מחדר באשקלון לראשי ממשלה: זה הצעיר שכבש מאות אלפי מאזינים

בגיל 17, עם מחשב פשוט וחלום שנשמע כמעט מופרך, משה פבריקנט מאשקלון כבר היה בטוח בעצמו: יום אחד הוא יהיה אחד הפודקאסטרים הגדולים בישראל. גם כשמסביב הרימו גבה, גם כשמורה גרמה לו להרגיש שהוא "חובבן ותו לא", וגם כשאף אחד עדיין לא באמת הבין את הוויז'ן שלו – הוא המשיך להאמין בזה בעקשנות חריגה לנער בגילו.

לפני חמש שנים, עוד כשתלמידי תיכון אחרים ניסו להבין מה הם רוצים לעשות בחיים, הוא הקליט לעצמו סרטון (שהוא מבטיח שיפרסם בקרוב) שבו אמר למצלמה שתוך חמש שנים יהיה לו את הפודקאסט המצליח בישראל. היום, עם מאות אלפי מאזינים וראיונות עם מי לא – מבחינתו זו לא הייתה נבואה, אלא יעד שסימן לעצמו והחליט להגשים.

משה פבריקנט ואהוד אולמרט

משה בנה את הכל לבד. את הפודקאסט הראשון הוא בכלל הקליט על שולחן קטן, עם ציוד בסיסי ותוכנת צילום פשוטה – ומשם, צעד אחרי צעד, הפך לאחד הקולות הבולטים לצעירים בישראל. עכשיו, כשהוא מגיע ל"תום חמש השנים" שבהן האמין שיצליח להגשים את החזון שלו, הוא עוצר לרגע להסתכל על הדרך שעשה: על ההצלחה, על המחיר, על ההתפכחות שהגיעה אחרי הפסגה – וגם על המסקנות שאסף בדרך.

מהקורונה לחלום: כך הכל התחיל

אז מאיפה בכלל הגיע הרעיון להקים פודקאסט בגיל 17? "התחלתי את זה בכיתה י"א, בתקופת הקורונה, כשלמדתי בתיכון רונסון", מספר פבריקנט. "הקורונה ממש זנחה אותנו כצעירים, ולימדה אותנו שאנחנו לא יכולים לסמוך רק על המערכות – אלא בעיקר על עצמנו. הרגשתי אבוד, ולא באמת ידעתי מה לעשות עם עצמי. ואז התחלתי להקשיב לפודקאסטים מחו"ל, בעיקר של לקס פרידמן וג'ו רוגן".

לדבריו, דווקא דרך הפודקאסטים האלה הוא התחיל להבין טוב יותר את עצמו ואת העולם סביבו. "הם אירחו אנשים מכל מיני תחומים – פילוסופיה, טכנולוגיה, עסקים, פוליטיקה, פסיכולוגיה. למדתי מכל אחד משהו אחר. פתאום הבנתי מה מעניין אותי, מה פחות, ולאן העולם הולך. זה הרגיש לי כמו דרך ללמוד על החיים עצמם".

ואז הגיעה ההחלטה: "אמרתי לעצמי: אם הם מצליחים לעשות את זה, אולי גם אני יכול".

פרק ראשון מהחדר – ופייגלין בזום

את הפודקאסט הראשון הוא הקים יחד עם חבר ילדות שלו. השניים הקליטו יחד 16 פרקים, כשאת הפרק הראשון צילמו בכלל בחדר, עם מחשב ותוכנת צילום בסיסית. "לא היה ציוד מקצועי, לא אולפן, כלום. התחלנו מלראיין אנשים קרובים – הסבתא שלו שהיא דוקטור, מורה לספורט מבית הספר, אנשים מהסביבה. ערכנו את החומרים בתוכנת פרימייר והעלינו ליוטיוב".

אבל הפריצה של משה התחילה כשדרכיהם נפרדו. "הוא בחור מאוד חכם אבל הוא פחות ראה את הוויז'ן שאני ראיתי", הוא מספר. ואז הגיע פרק 17 – שם הוא החליט לראיין את משה פייגלין.

