"אני עובד מהלב": ד"ר אוריל שליט חושף בריאיון את סיפור חייו

כ-600 אורחים התכנסו בשבוע שעבר בבנייני האומה בירושלים לטקס הענקת פרס דניאלי – רפואה עם לב. היו שם אישי ציבור, שרים ובכירים במערכת הבריאות, אך הכוכבים האמיתיים של הערב הזה היו 12 רופאי משפחה שנבחרו לזכות בפרס מבין יותר מ-5,400 רופאים בארץ. הפרס הוענק לרופאי ורופאות משפחה שהצטיינו בגישתם האנושית ובמסירותם למטופלים. השנה הייתה זאת הפעם הרביעית שבה מוענק פרס דניאלי והפעם השנייה ברציפות שבה מתמקד הפרס בנושא רפואת משפחה. יותר מ-250 אלף בני אדם הצביעו והמליצו על הרופא שלהם כראוי ביותר לתואר "הרופא של המדינה".

מי שזכה בפרס המכובד והמרגש הזה וייצג את אשקלון הוא ד"ר אוריל שליט, רופא המשפחה בקופת חולים לאומית בסניף בית פרנק בעיר. שליט היה הרופא היחיד מכל אזור הדרום שנבחר לקבל את הפרס. "זה היה טקס מאוד מכובד ומרגש", אומר ד"ר שליט, "התחרות לא הייתה קלה והתמודדתי מול הרבה מאוד רופאים בכל רחבי הארץ, רופאים טובים ומוערכים מאוד. התרגשתי מאוד מהזכייה. עבורי המשמעות של פרס דניאלי גדולה יותר מכל פרס אחר, היות ולא מדובר בפרויקט ממשלתי בו נבחרים הזוכים על ידי ועדה או בכירים, זה פרס שהמטופלים העניקו לי, הוא מביא את דבר המטופלים, שהם העדים האמינים והטובים ביותר לגבי הטיפול והרופא. זה מאוד מרגש שהם נותנים בי את האמון. עבור רופא אין סיפוק גדול מזה. אני לא צריך פרסים ומדליות, מספיק שמטופל אומר לי תודה מכל הלב. זה כל מה שרופא צריך, בשביל זה הוא עובד".

איזה מין רופא אתה?
"אני שואף לשדר כלפי המטופלים רוגע וביטחון, כדי שיוכלו לתת בי אמון שאעשה עבורם את הטוב ביותר. אני משתדל ליצור מול המטופלים שיח בגובה העיניים, להסביר היטב את הנדרש ולוודא שהמטופל מבין את תהליך הטיפול. חשוב לי לגרום לכל מטופל לצאת מחדר הרופא בחיוך ותחושה טובה מכפי שנכנס, וכמובן עם מענה רפואי רלוונטי לדרישותיו".

ד"ר אוריל שליט

אתה יודע למה קיבלת את הפרס?
"מבחינתי, אני לא עושה שום דבר מיוחד. אני עושה את העבודה שלי יום-יום כפי שאני מכיר אותה ויודע לעשות אותה. למרות הלחץ שיש לפעמים, אני נותן תשומת לב מלאה לכל מטופל, קשוב, מחייך ותומך. אני עושה את זה כי אני פשוט אוהב את המקצוע שלי ונהנה ממנו בכל פעם מחדש. רפואה עושים קודם כול באהבה. אם רופא לא אוהב את המקצוע שלו, אוי ואבוי לו וגם למטופלים שלו".

"חלמתי שאהיה רופא"

ד"ר שליט, גרוש ואב לשניים (33, 34), וביום חמישי האחרון הוא חגג את יום הולדתו ה-62. הוא נולד בקווקז למשפחה יהודית. אביו היה מורה ואימו עקרת בית שטיפלה בשישה ילדים. בני המשפחה חיו בכפר יהודי אשר היה מרוחק מהציוויליזציה. מגיל צעיר מאוד ידע שהוא רוצה להיות רופא. בגילי העשרה החל לאסוף חומרי לימוד רפואיים, תייק אותם בקלסר עב קרס ועיין בהם להנאתו.

