לידה רגילה זה דבר לא פשוט, בטח כשהיא מתרחשת בזמן נסיעה ובטח כשיש ליולדת קריסת מערכות. עדי יאנה עברה את זה בשלום ועכשיו היא מספרת איך זה קרה.
ההתחלה של הסיפור הזה היא בבוקר של יום ראשון. עדי, בחודש התשיעי להריונה, הלכה עם בעלה עידו למרכז בריאות האישה, ושם עשתה מוניטור ובדיקות לחץ דם, אולטרסאונד, ספירת דם, והכול היה תקין. ההנחיה שהם קיבלנו הייתה רגילה: “תגיעו לחדר לידה כשיחלו צירים”.
מוכן לצאת החוצה. אילוסטרציה: איי.אס.פי.אי – INGIMAGE
“הבנתי שהלידה מתחילה”
הם חזרו לביתם כשהם מבינים שהלידה מתקרבת. בשעה 20:00 החלה עדי להרגיש צירים לא סדירים, “עידו כבר התחנן שנלך לבית החולים, אבל אני לא התרגשתי, כי זו כבר לידה שנייה וידעתי שהצירים יכולים להימשך עוד זמן רב והלכתי למקלחת”, מספרת עדי. “עידו כבר הבין שאין לו טעם לחלוץ נעליים ונרדם על הספה כמו בכיתת כוננות. לפתע הגיע ציר חזק שהוציא ממני צרחה של כאב והבנתי שהלידה מתחילה. אני רגילה לנהל את המצב ודורשת תמיד שיהיה בדיוק כמו שאני רוצה, אבל פה, מודה, אני אולי הגזמתי – הייתי צריכה לשמוע לעידו ולשחרר קצת את השליטה וללכת לבית החולים. עידו, שיודע עם מי יש לו עסק, ביקש הוראות, ואז התחלתי למפות את השטח: ‘תתקשר לדודה גלית, שתבוא לשמור על גילי, תלביש אותי’, ואז התקדמנו לכיוון הרכב”.
עדי ועידו גרים במרכז אפרידר, כאשר בית חולים ברזילי נמצא פחות מארבעה קילומטרים מביתם. על השביל בדרך לרכב קיבלה עדי ציר חזק נוסף. היא הורידה את המכנסיים ואמרה לעידו: “תיילד אותי כאן”. עידו, שבעבר התנדב כחובש במד”א, כבר ראה את הראש של התינוק מבצבץ החוצה והתעקש לנסוע לבית החולים. “עדי ביקשה שאזמין פרמדיקים, אבל במקום 101 התקשרתי 102 והגעתי למכבי אש”, משחזר עידו את רגעי הלחץ. “אמרתי לעצמי שזה סימן מאלוהים ואנחנו צריכים לנסוע לבית החולים. עדי התיישבה בתנוחת כריעה ברכב המשפחתי”.
הכניסה לחדר המיון החדש. צילום: דוד לוי
“אלו היו רגעים של אינסטינקט חייתי, היו לי צירים, אבל לא הרגשתי כאב”, היא מספרת. “עשיתי הכול בצורה אוטומטית. ישבתי בתנוחת כריעה מושלמת ללידה, החזקתי את הראש והרגשתי איך הלידה מתחילה. כשהגיע ציר הלחץ הבא, עידו כבר חיפש חניה בבית החולים וצפר לשומרים שיפתחו את השער. השומר שאל אותו אם הוא יודע איפה זה מיון, אבל עידו המשיך לנסוע והגיע לחדר המיון הישן ומצא אותו סגור, אני החזקתי את העובר בלי להסתכל אפילו מה המין. אמנם שמרנו את זה בהפתעה, אבל עכשיו כל מה שעניין אותי זה שיש לי עובר בידיים, ואני לא שומעת בכי”.
עדי יאנה אחרי שילדה ברכב
כלואים בחנייה
אלא שבנקודה הזאת העניין לא הפך לפשוט יותר: עידו המשיך לנסוע אל עבר האזור התפעולי, ולפתע השער נסגר עליהם וכך הם מצאו את עצמם כלואים בחניה. “עידו התקשר למספר שעל השער, אבל מגודל ההתרגשות, הוא התקשה לספר להם מה קורה. הם הבינו ופתחו את השער, ורכב ביטחון ליווה אותנו לחדר המיון החדש. עידו יצא וסיפר לאחיות כי אשתו ילדה ברכב, וצוות של בית החולים מחדר המיון החל להיערך. הצוות אמר לו לעטוף את הילדה, ועידו באינסטינקט הוריד את החולצה. בינתיים הגיעה האחות לקחת את התינוקת, אבל אז הם הבינו כי השליה עדיין בפנים וחבל הטבור טרם נחתך”.
