חנית יונה התבשרה השבוע שוועדת השחרורים החליטה לשחרר ממאסר את ירון ברכה, מי שהרג את אביה וארבעה עובדי אגד נוספים, בתאונת הדרכים הקטלנית בשנת 2007. הוועדה נימקה את ההחלטה בכך שברכה עשה כברת דרך טיפולית והוכיח שהוא ראוי לשחרור. הפרקליטות ביקשה צו עיכוב ביצוע להחלטה כדי להכין את הגשת הערעור. "החליטו לשחרר רוצח שהרג לא רק את אבא שלי והחברים שלו, הוא רצח חמש משפחות", היא אומרת.
"אנחנו הקורבנות של הסיפור הזה"
התאונה המחרידה אירעה ב-7 במרץ 2007, סמוך לשעה 1:30 בלילה. ברכה ואחיו התאום עשו את דרכם מחתונה משפחתית אל ביתם שביהוד. כשהוא בהשפעת סמים מסוג קוקאין ומריחואנה ובהשפעת אלכוהול, חצה ברכה את צומת גינתון באור אדום ובמהירות של 171 קמ"ש, ושם התנגש רכבו ברכב של עובדי אגד שחזרו מעבודה באלעד. מהחקירה עולה כי הוא כלל לא ניסה לעצור את רכבו טרם כניסתו לצומת. במקום התאונה נקבע מותם של משה בן גיגי (44), מיכאל קשפור (28), אהרון בנישו (55) ודוד יונה (51), כולם תושבי אשקלון, ויצחק כהן (42), תושב אשדוד. בתאונה נהרג גם אייל, אחיו התאום של ברכה.
לא שוכחת את אבא. יונה בביתה. ציום:אורי קריספין.
שנה וחצי היטלטלו משפחות ההרוגים מדיון לדיון עד להכרעת הדין שניתנה בחודש ספטמבר 2008. ברכה הורשע בשישה סעיפי הריגה, ונגזרו עליו 16 שנות מאסר, פסילת רישיון וארבע שנות מאסר על תנאי. "קולות ההרוגים, כולל אחיו של הנאשם, נשמעים בחלל בית המשפט. אין מדובר בתיק תאונת דרכים. מדובר בתיק של שישה הרוגים, שש עבירות הריגה. התנהגותו אינה בבחינת רשלנות סתם, כל פרט ופרט בדרכו של הנאשם מצביע על עזות מצח, והיא זו שהביאה להרשעתו", כתבה אז השופטת ד"ר עדנה קפלן-הגלר. עוד ציינה השופטת כי היא מבינה את מורכבות העניין מעצם העובדה שגם אחיו התאום נהרג בתאונה הקטלנית וכי הוא יישא את הכאב על מות אחיו כל ימי חייו.
"ליוויתי את כל השלבים הללו, דיון ועוד דיון, ובמתן גזר הדין המשפחה שלו גם תקפה אותנו ונאלצנו לצאת מהאולם עם מאבטחים", משחזרת חנית. "עונש המקסימום על סעיפי האישום שהוא הואשם בהם הוא 20 שנות מאסר, הוא קיבל 16. זה לא סיפק אותנו, ואין שום דבר שיכול היה בכלל לספק אותנו, הוא רצח ונשפט על הריגה בלבד. מי חשב שבסוף גם את העונש שהוטל עליו הוא לא ירצה וישתחרר אחרי 10 שנות מאסר. העונש שנגזר עליו לא היה מספק מלכתחילה, אבל לפחות שירצה את כולו", אומרת חנית.
ירון ברכה בבית המשפט. צילום: תומר אפלבאום
גם היא שמעה את הטענה שברכה עבר כברת דרך ומביע חרטה, אך מתקשה להאמין. "ראיתי אותו ואת המשפחה שלו לא פעם, זה לא אדם של חוקים ומוסר. הוא עלה על ההגה שיכור ומסומם ויצא לרצוח. ההורים שלו היו איתו, נתנו לו את מפתחות הרכב בלי שום בעיה, וגם היו לו עבירות תנועה קודמות. על איזו חרטה מדברים פה? מי מבטיח שזה לא יקרה שוב? העובדה שגם אח שלו נהרג בתאונה הזאת פחות מעניינת אותי. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שזה טריוויאלי שהוא יחווה כאב שדומה לשלנו כי הוא איבד אח, בפועל זה כנראה ממש לא המצב. מיד אחרי התאונה, כשהוא הבין שאח שלו נהרג, הוא ניסה להפיל את האשמה עליו וטען שהוא היה זה שנהג. מסתבר שזה לא טריוויאלי ולא תקף לגבי כולם. מאיפה עזות המצח הזאת לשים כיפה על הראש ולהעמיד פני צדיק? הסממנים החיצוניים הללו לא עושים רושם על אף אחד ובטח שלא מעידים על כך שהוא עבר תהליך. מבחינתי זה חסר משמעות לחלוטין".