"חלמתי שאהיה רופא וידעתי שאהיה רופא", הוא אומר, "אני חושב שהיו לזה שלוש סיבות עיקריות. האחת היא שגדלתי על סיפורים על סבתא שלי, שהייתה מטפלת בחולים. היא נפטרה כשהייתי אמנם רק בן שלושה חודשים, אבל כל הזמן שמעתי סיפורים ופגשתי מטופלים שלה שהיא הצילה את חייהם. היא לא הייתה רופאה, אבל טיפלה ברפואה עממית, ושמה הלך לפניה. בהמשך אחותי הפכה להיות אחות מוסמכת. ראיתי את החלוק הלבן שלה, שמעתי את הסיפורים וראיתי את הסיפוק שלה בעבודה וגם זה השפיע עליי וקסם לי. ובנוסף, אני חושב שגם למורה שלי לביולוגיה בתיכון היה חלק גדול בהחלטה שלי להיות רופא. הוא מאוד אהב את התחום שלו וידע להעביר אותו בצורה מרתקת, וגם הייתה לנו מעבדה מאוד מתקדמת ומעניינת, שפתחה אותי לתחום הזה. כבר אז היה לי ברור שזה התחום שאעסוק בו, לא ראיתי את עצמי עושה שום דבר אחר".

ד"ר אוריל שליט לוחץ את ידי איש העסקים מוטי זוננפלד מייסד התחרות לזכר בתו. צילום: דוד שטיין

מיד אחרי לימודיו בבית הספר התגייס ד"ר שליט לצבא ושירת שנתיים. בתום השירות החליט שהגיע הזמן להגשים את החלום, הגיש מועמדות ללימודי רפואה ולא התקבל. "באותה תקופה היה מאוד-מאוד קשה להתקבל לפקולטה לרפואה, שנחשבה מאוד יוקרתית. היום כבר מותר לומר בקול רם שמי שהתקבל לשם היו אנשים מקושרים, שנכנסו ללימודים בזכות פרוטקציות. אני באתי ממשפחה פשוטה, לנו לא היו קשרים".

הוא סירב לקבל את רוע הגזירה ופנה ללימודי מכינה. שמונה חודשים למד בשקדנות, ניגש למבחנים ושוב לא התקבל. רק בניסיון השלישי, אחרי שנתיים של מאבקים, הוא התקבל ללימודים. "שנתיים נלחמתי, אבל לא חשבתי לוותר אפילו לרגע. עם הציונים שלי יכולתי להתקבל לכל פקולטה אחרת, אבל מבחינתי זה היה להתפשר ולא הייתי מוכן. אני זוכר את עצמי הולך ברחבי האוניברסיטה, מסתכל על בנייני הפקולטות השונות, וכולן נראו לי אפורות, משעממות ועצובות. רק הפקולטה לרפואה נראתה בעיניי כמו ארמון, ואני רציתי להיכנס לתוך הארמון הזה".

חברי ועדת הפרס מעניקים לד"ר אוריל שליט את התעודה. צילום: דוד שטיין

"האנטישמיות גדלה"

שש שנים למד באוניברסיטת דגיסטן במחצ’קלה, קווקז. "אלה היו לימודים קשים מאוד, ולא היה פשוט", הוא נזכר, "בשנים הראשונות ניסו להיפטר ממני שוב ושוב, כי עדיין הייתי צריך את הקשרים הנכונים. היה קשה מאוד לשרוד. אבל אחרי שלוש שנים בהן הוכחתי את עצמי, עזבו אותי לנפשי. הייתי סטודנט מצטיין, תפסתי את מקומי ואפילו הובלתי סטודנטים אחרים".

בתום הלימודים, כשהוא נשוי ואב טרי לתינוקת בת שלושה חודשים, לקח ד"ר שליט את בני משפחתו ועבר להתגורר ברוסיה, ושם החל לעבוד בבית החולים ליפצק. "ידעתי ששם אוכל לקבל את הפרקטיקה הרפואית הטובה ביותר, גם בשל העובדה שהיו חסרים שם רופאים באותה תקופה".

