרך ולסטרטאפים. עשרות יזמים וממציאים התדפקו על דלת המקום, אך רק 11 מהם התקבלו. היזמים שנבחרו השתתפו בפעילות בת חצי שנה הכוללת ליווי, מנטורינג וייעוץ מקצועי.
השבוע בטקס חגיגי במרכז הכנסים ובנוכחות ראש העירייה תומר גלאם הציגו היזמים את ההמצאות שלהם, קיבלו את התעודות ויצאו לדרך, לחיים האמיתיים שבהם הם כבר עומדים בזכות עצמם, עם חברה משלהם.
הקהל בטקס החגיגי במרכז הכנסים
Whizz פועל תחת מרכז הצעירים באשקלון. מנהל המרכז נסים בן דוד אומר כי המקום "יהפוך למרכז יזמות עבור צעירי אשקלון והסביבה – בו קהילת יזמות פורחת של יזמות טכנולוגית, עסקית וחברתית –הניזונים זה מזה, משתפים פעולה ומקדמים יוזמות לקידום הכלכלה המקומית ומיצוב אשקלון כמוקד אקוסיסטם יזמי של אשקלון והסביבה. המקום הזה נועד לתת מענה הוליסטי לצרכים של היזמים (הקיימים והמתהווים) באשקלון והסביבה: החלל הזה הוא מקום עבודה ליזמים העונה על צרכים לוגיסטיים, יצירת נטוורקינג, בניית קהילה יזמית, תשתית הכוללת מערך תוכן וחיבור בין ההאב לעיר. לדוגמה: הקמת מאגר מנטורים ויועצים, אירועים ומיטאפים, סדנות מיומנויות, הדרכות וסדנאות תוכן, מעבדות יזמות ואקסלרטורים".
ניסים בן דוד תומר גלאם ויפעת ליבוביץ'. צילום: פבל
בן דוד מסביר עוד, "ה-Whizz הינו תולדה של קול קורא שקודם על ידי ראש העיר תומר גלאם מול שר הכלכלה אלי כהן ובאמצעות המעו"ף. המתחם מנוהל על ידי מרכז הצעירים ומופעלת בו תוכנית אקסלרציה טכנולוגית המועברת על ידי חברת פרזנטס, אשר נבחרה להפעיל את התכנית. בימים אלו מרכז הצעירים פועל על מנת לגייס את המחזור הבא ולקדם את תחום היזמות הטכנולוגי, העסקי והחברתי בעיר תוך כדי יצירת קהילת יזמים מקומית".
ד"ר בוריס מלניק – MEDESPEL: גילוי מוקדם מציל חיים
ד"ר בוריס מלניק, בן 48, פיתח פלטפורמה אופטית, המבצעת אבחון של בריאות העור ומספקת פרוגנוזה לגילוי סרטן העור בשלבים המוקדמים. "סרטן העור מסוג מלנומה מתפשט לאט-לאט במשך הרבה זמן יחסית, עד שהוא מגיע לנקודת השיא, ושם משנה צורה והופך לקטלני", מסביר ד"ר מלניק, "אם תופסים אותו בזמן, זה אחד מסוגי הסרטן שהכי קל לטפל בהם. מדובר בניתוח פשוט להוצאת הנגע, והחולה יכול לחזור לעבודה כבר באותו יום. אם הגילוי נעשה באיחור, אנחנו מאבדים את החולים תוך זמן קצר".
לזהות את סרטן העור בזמן. ד"ר בוריס מלניק. צילום פבל
לדברי ד"ר מלניק, הגילוי לרוב לא נעשה בזמן היות והחולים לא נוטים לייחס חשיבות יתרה לנקודות חן חשודות או כתמים חדשים: "למרות שהמודעות בארץ היא גבוהה מאוד, עדיין נהוג להניח לזה ולעקוב לבד. כשהחולה כבר מבין שאולי צריך בירור מקיף, הוא פונה לרופא משפחה, מקבל הפניה לרופא עור וממתין עוד כמה חודשים טובים עד שמגיע התור שלו. ככה זה, לצערי, ברפואה בישראל. כך אנחנו מאבדים זמן קריטי".
כיום על מנת לאבחן את הנקודות החשודות משתמשים רופאי העור בזכוכית מגדלת: "בעולם המתקדם של היום עם כל ההיי-טק והסטארטאפ והמילים הגדולות, עדיין הרופאים משתמשים בזכוכית מגדלת. יש, אמנם, מכשירים מתקדמים יותר, אבל הם גדולים מאוד, נמצאים במספר מועט של מקומות והבדיקה בהם אורכת כשעה. לרופאים בקופות החולים אין, כמובן, את הציוד הזה וגם אין שעה להקדיש לכל נקודה של כל מטופל".