לדברי חנית, גם אם אכן עבר מלכה תהליך והוא מביע חרטה עמוקה וכנה, אין זה אומר שצריך לקצר את עונשו. "אנחנו הקורבנות האמיתיים של הסיפור הזה, לנו צריך לעזור להשתקם, אבל לנו אין בכלל זכות תגובה בעניין. גם אם הוא מתחרט, חובה עליו לרצות את העונש שהוטל עליו. אז המדינה משקמת את האסיר והולכת לקראתו, אבל מה איתנו? מישהו פעם שאל אותנו אם אנחנו השתקמנו, אם אני זקוקה לטיפול פסיכולוגי? המדינה משקמת רוצח, אבל הקורבנות מופקרים", היא אומרת.
חנית יונה התבשרה השבוע שוועדת השחרורים החליטה לשחרר ממאסר את ירון ברכה, מי שהרג את אביה וארבעה עובדי אגד נוספים, בתאונת הדרכים הקטלנית בשנת 2007. הוועדה נימקה את ההחלטה בכך שברכה עשה כברת דרך טיפולית והוכיח שהוא ראוי לשחרור. הפרקליטות ביקשה צו עיכוב ביצוע להחלטה כדי להכין את הגשת הערעור. "החליטו לשחרר רוצח שהרג לא רק את אבא שלי והחברים שלו, הוא רצח חמש משפחות", היא אומרת.
"אנחנו הקורבנות של הסיפור הזה"
התאונה המחרידה אירעה ב-7 במרץ 2007, סמוך לשעה 1:30 בלילה. ברכה ואחיו התאום עשו את דרכם מחתונה משפחתית אל ביתם שביהוד. כשהוא בהשפעת סמים מסוג קוקאין ומריחואנה ובהשפעת אלכוהול, חצה ברכה את צומת גינתון באור אדום ובמהירות של 171 קמ"ש, ושם התנגש רכבו ברכב של עובדי אגד שחזרו מעבודה באלעד. מהחקירה עולה כי הוא כלל לא ניסה לעצור את רכבו טרם כניסתו לצומת. במקום התאונה נקבע מותם של משה בן גיגי (44), מיכאל קשפור (28), אהרון בנישו (55) ודוד יונה (51), כולם תושבי אשקלון, ויצחק כהן (42), תושב אשדוד. בתאונה נהרג גם אייל, אחיו התאום של ברכה.
שנה וחצי היטלטלו משפחות ההרוגים מדיון לדיון עד להכרעת הדין שניתנה בחודש ספטמבר 2008. ברכה הורשע בשישה סעיפי הריגה, ונגזרו עליו 16 שנות מאסר, פסילת רישיון וארבע שנות מאסר על תנאי. "קולות ההרוגים, כולל אחיו של הנאשם, נשמעים בחלל בית המשפט. אין מדובר בתיק תאונת דרכים. מדובר בתיק של שישה הרוגים, שש עבירות הריגה. התנהגותו אינה בבחינת רשלנות סתם, כל פרט ופרט בדרכו של הנאשם מצביע על עזות מצח, והיא זו שהביאה להרשעתו", כתבה אז השופטת ד"ר עדנה קפלן-הגלר. עוד ציינה השופטת כי היא מבינה את מורכבות העניין מעצם העובדה שגם אחיו התאום נהרג בתאונה הקטלנית וכי הוא יישא את הכאב על מות אחיו כל ימי חייו.
יונה. מציינת עשור לטרגדיה של חייה. צילום: אורי קריספין.