עדי והתינוקת מוצאים מהרכב בכניסה לחדר המיון החדש
הצוות ניסה לטפל בעדי ובילדה בתוך הרכב, ובינתיים הביאו מיטה כדי לפנות אותה לחדר הטראומה לטיפול ראשוני. לירון שני, המיילדת ממחלקת יולדות שיילדה אף את בתם הבכורה, הגיעה ותהתה: “את יכולה להסביר לי איך ילדת, ואני צריכה לגזור לך את התחתונים?” היא שאלה, אבל עדי ענתה: “אני לא מצליחה לנשום, אני סובלת מטרומבוציטופניה, כדאי שתבדקו מה קורה”.
הצוות התחיל למדוד לחץ דם, וכשלירון ראתה את המדדים היא צעקה: “עכשיו לחדר לידה!” בדרך השליה יצאה ומיד אחריה התחיל דימום משמעותי שגרר קריסת מערכות הנקראת סינדרום HELLP – מצוקה נשימתית ובצקת בריאות, כליות וכבד שאינם מתפקדים. יותר משבעה אנשי צוות התחילו טיפול אינטנסיבי שכלל שלושה מוקדים: סגירת הלידה, סגירת הדימום וייצוב קריסת המערכות.
מחלקת יולדות בברזילי. צילום: דוד אביעוז, צילום רפואי ברזילי
הניסיון בלשכת הרמטכ”ל
“בשלב זה היה חשש לחייה. נשארתי עם התינוקת, אבל הפוקוס היה על עדי”, מספר עידו. “היא הייתה כולה מחוברת לצינורות ומכשירים, וראיתי דאגה רצינית של הרבה אנשי צוות סביב מצבה. בבוקר המצב התאזן אצל עדי, אבל התחילה הדרדרות אצל התינוקת במבנה הדם. את עדי פינו לחדר יולדות אחרי 30 שעות בחדר לידה ואת התינוקת פינו לפגייה. הטיפול של הצוות המסור הצליח להרגיע את עדי והשתיים התייצבו”.
עדי ועידו יאנה עם בתם התינוקת
“ביום ראשון נכנסתי למקלחת, לא תיארתי לי שהמקלחת הבאה שלי תהיה אחרי ארבעה ימים. אני משוכנעת שהעובדה שעמדתי בתנאי לחץ קשים מאוד חישלה אותי ויכולתי לתת הוראות בשעה כה קריטית. אבל אני שמחה שבחרתי בקריירה אזרחית. הסיבה בגללה החלטתי להשתחרר הייתה כי רציתי לנהל את המשפחה כמו שרציתי. אנחנו רוצים להיות הורים במשרה מלאה”.
עדי יאנה, בתה הבכורה והתינוקת
צריך קור רוח כדי לנהל מצב כזה כשהוא קורה למישהו אחר, אבל כשזה קורה לעצמך זה כמעט בלתי אפשרי. את זוכרת מאיפה שאבת את היכולת להתמודד עם סיטואציה מסכנת חיים שלך ושל התינוקת?
“באופי שלי אני מנהלת כל סיטואציה מהתחלה ועד הסוף. אני מניחה שהתפקידים שעשיתי כקצינה בלשכת הרמטכ”ל ודרשו ממני קור רוח, סדר, ארגון, עמידה בלחצים בלתי אפשריים כשאין מקום לטעויות – הן תכונות שנשארות גם אחרי הצבא. תפקיד של עוזרת ראש לשכה בלשכת הרמטכ”ל דאז בני גנץ מצריך פיקוד על 30 חיילים מהמסווגים והחשובים ביותר ועד נהגי המנהלה ופקידות בכירות יותר ופחות.
עדי ועידו בחתונתם עם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ
צריך לדעת לנהל אינטראקציות מאוד רגישות, וכל העבודה צריכה להיות מוגשת ברמה הגבוהה ביותר לפיקוד העליון כי בסוף מתנוססת עליה חתימת הרמטכ”ל. צריך להיות בכל מקום כל הזמן ולדעת בדיוק מה קורה. כשהגעתי לתפקיד בלשכה שפכתי את כל הידע התפעולי שלי ובתור אימא אני משתמשת הרבה בידע ובניסיון שרכשתי”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