ד"ר מלניק, בעל תואר שני בהנדסה רפואית ותואר שלישי בהנדסת מכונות, עוסק בתחום חקר סרטן העור כבר שנים רבות. הפרויקט הזה נולד במסגרת תכנית חקר ארוכה שהוא החל בזמן לימודיו. המכשור, שאותו הוא פיתח, מבצע אבחון מדויק ומהיר ומאפשר מתן טיפול בשלבים שבהם המחלה ניתנת לטיפול. בשלב הראשון המטרה שלו היא שכל רופאי העור יהיו מצוידים במכשיר הזה, שהוא קטן ונוח לשימוש. הבדיקה באמצעות המכשיר תיארך מספר שניות בלבד, והתוצאה היא מיידית. "אני רוצה שכל נקודת חן, אצל כל מטופל, תהיה תחת השגחה ומעקב קבוע, בעיקר כשמדובר בפציינטים הנמצאים בקבוצות הסיכון. השאיפה היא שבהמשך יהיה מכשיר כזה גם אצל רופאי המשפחה ואולי אפילו יגיע לבתים של האזרח הפשוט, בדומה למכשירים למדידת לחץ הדם. ‘גילוי מוקדם מציל חיים’ – זאת לא רק סיסמה".
ניר ויידה – MUNDO: מסדרת לך טיול של פעם בחיים, בכל פעם
ויידה בן ה-23 חובב טיולים בחו"ל. לפני כל טיול כזה הוא נוהג להיכנס לרשת ולחפש אטרקציות ומקומות לבקר בהם ביעד שאליו הוא מתכנן לטוס. כך היה גם לפני הטיול לברלין. ויידה עשה חיפוש קצר ברחבי הרשת וגילה שהוא יכול לבקר בניין הרייכסטאג וללמוד שם על מקום משובו של הפרלמנט הגרמני ועל המבנה מבחינת ארכיטקטונית, משם הוא ימשיך בוודאי לשער ברנדבורג, שנמצא במרחק הליכה ומסמל את חלוקת ברלין, ומשם יתקדם לאנדרטת השואה, שגם היא נמצאת במרחק הליכה. בימים שלאחר מכן הוא יבקר בעוד ועוד אתרים היסטוריים ואטרקציות שאת כולם "חובה לראות", זאת אף שאת רובם הוא כבר ראה, ואחרים לא ממש מעניינים אותו. "רציתי לטוס לברלין ולא מצאתי מה לעשות שם, מעבר לרשימה הזאת שחוזרת על עצמה בכל אתר ואתר", הוא מסביר, "פתאום נחתה עליי הבנה שאני, ישראלי בן 23, צריך לטייל כמו תייר סיני בן 40 או תייר אמריקאי בן 60. אנחנו מגיעים לאותם מקומות, רואים את אותם דברים ועושים את אותם דברים".
לתכנן את האתרים בטיול בחו"ל כבר מהבית. ניר ויידה
ויידה חיפש משהו שיתרכז בו ויתאים לצרכים שלו ולחוויית הטיול האינדיבידואלית. חיפש ולא מצא. כך נולדה "מונדו", פלטפורמת תיירות, המאפשרת תכנון טיול בחו"ל לפי אטרקציות ולפי הטעם האישי של המטייל. בוחרים יעד ותאריכים, מזינים תחומי עניין ומקבלים רשימה של כל האירועים, התערוכות, המופעים, משחקי הספורט וכל פעילות אחרת על פי טעמו האישי של המשתמש, ללא כל צורך לגשת לעשרות אתרים אחרים. כמו כן, ניתן להזמין כרטיסים לאירועים הנבחרים דרך האתר. "זה מיזם טכנולוגי המאפשר לנו לתכנן את הטיול שלנו על בסיס אירועים חיים ולא על מקומות ואתרים. למשל, במקום שטיול בפריז יתמקד בביקור בלובר ובשאנז אליזה. הוא יכלול גם הופעה של ביונסה, קרקס לילדים, שבוע האופנה או כל אירוע אחר. כל חוויית הטיול משתנה וסובבת סביב אירועים שקורים בדיוק בתאריכים שבהם התייר מגיע. הכול מפולטר בהתאם לתחומי עניין ספציפיים, מוזיקה, אמנות, טכנולוגיה וכו’. היום אנחנו טסים הרבה ומטיילים הרבה בחו"ל, לפעמים אפילו בוחרים לחזור לאותו היעד. ככה נוכל בכל פעם ליהנות מאטרקציות אחרות, אשר מותאמות ספציפית לתחומי העניין והצרכים שלנו".-
לירון אהרונוב – MOVING WALLS: אצלנו יכולים להזיז קירות
לירון אהרונוב, בת 26, אדריכלית צעירה בוגרת בצלאל, הנמצאת בימים אלה בשלב ההתמחות שלה, פיתחה מערכת שתאפשר עיצוב מודולרי של הבית באמצעות הזזת קירות ורצפות. בעזרת טכנולוגיה ייחודית המערכת תאפשר שינוי חללים פנימיים של שטחי משרד, מבני ציבור ואפילו דירות על פי הצורך.