"ליוויתי את כל השלבים הללו, דיון ועוד דיון, ובמתן גזר הדין המשפחה שלו גם תקפה אותנו ונאלצנו לצאת מהאולם עם מאבטחים", משחזרת חנית. "עונש המקסימום על סעיפי האישום שהוא הואשם בהם הוא 20 שנות מאסר, הוא קיבל 16. זה לא סיפק אותנו, ואין שום דבר שיכול היה בכלל לספק אותנו, הוא רצח ונשפט על הריגה בלבד. מי חשב שבסוף גם את העונש שהוטל עליו הוא לא ירצה וישתחרר אחרי 10 שנות מאסר. העונש שנגזר עליו לא היה מספק מלכתחילה, אבל לפחות שירצה את כולו", אומרת חנית.
גם היא שמעה את הטענה שברכה עבר כברת דרך ומביע חרטה, אך מתקשה להאמין. "ראיתי אותו ואת המשפחה שלו לא פעם, זה לא אדם של חוקים ומוסר. הוא עלה על ההגה שיכור ומסומם ויצא לרצוח. ההורים שלו היו איתו, נתנו לו את מפתחות הרכב בלי שום בעיה, וגם היו לו עבירות תנועה קודמות. על איזו חרטה מדברים פה? מי מבטיח שזה לא יקרה שוב? העובדה שגם אח שלו נהרג בתאונה הזאת פחות מעניינת אותי. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שזה טריוויאלי שהוא יחווה כאב שדומה לשלנו כי הוא איבד אח, בפועל זה כנראה ממש לא המצב. מיד אחרי התאונה, כשהוא הבין שאח שלו נהרג, הוא ניסה להפיל את האשמה עליו וטען שהוא היה זה שנהג. מסתבר שזה לא טריוויאלי ולא תקף לגבי כולם. מאיפה עזות המצח הזאת לשים כיפה על הראש ולהעמיד פני צדיק? הסממנים החיצוניים הללו לא עושים רושם על אף אחד ובטח שלא מעידים על כך שהוא עבר תהליך. מבחינתי זה חסר משמעות לחלוטין".
לדברי חנית, גם אם אכן עבר מלכה תהליך והוא מביע חרטה עמוקה וכנה, אין זה אומר שצריך לקצר את עונשו. "אנחנו הקורבנות האמיתיים של הסיפור הזה, לנו צריך לעזור להשתקם, אבל לנו אין בכלל זכות תגובה בעניין. גם אם הוא מתחרט, חובה עליו לרצות את העונש שהוטל עליו. אז המדינה
משקמת את האסיר והולכת לקראתו, אבל מה איתנו? מישהו פעם שאל אותנו אם אנחנו השתקמנו, אם אני זקוקה לטיפול פסיכולוגי? המדינה משקמת רוצח, אבל הקורבנות מופקרים", היא אומרת.
"החיים ממשיכים"
דוד יונה נהרג בתאונה הקטלנית חודש בלבד לאחר שהחל לעבוד באגד. עד אז שירת בצבא קבע. "אני תמיד אומרת שזה צחוק הגורל שדווקא אבא מצא את מותו בתאונה, כי הוא היה נהג מאוד זהיר ומודע, ולא היו לא עבירות תנועה בכל השנים בהן נהג. הייתה תקופה שהוא שירת בבסיס ליד אילת, אבל הגיע כל יום הביתה והיה המון בכבישים. הוא הדריך חיילים לנהיגה בטוחה, ושם את הנושא הזה בראש מעייניו. זה הדבר האחרון שחשבתי שיקרה לו", מספרת חנית.
ביום שנהרג היה אמור לשוב מעבודתו בשעת לילה מאוחרת, אך לא שב. בני המשפחה התעוררו מוקדם בבוקר ומיד הבחינו בחסרונו. "ראינו שהוא איננו, וגם לא היה שום סימן שהוא חזר ויצא. עוד הספקנו לנסות לעשות כמה טלפונים בשביל לברר היכן הוא, ואז דפקו בדלת", משחזרת חנית. כשפתחו את הדלת וראו שני קציני משטרה, לא היה צריך להגיד הרבה.