מועצת הנוער אשקלון תש"פ. מימין: בראל סאסי, קמילה קבסוב, לינוי הלר, ליאב משה, משה פבריקנט ושירה בילוסטצקי

ואיך בכלל הצליח להביא את פייגלין להתראיין אצלו בגיל 17? "השגתי את המספר שלו וכך הגעתי אליו. הוא הסכים כי הוא הבין שאני באמת סקרן ורוצה לשפר את השיח בחברה. באותה תקופה הייתי גם במועצת נוער, דובר של המועצה, ורציתי להשפיע. מבחינתי, לשבת מול דמות כל כך מוכרת ולשאול שאלות – זה היה מטורף, והוא נתן לי שעה מזמנו, בראיון שנערך בזום".

וכן, הוא התרגש: "זה היה פרק שמאוד התרגשתי בו. ובכלל – היו ראיונות בהם רעדתי מהתרגשות".

70 פודקאסטים בחודשיים – בגלל הצבא

כשהגיע זמן הגיוס לצה"ל, פבריקנט פחד שכל מה שבנה ייעצר. "הייתי בלחץ מטורף", הוא מודה. "לא ידעתי לאן אשובץ ואם אצליח להמשיך עם הפודקאסט". אבל דווקא הפחד הזה גרם לו לעבוד אפילו קשה יותר: בתוך חודשיים בלבד הוא הקליט כ-70 פודקאסטים מראש, רק כדי שיוכל להמשיך להעלות פרק קבוע פעם בשבוע גם במהלך השירות הצבאי. "אמרתי לעצמי שאני חייב לשמור על רצף", הוא מספר.

משה פבריקנט ובוגי יעלון

בתקופת הטירונות עשה משה מספר ראיונות עם יוצרי התוכן הגדולים בישראל, ומספר הצפיות שלו זינק ל-600 אלף. בצה"ל זיהו את הפוטנציאל שלו ואת החשיפה שכבר צבר – ושיבצו אותו לתפקיד של מפיק תוכן.

ואיך הצליח להביא מרואיינים כאלה לפודקאסט? "פשוט אמרתי לכל אחד מהם: 'אם ההוא כבר התראיין אצלי – למה שגם אתה לא תבוא?'", הוא אומר. "זה פשוט עבד כמו כדור שלג".

אשלי וקסמן בקשי. צילום: מתוך היוטיוב של משה פבריקנט

לאט לאט, רשימת המרואיינים של פבריקנט התחילה להיראות כמו משהו שאף אחד לא היה מצפה לראות אצל צעיר בגילו: משה בוגי יעלון, ממציא הדיסק און קי דב מורן, אביגדור ליברמן, אהוד אולמרט, שחקנים, אנשי עסקים ויוצרי תוכן מהגדולים בישראל. "את בוגי יעלון פשוט השגתי ושלחתי לו הודעה", הוא מספר בפשטות. "בהתחלה היו אנשים שבכלל לא ענו לי, אבל ככל שהפודקאסט גדל והשמות נהיו גדולים יותר – אנשים כבר התחילו להגיב, להכיר את הפודקאסט ואפילו לשמוח לבוא להתראיין".

"אני לא עיתונאי – אני מראיין"

היום, בגיל 22, החיים של פבריקנט כבר נראים אחרת לגמרי מהימים שבהם הקליט פודקאסטים מהחדר בבית. הוא כבר לא גר באשקלון באופן קבוע, ועובר בין מקומות במרכז הארץ. "כל פעם מקום אחר", לדבריו. גם הפודקאסט עצמו הפך להפקה מסודרת יותר: את הצילומים הוא מקיים כיום באולפן ייעודי לפודקאסטים, שם כבר מטפלים עבורו בכל הצדדים הטכניים, מהצילום ועד העריכה. "היום אני בעיקר מגיע לראיין", הוא אומר.