כל אחד אדריכל של הבית שלו. לירון אהרונוב. צילום פבל
"החיים שלנו היום הם דינאמיים ומשתנים כל הזמן והרגשתי שחסר משהו שיאפשר את הדינאמיות הזאת גם במבנים ומשרדים", היא מסבירה. "אינספור פעמים ראיתי שמשפצים מקום, שוברים קירות ומשנים, אבל תוך זמן קצר הייעוד של המבנה משתנה ושוב נכנסים לשיפוצים ארוכים, יקרים ומייגעים. המטרה היא לייצר מערכת שיודעת להזיז את הקירות, לאפשר להם לנוע בגמישות וכך להתאים את החלל לכל ייעוד או אירוע, בלי שיפוצים ובלי שבירת קירות. זה, למעשה, ‘להגמיש’ את המבנה עצמו ולהפוך כל אחד לאדריכל של המבנה מבלי להיכנס לבירוקרטיה של תכניות ביצוע ולהעסיק אנשי מקצוע. היום מבינים יותר ויותר שהבנייה מבלוקים הפכה למיושנת ולא רלוונטית. אנחנו חיים בעולם של תזוזה מתמדת, וכל המערכות נעות ומשתנות. הכול, חוץ ממבנים. לצורך העניין מבנה יכול לעמוד גם 100 שנה, אבל היום, בשונה מפעם, השימוש בו משתנה אפילו כל מספר חודשים, וצריך להתאים את החלוקה הפנימית שלו בכל פעם מחדש". בשלב הראשון, המערכת תתאים במיוחד למרחבי עבודה וחללים דוגמת We Work ובהמשך תורחב לסוגים נוספים של חללים ואפילו לבתים פרטיים.
אבי מועלם – SOLVED VISION: רואים שזה גאוני
חברת Solved Vision של אבי מועלם (39) שואפת לפתור את הבעיה של מיליוני כבדי ראייה ועיוורים בעולם, אשר אינם יכולים לקרוא דואר בעצמם. החברה מפתחת מעמדים ייחודיים, אשר משתלבים עם הטלפון החכם ומאפשרים צילום מדויק בעזרת מצלמת הטלפון והופכים את התוכן של המסך לדיגיטלי.
מועלם עצמו מתמודד עם לקות ראייה קשה, בשל תסמונת ע"ש קוסטף שבה הוא לוקה. "זה משהו מולד, אבל מדובר במחלה פרוגרסיבית שהולכת ומחמירה עם השנים ומקשה מאוד על התפקוד", הוא מסביר, "המחלה גורמת לירידה בראייה ולפגיעה נוירולוגית. אני כבד ראייה מאז ומתמיד, אבל עם השנים עצב הראייה מתנוון עוד יותר".
פתרון משולם לכבדי ראיה. אבי מועלם. צילום פבל
אין ספק שהקדמה והפיתוחים הטכנולוגיים שיש כיום מקלים מאוד על חייהם של העיוורים וליקויי הראייה ומאפשרים להם לתפקד באופן הרבה יותר עצמאי. גם מועלם עצמו מרגיש זאת היטב: "פעם כדי להקל ולהצליח לקרוא מעט הייתי משתמש במיקרוסקופים מסורבלים שהיו מגדילים את הכתב מאוד ומאפשרים לי לקרוא. אלה הקלו על כבדי הראייה ולא נתנו, כמובן, מענה לעיוורים. בשנים האחרונות הטכנולוגיה מתפתחת ביתר שאת, וזה מה שאפשר להמציא עוד ועוד פלטפורמות שמסייעות גם לעיוורים".
עם זאת, מועלם עדיין הרגיש שאין בנמצא את המוצר האופטימאלי, כזה שיעזור בקלות וביעילות לכבדי הראייה לקרוא דואר בעצמם, למיין תרופות או לקרוא מסמכים ללא סיוע. ומתוך הצורך האישי שלו הוא התחיל לגלגל את הרעיון. הוא יצר את האבטיפוס כבר לפני כחמש שנים, אבל כדי להמשיך ופתח אותו נזקק לכספים. "ביקשתי מענק ממשרד הכלכלה, והם סירבו. ערערתי על הדחייה ודחו אותי שוב. הייתי אז צעיר וטרי בתחום הזה ולא ממש הבנתי איך הדברים עובדים".
מועלם החליט להפוך את הפרויקט לפרויקט חייו ולהוכיח לכולם שמדובר במוצר חיוני ששווה להשקיע בו. הוא החל לחסוך שקל לשקל לפיתוח המוצר. השבוע הוא סוף-סוף הציג אותו בגאווה. מדובר, למעשה, בשני סוגי מעמדים המסייעים בייצוב המסמך והעמדתו באופן אופטימלי לסריקה מדויקת של הכתוב. "כיום אין מכשיר מתחרה שיכול לעשות את זה. את הכתוב סורקים באמצעות אפליקציה ייעודית, שכמוה יש כבר בשוק. המתקנים שיש כיום בשוק מסורבלים, הצרכן לא יכול להשתמש בהם בעצמו ושוב נזקק לסיוע ממישהו חיצוני. המתקנים הללו נותנים מענה אופטימאלי ברמה הכי גבוהה שיש".
בנוסף, מועלם מדבר גם על המחיר. לדבריו, המתקנים שיש כיום בשוק יקרים מאוד, ולא כל אחד יכול להרשות לעצמו לרכוש אותם. המתקנים של Solved Vision, לעומת זאת, יהיו נוחים לכל כיס. "זה גם משהו שהיה לי חשוב לשים עליו דגש", הוא אומר, "היום יש טלפון חכם כמעט לכולם, ואין סיבה שהזרוע תעלה יותר מכמה מאות שקלים. הרעיון הוא שכל כבד ראייה יוכל להרשות לעצמו לרכוש את המוצר, בעזרתו הוא יזכה לעצמאות גדולה יותר ולא יהיה תלוי, בעניין הזה, באף אחד אחר. זה העתיד".
