מרים בובר ויצירותיה
מרים בובר ויצירותיה. צילום: בתיה בובר

בגיל 84 ניצולת השואה מרים בובר מגשימה חלום

חייה של מרים בובר ניצלו בזמן השואה לאחר שהוריה העבירו אותה למשפחה לא יהודית. משפחתה שלה לא זכתה לגורל דומה. בובר, המתגוררת כיום במושב לכיש ומחזיקה בכרם של הענבים המפורסמים, תציג לראשונה, בחודש הבא, תערוכת יחיד בשם "ריקוד האבנים" – בה יוצגו עבודות הפסיפס שלה. אלה קורות חייה | מיוחד ליום השואה הבינ"ל

פורסם בתאריך: 27.1.22 16:09

במשך שנים ארוכות הייתה השואה, סוג של טאבו עבור מרים בובר. היא סירבה לדבר עליה אפילו עם ילדיה. "כל זמן שהילדים לא שאלו לא דיברנו, ולמעשה לא שוחחנו, עד שבתי כנערה בוגרת התחילה להתעניין בזה. אני האזנתי להרצאה על השואה, בה נאמר שיש כאלה שמספרים הכל על השואה כל הזמן, וזה לא טוב, אך גם מי שלא מספר דבר – גם זה לא טוב, כי אז הילדים יכולים לחשוב על דברים גרועים יותר. ברגע שהם התחילו לשאול, סיפרתי, ולא היו סודות, אך כל זמן שהם לא שאלו לא דיברנו".

 

גם כיום שכשהיא מתבקשת לדבר על ילדותה וזיכרונותיה מאז, בצל מוראות השואה, היא אומרת כי "זה בעייתי…", אך מיד מוסיפה: "גדלתי בבית מבוסס, בית שדובר פולנית וזה עזר לי להינצל. לאבי היו חברים גויים רבים, ודיברתי פולנית כשפת אם, ללא מבטא או סממן של יידיש. חייתי עם הוריי בת יחידה עד גיל שלוש בערך. הם ניהלו את עסקיהם במפעל בירה וגרו שם ולא בגטו. כאשר הם הרגישו שמתחיל להיות מסוכן, אבי העביר אותי למשפחה גויה, ובעצם גדלתי אצל כמה משפחות. אני לא בקשר איתם, ואני לא זוכרת אפילו את השמות. אני זוכרת מעט אירועים באופן כללי ואת השם הפרטי של האישה האחרונה שגדלתי אצלה".

מרים בובר בילדותה

מרים בובר בילדותה

בשנת 1949 עלתה בובר לארץ במסגרת קבוצת הילדים של לנה קיכלר. "התחנכתי בקבוצת שילר ליד רחובות, שם גדלתי אצל משפחה מאמצת", היא מספרת. "למדתי, מאד נהניתי ושם גדלנו בצורה רגילה וכמו בני משק. לאחר מכן שרתי בצבא כפקידה בחיל תותחנים. בגיל 20 נישאתי, ובעקבות הולדת בני עברתי לחולון ולאחר מכן ללכיש, זאת בגלל שהיא נבנתה על ידי הדור השני ונוער ממושבי וותיקים ויוצאי קיבוצים. כשהגעתי לכאן היו רק חמש משפחות ועבדנו בהנהלת חשבונות. לאחר 15 שנה כעובדי ציבור קנינו משק".

משפחת בובר

מרים וניצולים בפולין

ושאלת שאלות על עברך והורייך כנערה?
"לא שאלתי דבר, לא הרגשתי צורך. ידעתי כבר מה קרה למשפחתי, אך לא רציתי שום קשר לעבר הזה. רציתי רק את הקשר לארץ ישראל, ואז היו כאלה שדבקו בגרסה של צאן לטבח, וכיום אני יודעת שהגרסה הזו אינה נכונה. לא הייתי צריכה לשאול שאלות של מה היה בשואה. זה היה עבורי עידן אחר והורדתי מסך על זה".
בובר מספרת כי מעולם לא ביקרה בפולין או בגרמניה, וכי אינה כלל מעוניינת לבקר שם ואף יש לה התנגדות כלשהי למסעות לפולין, "אולי אין לי את כל המידע בנושא, אבל חשוב שהנוער יכיר את השואה באמת, ולא יראה בזה רק כהזדמנות לטוס יחד בכיף לחו"ל", היא אומרת.

מה דעתך על מצב ניצולי השואה בארץ?
"לי אין שום תלונות ואני לא מבקשת שום יחס מיוחד. אני במצב בו אינני זקוקה לעזרה, אז אולי זה לא משקף. אלו שכן זקוקים לעזרה וקשישים בכלל, יש בהחלט לסייע להם".