משה פבריקנט ויובל המבולבל

אתה רואה את עצמך כעיתונאי?
"לא. אני חושב שלהיות עיתונאי זו אחריות גדולה, והיום בתקשורת משתמשים בתואר הזה בצורה מאוד משוחררת. מבחינתי, עיתונאי הוא אדם שהתפקיד שלו הוא לדווח מה קרה – לא לפרשן. יש אנשים שמביאים דעה, יש כאלה שבאים לחשוף אמת, אבל אני רואה את עצמי קודם כל כאדם סקרן. ואם צריך לתת לזה טייטל – אז מראיין. מבחינתי, גם מראיין זה מקצוע בפני עצמו".

היו כלפיך לחצים לראיין מישהו מסוים?
"לא. תמיד אני בוחר את מי להביא. אף אחד לא מכתיב לי את המרואיינים שלי, ואף אחד גם לא מממן לי את הפודקאסט כדי לקבוע לי מה לשאול".

פבריקנט עם פרופ' ירון זליכה ואורי גבריאל

ניסו אי פעם להשפיע עליך כדי לפגוע במישהו בריאיון? או לא לראיין אדם מסוים?
"לא בצורה ישירה. בצורה עקיפה ניסו לרמוז לי לעשות דברים כאלה ואחרים. יש לי הרבה כוח וצריך שיהיה לך כוח לוותר על הכוח. אני אנושי, אני בן אדם, ואני יכול ליפול לדברים. אני משתדל ככל האפשר להיות עם מיינדסט בריא, להבין שיש לי השפעה, ואני מראיין את כל מי שבא לי, והשאלות הן שלי. לא מעניין אותי אם זה יקדם אג'נדה של אדם אחר".

ולשאלה האם הוא מראיין אנשים תמורת כסף, התשובה היא "מעולם לא קיבלתי כסף כדי לראיין מישהו, וגם לא שילמתי למרואיינים".

יש מישהו שלא תסכים לראיין?
"אני משתדל לראיין את כולם – מימין ומשמאל, כל עוד מדובר באנשים לגיטימיים – כשפונים אליי אני יכול להגיד כן או לא. בסוף מעניין אותי לשמוע אנשים ודעות שונות".

החלום הבא: נתניהו

אז מי האנשים שהכי מעניינים את פבריקנט? "אנשים שמתעסקים בפילוסופיה, הגות, עסקים וחדשנות", הוא משיב, "היזמים והאנשים שחושבים אחרת – הם אלה שמעצבים את החברה. אני חושב שגם הפודקאסט שלי הוא סוג של חדשנות. לא המצאתי משהו מאפס, אבל הבאתי פורמט מחו"ל ונתתי לו את הפרשנות שלי פה בישראל".

יש מישהו שאתה עדיין חולם לראיין?
"בארץ כבר פחות, חוץ מנתניהו אולי. לא בגלל הריגוש – פשוט מעניין אותי לשמוע איך ראש ממשלה חושב על העתיד של הדור הצעיר ואיך הוא רואה את המדינה קדימה. פודקאסט עם נתניהו לחלוטין ייתן יותר חשיפה ויותר השפעה. זה יהיה נחמד, "נייס טו האב".

משה פבריקנט ואביגדור ליברמן

אם היו מציעים לך ריאיון עם נתניהו – אבל עם שאלות מוכתבות מראש – היית מסכים?
"לא חושב. אני משתדל להגיע ממקום כמה שיותר טהור. זה שאני מראיין אנשים חזקים ומשפיעים זה נחמד, ואני שמח על זה, אבל אם מכתיבים לי שאלות או שולטים בתוכן – זה כבר פחות מעניין אותי".