דב לורנס (32) – YEHUDISH: חוויה יהודית טעימה בכל מקום בעולם
בני משפחת לורנס עלו לארץ לפני ארבע שנים מברזיל, ודווקא כאן הרגישו צורך לחבר בין הקהילות היהודיות בעולם ובין המטיילים היהודים, שנמצאים כמעט בכל פינה על הגלובוס, לקהילות המקומיות. כך נולדה פלטפורמת Yehudish, המחברת בין יהודים ברחבי העולם באמצעות ארוחות משותפות ומפגשי קהילה.
לאתר משפחות יהודיות ברחבי העולם. דב לורנס. צילום פבל
הפלטפורמה מאפשרת לכל יהודי המטייל בעולם לאתר בקלות מארחים המזמינים לארוחת שבת ואפילו להזמין מקום לליל הסדר בבית חב"ד, בקהילות ובבתי כנסת בעולם. המיזם הזה כבר עובד ברשת בהצלחה בשמונה שפות. "רצינו שכל מטייל יהודי יוכל למצוא בית חם ומארח ולקחת חלק בארוחות משפחתיות ולהרגיש חלק. אחר כך זה התקדם עוד קצת, ויש גם אירועים של הקהילה היהודית וארוחות משותפות. כל אחד יכול להיכנס לאתר ולחפש משפחות מארחות ביעד שאליו הוא מתכנן לטוס. גם מי שרוצה לארח מציע את עצמו באמצעות האתר. אנחנו בודקים את כל הפניות ובונים רשת של אמון. המטרה היא להגיע לכל נקודה בעולם ושלא יהיה אפילו יהודי אחד שירגיש לבד, שתמיד תהיה לו אופציה למקום שהוא בית".
רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו אלינו: ⇔⇔⇔
יגאל פרגר (31) – UPDATE: והפרטים הם UP TO DATE
החלפתם טלפון? עברתם דירה? הוצאתם כרטיס אשראי חדש? עכשיו "רק" נותר לעדכן את הפרטים האישיים החדשים בכל הגופים, החברות והמסגרות הרלוונטיות. אז אתם עושים רשימה, מתחילים להתקשר אחד-אחד, ממתינים לנציג ומועברים משלוחה לשלוחה. אפשר גם, כמובן, להיכנס לאתרי האינטרנט ולעדכן וגם שם לעבור אותם אחד-אחד. מדובר ללא ספק בהליך מתסכל וארוך, שהרבה פעמים דורש זמן פנוי, שלרובנו אין. ואז מתחילות הבעיות, חשבונות שלא מגיעים ליעדם, ולכן לא משולמים, הוראות קבע שלא מכובדות כי הפרטים לא מעודכנים, פיגורים וריביות.
פתרון שיעדכן את הכתובת החדשה שלכם בכל החברות. יגאל פרגר. צילום פבל
גם יגאל פרגר, בן 31, נתקל לא פעם בבעיה הזאת. בתור בחור צעיר הוא עבר כמה דירות שכורות בזמן קצר ונאלץ שוב ושוב לעבור את תהליך העדכון המייגע הזה. אז הוא ישב וחשב, וכך נולדה Update, פלטפורמה אונליין המאפשרת לבצע עדכון פרטים אישיים על פני כל האתרים שבהם אתם רשומים אונליין.
"הבנתי שלא רק אני מיואש מהתהליך הזה, אלא שיש עוד הרבה מאוד אנשים שמתלוננים על זה", הוא אומר, "בעיסוק שלי אני איש IP, והחלטתי להשתמש בידע ובכלים שיש לי כדי לפתח את המוצר. מדובר, למעשה, באפליקציה אליה נכנסים, מעדכנים את הפרטים החדשים פעם אחת ומציינים לאילו ארגונים אנחנו רוצים לשלוח את העדכון והמערכת תעדכן אותם אוטומטית ואונליין".
ננה מושיאשוילי ותומר אהרוני TOGETHER: הבדידות היא מקום נעים לבקר בו, אך מקום נורא לגור בו
מחקרים מראים שדווקא בעידן של היום, שבו יש אינספור רשתות חברתיות וחבריהן מתהדרים באלפי "חברים", תחושת הבדידות וחוסר שייכות מתעצמת. יותר ויותר אנשים סובלים מדיכאון וחרדה ומרגישים לבד. מיזם Together נולד בדיוק מהמקום הזה ונועד להפיג את הבדידות ולשפר את התחושה של אותם אנשים.