זירת התאונה. צילום: מוטי קמחי
יונה הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים. עשור עבר מאז הלך לעולמו, ובפרק זמן ארוך כל כך הרבה השתנה בחייהם האישיים. חנית נישאה מאז ונולדו לה שלושה ילדים, שלא זכו להכיר את סבא דוד. היא עוד זוכרת את הסבא שהיה לאחייניה וכואבת את העובדה שילדיה לא יכירו אותו. "עברנו המון, גם אחי התחתן ונולדו לו ילדים. החיים ממשיכים ויחד עם זאת הם נעצרים, זה שילוב בלתי נתפס. קשה מאוד לעבור את כל השלבים האלה בלעדיו, ואני יכולה להגיד שלמרות שעברו 10 שנים, עדיין לא עיכלתי שלא אראה אותו יותר. זה נחת עלינו בהפתעה מוחלטת ויצר טראומה מאוד גדולה. הילדים שלי קטנים עדיין, אבל אני מחכה שיגדלו עוד קצת כדי שאוכל לספר על האדם המדהים שהוא היה".
עו"ד רותם טובול, המייצגת את ירון ברכה, מסרה בתגובה: "ירון עבר כברת דרך טיפולית והוכיח שהוא ראוי לשחרור מוקדם, ועל כך לא הייתה מחלוקת בין הצדדים. המדינה התנגדה לאור חומרת העבירה ועמדת המשפחות. ירון הביע חרטה עמוקה בפניהם ובפני משפחתו שאיבדה בן, אחיו התאום".
דוד יונה נהרג בתאונה הקטלנית חודש בלבד לאחר שהחל לעבוד באגד. עד אז שירת בצבא קבע. "אני תמיד אומרת שזה צחוק הגורל שדווקא אבא מצא את מותו בתאונה, כי הוא היה נהג מאוד זהיר ומודע, ולא היו לא עבירות תנועה בכל השנים בהן נהג. הייתה תקופה שהוא שירת בבסיס ליד אילת, אבל הגיע כל יום הביתה והיה המון בכבישים. הוא הדריך חיילים לנהיגה בטוחה, ושם את הנושא הזה בראש מעייניו. זה הדבר האחרון שחשבתי שיקרה לו", מספרת חנית.
ביום שנהרג היה אמור לשוב מעבודתו בשעת לילה מאוחרת, אך לא שב. בני המשפחה התעוררו מוקדם בבוקר ומיד הבחינו בחסרונו. "ראינו שהוא איננו, וגם לא היה שום סימן שהוא חזר ויצא. עוד הספקנו לנסות לעשות כמה טלפונים בשביל לברר היכן הוא, ואז דפקו בדלת", משחזרת חנית. כשפתחו את הדלת וראו שני קציני משטרה, לא היה צריך להגיד הרבה.
גל-עד לזכר הרוגי התאונה, בתחנה המרכזית באשקלון. צילום: אורי קריספין
יונה הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים. עשור עבר מאז הלך לעולמו, ובפרק זמן ארוך כל כך הרבה השתנה בחייהם האישיים. חנית נישאה מאז ונולדו לה שלושה ילדים, שלא זכו להכיר את סבא דוד. היא עוד זוכרת את הסבא שהיה לאחייניה וכואבת את העובדה שילדיה לא יכירו אותו. "עברנו המון, גם אחי התחתן ונולדו לו ילדים. החיים ממשיכים ויחד עם זאת הם נעצרים, זה שילוב בלתי נתפס. קשה מאוד לעבור את כל השלבים האלה בלעדיו, ואני יכולה להגיד שלמרות שעברו 10 שנים, עדיין לא עיכלתי שלא אראה אותו יותר. זה נחת עלינו בהפתעה מוחלטת ויצר טראומה מאוד גדולה. הילדים שלי קטנים עדיין, אבל אני מחכה שיגדלו עוד קצת כדי שאוכל לספר על האדם המדהים שהוא היה".
עו"ד רותם טובול, המייצגת את ירון ברכה, מסרה בתגובה: "ירון עבר כברת דרך טיפולית והוכיח שהוא ראוי לשחרור מוקדם, ועל כך לא הייתה מחלוקת בין הצדדים. המדינה התנגדה לאור חומרת העבירה ועמדת המשפחות. ירון הביע חרטה עמוקה בפניהם ובפני משפחתו שאיבדה בן, אחיו התאום".