איך בכלל מתפרנסים מפודקאסטים?
"ההכנסות מגיעות בעיקר מפרסומות של יוטיוב", הוא מסביר. "על כל אלף צפיות מקבלים סכום מסוים, אבל זה מאוד תלוי בקהל שלך. אם אתה פונה לקהל צעיר מאוד, המפרסמים ישלמו פחות. לעומת זאת, כשמדובר בקהל בוגר יותר – המפרסמים מוכנים לשלם הרבה יותר, כי יש לו כוח קנייה גבוה יותר".

עד כמה הפודקאסט שלך באמת גדול היום?
"יש לי עשרות אלפי מאזינים כמעט לכל פודקאסט. ובשיא, הגעתי למצב של בערך מיליון מאזינים בחודש".

"מבחוץ זה נראה נוצץ – במציאות פחות"

למרות המספרים, החשיפה והמרואיינים עם השמות הגדולים, פבריקנט מודה שהמציאות מאחורי ההצלחה הרבה פחות נוצצת ממה שאנשים חושבים. "אנשים תופסים אותי כמטורף ברמת ההישגים אבל אני לא מרגיש ככה. אני לא מרגיש מיוחד. לכל אחד יש את התפקיד שלו. מבחוץ זה אולי נראה נוצץ – אבל במציאות זה הרבה פחות".

משה פבריקנט וסמיון גרפמן

לדבריו, דווקא אחרי שהצליח להגיע ליעדים הכי גדולים שסימן לעצמו כנער – הגיעה גם ההתפכחות. "אחרי שראיינתי את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט הרגשתי וואו, ואז פתאום הרגשתי חסר ערך", הוא מספר, "משה בן ה-17 שחלם להיות המראיין הכי גדול בישראל הגיע לפסגה – והרגיש רע. הבנתי שיש עוד המון עולמות שלא ראיתי. משפחה, חיים, עסקים, דברים שבכלל לא היו בפוקוס שלי כי הייתי באובססיה למטרה אחת".

והמטרה, כזכור, הייתה להקים פודקאסט ולהיות הכי טוב בישראל. "רציתי להבין את העולם שבו אנחנו חיים, מתוך סקרנות, ומהרצון לחקור את האנשים המשפיעים במדינה כדי ללמוד מהם", הוא אומר. "ואז פתאום ישבתי מול אנשים שגדלתי עליהם בטלוויזיה – מייקל לואיס, אורי גבריאל מ'הבורר' והיו בזה המון סגירות מעגל".

המסר לצעירים: "תיחשפו לכמה שיותר דברים"

ולאיזה מסקנות הגעת מה'מחקר שלך על החיים' בפודקאסט עד כה?
"כל החיים אמרו לנו המבוגרים 'זה המצב וזה מה שיהיה'. אבל גם אם משהו עוד לא קרה לפני – זה לא אומר שאי אפשר להיות הראשון שיעשה אותו. ביטחון עצמי זה להגיד לעולם שאתה משהו – ואז להוכיח את זה".

אילנה ראדה. צילום: מתוך עמוד היוטיוב של משה פבריקנט

"אני מגיע עם הרבה טראומות, מכאובים ושריטות", הוא אומר. "אבל דווקא בגלל זה אני אומר לצעירים: תיחשפו לכמה שיותר דברים. אם אין לכם מודלים לחיקוי בחיים עצמם – תחפשו אותם באינטרנט. לי היו 'אבות דיגיטליים'. אנשים שעזרו לי להבין את המציאות ולחשוב אחרת".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
"מאיפה שאני מגיע, אפילו החיים עצמם הם לא דבר מובן מאליו. המסקנה שלי היא שאם כבר לחיות – אז לחיות בגדול. כי לא תמיד יש תקווה, וכשמגיעה הזדמנות אמיתית בפעם הראשונה, צריך לרוץ עליה בכל הכוח – כי אולי לא תהיה עוד אחת. אני לא יודע איפה אהיה בעוד עשר שנים או באיזה תפקיד, כי שום דבר בחיים האלה לא מובן מאליו. אני רק מקווה להשפיע, ולעשות את העולם קצת יותר טוב".

רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו אלינו:
⇔⇔⇔