לא תשארו אף פעם לבד. ננה מושיאשווילי ותומר אהרוני. צילום פבל
"אנחנו מפתחים אפליקציה שהיא רשת חברתית תומכת בסגנון חדש", מסביר היזם תומר אהרוני, בן 50, פסיכותרפיסט ומטפל בשיטת ביו פידבק ומרצה בתחום. "הרשתות שיש עכשיו מבוססות על מודל הפייסבוק, כלומר, הקשר עם החברים הוא וירטואלי. המערכת שלנו מאפשר חיבור אמיתי. פיתחנו מערכת שתקלוט על ידי חיישנים את המצב הפנימי של האדם שמשתמש בה. בצורה הזאת ניתן לזהות אם האדם נמצא באיזשהו מצב של לחץ פנימי. בשלב הבא הרשת ממפה את כל האנשים שחברים בה על כל מפת העולם, ומאתרת את האדם שמצבו הפנימי מאפשר סיוע אופטימלי ויעיל לחברו שנמצא במצוקה. במקביל בכל שעה ביום יהיו מחוברים לקבוצה אנשי מקצוע, שהם סוג של מנטורים, שייתנו במידת הצורך סיוע מקצועי. הרשת, למעשה, מחברת בין אנשים על פי התחושות שלהם ונוצר חיבור אמיתי. החיבור הזה מווסת את המצב הנפשי של המשתמשים, נותן מענה לאנשים בודדים, מסייע ביצירת קשרים ושידוכים ואפילו מסייע למתן חרדות".
שנה חדשה עם לידה ראשונה במרכז הרפואי ברזילי: היולדת הראשונה של השנה החדשה תש"ף היא ספיר רחמן ממושב רווחה שדקות ספורות לאחר כניסת השנה החדשה ילדה בן רביעי לה ולשגיב בעלה.
ספיר רחמן וקסניה רדיונוב עם התינוק
ספיר ילדה ממש בכניסת החג בשעה 18:12 בן במשקל 4.325 ק"ג ואת הלידה ליוותה המיילדת קסניה רדיונוב.
או שתיישרו קו או שתזכו למטר של גינויים ותיוגים שליליים. מסתבר שככה זה עובד משני הצדדים! כל צד מנסה להוכיח שטענתו ודעתו הן הנכונות, ואי-ההסכמה בין הצדדים על אודות הסוגיה "מטפחת" התנהגויות קיצוניות שביניהן הקולות השפויים נבלעים מרצון ושותקים מבלי להבין ששתיקתם והעלמת קולם השפוי במחול השדים היא הקיצוניות.
חודש אלול הוא ימים של חשבון נפש, ימים של סליחות, ועם ישראל עובר ימים מורכבים, שבהם אין לשנאה גינונים. והאהבה בין איש לרעיו מתבצרת מאחורי חומות שבהן בני אדם לפני הכול, אבל לא לפני הדעות, המגזר, התרבות והמפלגה שלה הצבעת בקלפי.
יפה טבג'ה. צילום: פבל
הבחירות לכנסת הוציאו המון שדים. השיימינג חגג משני הכיוונים, אלה שהצביעו מחל תויגו כעדר שוטה, ביניהם ההורים שלי. ההתנשאות מעל בחירה דמוקרטית של אחרים היא מזעזעת בעיניי. השיימינג לא פסח גם על אלה שהצביעו כחול לבן. גם הם הותקפו ללא גמגומים. ההסתה לא עצרה ועבדה שעות נוספות נגד החרדים, והיא הייתה קשה להכלה גם עבור כאלה שאינם מתחברים ומחוברים לדת.
אינני פרשנית פוליטית או מנבאת עתיד, אך לא נראה באופק כי תקום ממשלה בקרוב. אז לפני הבחירות השלישיות והמיותרות, כמו הראשונות והשניות, צריך לרדת מטר, גשם חזק על הארץ, שישטוף את כל הפילוג והשנאה שהבחירות האלה הביאו איתן ובכלל.
אני ליאב משה, תלמיד כיתה י"א מבית הספר מקיף ה’ דרכא. אני נכנסתי למועצת הנוער בכיתה ח’ ועברתי במועצה תהליך של שינוי והתפתחות אישית. בשנה שעברה הייתי בתפקיד סגן היושב ראש והשנה התקדמתי לתפקיד יושב הראש.
מאז ומתמיד הייתה לנו אוזן קשבת לפנות אליה מצד דפנה עמירה ביטון, המנחה שלנו, וגם מצד ראש העירייה תומר גלאם. מאז שאני מכהן בתפקידים, במועצה תמיד היה לנו איפה להציג את תכניות המועצה ומקום לפנות אליו. מההיכרות שיש לי עם ראש העיר אני יודע שתומר אוהב את הנוער ותמיד רוצה לעזור לו ולמועצה ותמיד הוא שם בשבילנו.
תומר גלאם וליאב משה
ההיכרות הראשונה שהייתה לי עם תומר הייתה במליאת פתיחה של מועצת הנוער לפני שלוש שנים – עוד לפני שתומר התמנה לתפקיד ראש העיר והחזיק בתיק הנוער בעירייה. כבר אז התרשמתי מאוד שלתומר אכפת מהנוער בעיר ושהוא יעשה הכול למענו.
"קודם כול ברכות על היבחרך כיו"ר מועצת הנוער", פתח גלאם, "מדובר בתפקיד מאתגר, ואין לי ספק שתבצע אותו על הצד הטוב ביותר. יש לך סגנים ודובר, ויש לך כל מה שצריך להצליח, ויש לך ניסיון. אתה צמחת שם מלמטה, ואין לי ספק שתצליח".