12 שנים עבד בבית החולים הזה, החל כרופא פנימאי צעיר וסיים כמנהל בית החולים, עדיין צעיר. "בגיל 27 כבר ניהלתי את בית החולים והייתי המנהל הכי צעיר באזור". הוא היה מנהל צעיר, מוכשר ומוערך. זכה בפרסים ותארים רבים ואף נעשו עליו כתבות בכלי התקשורת המקומיים. אבל אז, בשיאה של ההצלחה וכשהוא כבר בן 40, החליט ד"ר שליט לעזוב הכול מאחור ולעלות עם משפחתו לישראל.

ד"ר אוריל שליט מקבל את הפרס. צילום: דוד שטיין

איך מקבלים החלטה כזאת?
"לא היה קל לקבל את ההחלטה, אבל המצב ברוסיה לא היה טוב. המדינה נכנסה למצוקה בגלל החלפת השלטון והאנטישמיות גדלה. לא רק שהיינו יהודים, היינו גם ממוצא קווקזי, וגם זה לא התקבל טוב. אז היה קשה פי שניים. התחיל להיות מסוכן לחיות שם, בעיקר עבור הילדים שלנו. הרגשנו שזה לא המקום שלנו ושכיהודים עלינו לעלות לישראל".

"התרגשתי מההמלצות"

בחודש אוקטובר של שנת 1997 הם הגיעו ארצה והתמקמו מיד באשקלון. "הילדים, שהיו אז בני 11 ו-10, למדו את השפה והסתגלו די מהר. היום שניהם עם תואר שני, והבן סיים לאחרונה את לימודי הרפואה שלו והתקבל לסטאז’ בברזילי. אני הייתי אז בן 40, בלי שפה ובלי עבודה, ונאלצתי להתחיל הכול מהתחלה".

ד"ר שליט החל ללמוד עברית באולפן ולאחר מכן להתכונן במרץ לקראת מבחני ההסמכה שלו בארץ, אלה שיעניקו לו את הרישיון לעבוד כרופא בישראל. "גם פה עשיתי את מבחן הרישוי שלוש פעמים, עד שעברתי", הוא צוחק, "לא היה פשוט להתחיל ללמוד שפה מאפס ואז גם להיבחן. למדתי שעות ארוכות מאוד, ישבתי לילות שלמים והייתי הולך לישון עם שחר, אפשר היה להשתגע, אבל עברתי גם את זה. אני בן אדם מאוד גמיש ומסתדר בכל מקום. עם כל הקושי שהיה בהתחלה אני לא מתחרט לרגע על ההחלטה לעלות לישראל. זאת הארץ שלנו, וזאת הייתה ההחלטה הכי נכונה עבורנו".

ד"ר אוריל שליט עם התעודה בתום האירוע. צילום: דוד שטיין

שנתיים אחרי שעלה ארצה קיבל ד"ר שליט סוף-סוף את הרישיון המיוחל והחל לעבוד כרופאי פנימאי בבית החולים ברזילי. "זה היה שונה מכל מה שהכרתי עד כה. העבודה במחלקה הפנימית בבית החולים הייתה עבורי כמו לעבוד בסוג של טיפול נמרץ. ברוסיה המחלקה הייתה די שקטה וכאן נתקלתי בתנועת חולים רבה, תמרון בין המחלקה לחדר המיון, תורניות ארוכות, לילות ועבודה בקצב אחר לגמרי. אבל הסתגלתי די מהר אני חושב ומאוד אהבתי את העבודה שם".

רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"

בתום 10 שנים בברזילי נקלט ד"ר שליט בקופת חולים לאומית שבה הוא עובד, כאמור, כרופא משפחה עד היום. "אחרי עשור בברזילי, כשהייתי כבר בן 50 פלוס, הרגשתי שבגילי אני צריך קצת להוריד את הרגל מהגז וכך הגעתי ללאומית. כבר 10 שנים שאני כאן, נהנה מכל רגע, אוהב את המטופלים ודואג לשלומם כמו לחברים שלי".

מה תרצה להגיד למטופלים שלך שבחרו בך?
"אני רוצה להגיד שקראתי גם את כל מה שהם כתבו עליי בהמלצות והתרגשתי מאוד מהמילים הטובות והחמות וההערכה שלהם כלפיי. כל שנותר לי הוא להגיד להם תודה מעומק הלב. זה פרס מאוד משמעותי עבורי וקוראים לו ‘רפואה עם לב’, וזה מה שאני עושה, פשוט עובד מהלב".