"התרגשתי מהפעילויות של הנוער"
אדוני ראש העיר, אתה מחזיק את תיק הנוער כבר תשע שנים. למה בחרת לקחת את התיק הזה? "כשלקחתי את תיק הנוער, הייתי בן 33, אחד מחברי המועצה הצעירים. וכשהגעתי, נכנסתי תוך כדי תנועה. אמרתי שאני רוצה את נושא הנוער. כבר אז הנוער שלנו היה דעתן וידע להציג את הדברים ולדבר עליהם מול ראש העיר. משם התחלתי והכרתי את מועצת הנוער, אז הכרתי אותם והתרגשתי מהפעילויות, ראיתי את המעורבות של הנערות והנערים במה שקורה בקהילה. הם לא היו באים ומבקשים רק על עצמם, אלא מבקשים עבור בתי ספר ושואלים מה קורה במסגרות של בתי אבות, וכל פעם העלו רעיון, והיה שיח במועצה והיינו דנים בזה ומקבלים החלטות. אני הייתי הקשר בינם לבין הרשות, ועם השנים מאוד נקשרתי לתהליך שהם עוברים ולתהליך הבחירות שהם מקיימים. תוך כדי נסעתי לערים אחרות לראות איך זה מתנהל שם, נסעתי לאילת ולבאר שבע עם יעקב אטיאס ואיזו מויסה לראות איך משפרים את השירות המשמעותי בצה"ל ואת הגיוס בכלל, כי היו פערים בינינו לבין ערים אחרות. ולקחנו כל נושא וטיפלנו בו וראינו איך הגרף עולה משנה לשנה ואיך אנחנו מצליחים להגיע להישגים ברמה הארצית. לקטוף בפעם השנייה את הפרס הארצי של נוער מתנדב זה משהו שמעורר השראה ורצון של כל ראש עיר שיהיה לו נוער כזה איכותי וטוב".
תומר גלאם וליאב משה
אין ספק שהנוער מכיר ומעריך אותך. איך תמשיך לחזק את הקשר איתנו, עם הנוער? "הקשר בא לידי ביטוי בצורה ניכרת. שאלת קודם למה אני כל כך הרבה שנים בתיק הנוער, אז זאת הסיבה: להיות קשוב ולהיות קשור אליכם, להיות בפעילויות ולשמוע מקרוב מה זה באמת, מה הצרכים ובמה אפשר להביא לידי ביטוי ולשפר ואיך אתם רואים את העיר ומה דברים החשובים שיגרמו לכם להישאר בעיר. יש פה הגירה חיובית בעיר אשקלון מערים במרכז ומהעיר הסמוכה אשדוד. כיף לראות את זה, כיף לראות שבאים מבחוץ, אבל בגלל כל המסה הזאת שמגיעה אנחנו צריכים לבנות את העיר בצורה הנכונה. זה בא לידי ביטוי בשיח שמתקיים בפרויקטים שמבצעים בשיתוף פעולה, זה קשר שנבנה כבר תשע שנים. הנוער באשקלון מקבל פרסים, וזה טוב, אבל הערכיות שיש לבני הנוער והדרך שבה אני מתווה להם לאן ללכת מבחינה ערכית, נכון שזה טוב מצוינות, אבל ההתנדבות בקהילה. אני רואה בשעת חירום שהחיילים הראשונים שבאים ומתייצבים לעזור לרשות המקומית לפני כולם הם בני הנוער. הנוער שלנו הוא נוער איכותי, ערכי וגם נוער מצטיין בתחום הפדגוגי ובתחומי הספורט".
"מאתגר את עצמי כל בוקר"
איך אתה כראש עיר רואה את הנוער עצמו ומה ההשקפה שלך לגביו? "בהתחלה, כשנכנסתי לתפקיד, הייתה סטיגמה על הנוער ועל הנוער של היום איך הם המתנהגים ואיך הם מדברים. היה לי קשה להכיל את זה. הייתי נפגע ומרגיש סוג של כישלון בזה שאולי אנחנו לא מנתבים את הנוער בדרך הנכונה. היום זה השתנה, היום לצערי יש דברים שהקידמה הביאה, כמו זה שהנוער פחות יוצא החוצה ויותר שקוע במסכים. אבל הבנתי שאם נחזק את המועצה ואת שיתופי הפעולה במסגרת הבית-ספרית, אז הנוער שלנו יישאר נוער איכותי. זה לא היה קל, זה היה מאוד מאתגר עבורי פתאום לבוא ולמצוא את עצמי מסביר לנוער על דברים שלא קורצים להם. אז כן, להביא אותם ולהגיע ללבבות שלהם ולשכנע אותם שיש חשיבות בזה שהם יהיו מעורבים. זה לא רק לבוא ולעזור בגמ"ח או בשעת לחימה, זה לראות את השונה ואת האחר ולסייע. קח לדוגמה את 'כנפיים של קרמבו' שזאת אותה פעילות למען ילדים עם צרכים מיוחדים. אנחנו רואים איך הנערים מתגייסים לטובת אותם ילדים ובאים לכל ההפעלות שלהם והחוגים, והם עושים את זה באהבה. זה לא קורה בכל עיר. כל אחד משוויץ בדברים הטובים שיש לו בעיר, אני משוויץ בבני הנוער שלנו, וברוך השם התברכנו בבני נוער טובים. תמיד יהיה את המקרה של ההוא שעשה ונדליזם, ואז אומרים: ‘כל בני הנוער לא טובים’. אז לא, יש לנו נוער טוב, איכותי וערכי, ומשם צריך לדעת איך לשמר את זה כמה שניתן".
תומר גלאם וליאב משה
רואים שהעיר בתנופה בכל המישורים, במישור החברתי ובמישור החינוך. היכן אתה רואה את עיר בעוד חמש שנים מהיום? "בקצב שאנחנו עובדים בו היום אני רואה את העיר מתקדמת מאוד בכל התחומים. הן בתחום התשתיות, הן בתחום החינוך, הן בתחומים שבאים לידי ביטוי ברווחה, בתחום התעסוקה. אני נלחם, באמת נלחם, כדי להביא לפה מפעלים איכותיים, כדי להגדיל את ההיצע ולהכניס לפה את ההייטק, הלואו טק, כי זה דבר שהוא מאוד חשוב עבורי. אז בעוד חמש שנים? עם הקצב הזה, והקב"ה ייתן לי בריאות וכוח להמשיך בקצב הזה, אני חושב שאשקלון תהיה בין הערים המובילות, אם לא המובילה, במדינת ישראל. לא רק בהגירה חיובית, אלא גם במתן השירות טוב לתושבים. יש דברים שצריך לשפר, ולצערי דברים מתנהלים בצורה שלא צריכים להתנהל בה. בזבוז כספים מטורף, בלי חשיבה, והיום אני בא וצריך לקבל את ההחלטות הקשות. ובמידה שאני רוצה לשמור על העיר שאני כל כך אוהב, אני צריך לקבל החלטות קשות ומהותיות בכדי שנוכל לשמור על רמת איכות החיים וניקיון. ולמרות שיש שיפור ניכר, זה עוד לא מה שאני רוצה ועוד לא מה שאני מייחל לעיר. אני קם כל בוקר ומאתגר את עצמי כל בוקר מחדש, איך אני משפר את התנאים הסביבתיים, איך אני משפר את מקומות העבודה, איך אני משפר בתחום החינוך. איך אפשר לשפר ברווחה, וברווחה זה לא רק כיצד לתת, אלא להעניק כלים לאותם אנשים כדי שיצאו מהמעגל שהם נמצאים בו בכוחות עצמם. אנחנו עושים את זה ובצנעה, אבל למרות זאת יש פערים מאוד גדולים".
בראש השנה, כמו בכל שנה, בבתי ישראל פותחים שולחן חג.
המאמות היהודיות טורחות סביב הבישולים וכל מה ששולחן החג צריך.
הפעם התגייסתי לעזור בכמה מתכונים שישדרגו את השולחן ויגרפו מחמאות מהאורחים, החל ממנה ראשונה ועד הקינוח שכולו תפוחים.
שנה טובה, מתוקה וטעימה לכולם!
סלט עלים ובטטה צלויה בוויניגרט תפוח בדבש
חומרים:
3 בטטות קלופה
חבילת עלי בייבי
חבילת עלי חסה
מעט עגבניות שרי
טבעות בצל סגול
לוויניגרט:
1 כוס מיץ תפוחים
1/4 כוס חומץ בלסמי
5 כפות דבש
2 כפות חרדל
3 כוסות שמן זית
מעט פלפל שחור גרוס
אופן הכנה: לוויניגרט: מעבירים את כל החומרים מלבד שמן הזית למעבד מזון וטוחנים למחית חלקה. תוך כדי פעולת המעבד מוסיפים את שמן הזית בזילוף איטי עד לקבלת מרקם סמיך. מורחים את הבטטה במעט ויניגרט ומכניסים לתנור בחום של 180 מעלות למשך 20 דקות. מערבבים בקערה את עלי הבייבי, החסה ועגבניות השרי ומתבלים בוויניגרט. מסדרים בטטה מסביב ומוסיפים טבעות בצל מעל.
עם שני ניצחונות רצופים באמתחתה הפועל אשקלון הגיעה למשחק חוץ קשה מול עירוני רמת השרון. חניכיו של מוטי איווניר שסגרו את המינוס רצו לעשות צעד נוסף לקראת המטרה החדשה – לעלות אל מעבר לקו האדום.
אמנם הפועל אשקלון הגיעה פיזית למשחק אבל נפשית ככל הנראה שלא. כבר בדקה ה-16 עלו המארחים ליתרון מהיר לאחר שכדור עומק ביטל את כל הגנת הכחולים והותיר את עומר באבו לבעוט כדור שפגע בשמעון אבוחצירה לכבוש שער קל. דקה בלבד לפני הירידה להפסקה שמעון אבוחצירה הכפיל משער בנגיחה מ-5 מטרים והשלים צמד, כתוצאה מהרמה מצוינת של אקס הפועל אשקלון גל צרויה.
בהפסקה איווניר שטף את שחקניו אך זה לא עזר לאחר שכדור חופשי שהרים דניאל שוורצבוים חלף על כל הגנת האורחים והגיע לראשו של רוי רונן שנגח פנימה מקרוב.
אני אוהבת את חגי תשרי, את ההתחדשות שמגיעה איתם, ריח חזק של עצי הגויאבה והזדמנות לבחור בדרך חדשה. כילדה התרגשתי מאוד מהכנת אגרות שנה טובה ובכל שנה השקעתי מאמץ רב בכתיבתן ועיטורן, אפילו שלחנו אותן בדואר אמיתי ולא וירטואלי. אבל כבר כילדה צעירה אני זוכרת שהיה לי קושי להבין את משמעות הברכה "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". הרי כל ערב ראש השנה פיללנו ובירכנו שהשנה תהא טובה ומוצלחת, ואז כשזו מסתיימת אנחנו נשארים רק עם הקללות, עם הרע שהיה בה? איך מתיישבת האמרה הידועה שאנחנו כמו יין, משתבחים עם השנים, אם למעשה בכל סוף שנה אנו ממצים ממנה רק את הגֶפֶת (הפסולת, שאריות הענבים בייצור היין)? אני הראשונה לומר שאין טוב בלי רע, ככה בנויה ההכרה והחשיבה שלנו – אנחנו מודדים ומשווים בין קיצון אחד לשני כדי להעריך מה נכון עבורנו. אם הכול היה טוב, בוודאי היינו מתייחסים אל חיינו כמובנים מאליהם ועם כל משבר קטן היינו מתמוטטים ומתקשים להתמודד. אם כך, הקושי או הקללות הם דווקא שיעור טוב לקחת איתנו למסע שמתחיל בשנה החדשה.
עינב קורן
ואם כבר פתחתי במטאפורת היין, אז אספר לכם שהשבוע נחשפתי למוצר חדש שנקרא "מי יין". זה פיתוח ישראלי ייחודי מבית יקב רמת הגולן שכבר מסעיר את העולם כולו. מי היין מבוססים למעשה על מים וגפת ענבים. המים מכילים חליטה של קליפות הענבים בלבד, כך שהם גם דלים בקלוריות וכוללים את היתרונות הבריאותיים שגלומים בקליפות. המים כוללים ארבעה טעמים שונים וניחוחות של יין, אבל למרבה היתרון הם ללא אלכוהול. הראש היהודי ממציא לנו פטנטים, אין ספק. ואולי הברכה הזאת שמבקשת לכלות את קללות השנה הקודמת היא דווקא המהות האנושית (ויש שיגידו היהודית-ישראלית) של לתעל את הרע לטוב, את החיסרון ליתרון, כי מעז יצא מתוק. לאורך השנה ובפרט לאחרונה כתבתי כאן על קשיים ואתגרים שהעיר ותושביה עוברים באשר לתפיסות, התנהגויות או חוסר מודעות לתופעות שונות. עם זאת ובעיקר נוכח ההקדמה שלי, הייתי שמחה לשתף אתכם בדברים טובים במיוחד שגיליתי בשנה האחרונה.
קודם כול גיליתי קולות מגוונים ושונים בעיר, אנשים שמאמינים שביכולתם להשפיע לטובה ופועלים בהתנדבות, אכפתיות ויצירתיות כדי להוביל שינוי לרווחת כולם. גיליתי שאני לא היחידה שמאמינה בכוחן של מילים על סגולותיהן החיוביות. מטור לטור נוכחתי שזכיתי בבמה חשובה ב"כאן דרום" כי מעבר לאפשרות הלא מובנת מאליה לבטא את עצמי ודעותיי, זכיתי להיחשף לאנשים טובים ורבים בעיר שהשיבו לי את הגעגוע לאשקלון שאני אוהבת ומצד שני גילו לי איך אפשר להפוך את העיר לטובה יותר.
ענת שלג ואיילת בן עמי. קהילת רוח ים
דוגמה נהדרת לכך היא קהילת רוח ים, יוזמה נפלאה של צעירים חוזרים וחדשים בעיר בהובלתן של ענת שלג ואיילת בן עמי. ענת ואיילת יחד עם גרעין משפחות צעירות ייסדו את רוח ים – קהילה עירונית באשקלון. בכישרון רב מתרחב מעגל השותפים והמשתתפים שלהם בפעילויות ואירועי תרבות, חינוך וחברה שהם מעצבים במרחב החיים בעיר. הפעילויות רוויות תוכן ויצירה מקומית, החל מאירועי משפחות וטיולים, פעילות סביבתית וכלה בהרצאות טד מרתקות. אמנם חברי הקבוצה פועלים בהתנדבות מלאה, אך כחלק מתפיסת בינוי קהילה והתמחות בביסוס שלה ענת ואיילת חברו לעמותת ארץעיר שמסייעת בייעוץ והכוונה של קהילות יוזמות שינוי. אם אתם מחפשים תוכן אחר וחדש שבו תוכלו אתם וילדיכם לתרום ולהיתרם, ממליצה לכם בחום לחפש את הקבוצה הציבורית בפייסבוק – רוח ים.