"כל נופי האזור מופיעים ביצירות"

בובר נולדה בשנת 1938 בפולין דאז, בלרוס כיום. היא מתגוררת במושב לכיש ובעלת כרם במותג המפורסם ענבי טלי. היא נשואה לאלכס, אמא לשני ילדים וסבתא לחמישה נכדים שכולם מתגוררים במושב.

בובר פעילה במרץ בסטודיו שלה, שם לדבריה ישנה תערוכה מתמדת עם כמאתיים עבודות.

את מצליחה להתפרנס מהיצירה?
"אני אמנית, ואני עובדת ומתפתחת עם יצירות מגוונת, אך לא ניתן כלל להתפרנס רק מאמנות. הפרנסה מהכרם מאפשרת לי חופש פעולה. התמונות מוצעות למכירה, אך אין זה קל כידוע למכור אמנות".

יצירת פסיפס של בובר

יצירת פסיפס של בובר. צילום: בתיה בובר

איך התחלת לעסוק באמנות?
"זה תמיד היה הכישרון הבולט שלי, והלכתי לחוג לציור, שם המורה ציינה שאני ברמה של בית ספר לאמנות ולא של חוג, אז הלכתי ללמוד לפי כיובל שנים במשך שנתיים במכון לאמנות בבת ים. ציירתי מעט והכנתי קולאז'ים ולפסיפס הגעתי כאשר הפסקתי לעבוד במשק. היה לי יותר זמן והחלטתי לבנות שולחן מפסיפס עם כיסוי פסיפס למרפסת. בהמשך, היות ויש לי רקע של אמנות, זה לא כל כך סיפק אותי ליצור דברים דקורטיביים. נאבקתי יותר בחומר להתפתח ולהגיע לפסיפס שהוא בסגנון אישי שלי . אני מכינה בעצמי את החומר, אני צובעת אריחים עם גלזורה ושורפת בתנור, כמו קרמיקה, וכך יש לי גוונים ואפקטים טובים יותר, ולמעשה אני יוצרת ציור אך באבני פסיפס. הכל התפתח בהדרגה תוך התמודדות עם חומר שונה. התחלתי מציורי נוף, וכל נופי האזור מופיעים ביצירות, עונות השנה, נדידת הציפורים, פריחת החצב, ולאחר מכן התחלתי לצייר גם דמויות ופורטרטים. אני מנסה מדי פעם ליצור גם בנושאים אחרים, כמו חלומות, אך בסופו של דבר אני חוזרת לנופים".

יצירת פסיפס של בובר

יצירת פסיפס של בובר. צילום: בתיה בובר

בתחילת חודש פברואר תיפתח התערוכה "ריקוד האבנים" בגלריה לאמנות שבטית בתל אביב, תערוכה שתציג את עבודותיה של בובר, העוסקת בתבנית נוף מולדתה. הגלריה המוערכת מציגה את בובר כ"מתמקדת ביצירתה בציור נוף מקומי ובדיוקנאות, באמצעותם היא עוסקת למעשה בשאלות של זהות. בובר מחוברת לנופים של ארץ התנ"ך שלא השתנו מימי קדם – הזיתים, הגבעות משובצות באבנים ונוף המדבר. היא חושפת את הצופים, לפנטזיית הפסיפס האישית שלה, כפי שהיא מפרשת אותה. האבן עוזרת לה להשתחרר מתבניות קבועות וכך מעודדת שינוי והתפתחות, מעודדת ספונטניות והרפתקנות, יצירתיות ורגש. יש לה למעלה מ- 200 עבודות שרק מיעוטן עוסק בשואה ומרביתן בשורשים שלה בארץ, בנופים של האזור בו היא חיה (במושב לכיש) והם מקור השראתה".

יש לך יצירות העוסקות בשואה?
"יש לי כמה, ובתערוכה תהיה תמונה אחת בלבד בנושא".

"במוזיאונים הסתכלו עליי מלמעלה"

עבודות עיניים שזורות בחלק מעבודותיה. תחילתן מופיעות בעבודות על השואה בהן השתמשה בעיניים מהיער, גם בעיניים שלה, כאשר הדמויות מסתתרות או קבורות באדמה בתוך היער. "אני יכולה לעבוד על עיניים שבוע. מזיזה ומזיזה את האבנים עד שמתקבלת ההבעה שאני רוצה", היא מסכמת.

בובר עובדת גם ביומני אמנות, אלה יומנים אישיים אבל כאלה שהתכנים הוויזואליים, כמו ציור או צילום, שולטים בהם. ביומנים האלה יוצאים הפחדים שלה מתקופת השואה אותם היא הדחיקה כל השנים. בחלומה היא מביטה מהחלון, ורואה מזחלת רתומה לסוסים ולא יודעת שהם באו לקחת אותה, זאת לצד חלום בו היא מציירת נמרים מסתובבים בחוץ המטילים פחד ומורא. היא חולמת על הרעב ועל הלחם ששימש לסחר חליפין, ובחלומותיה עולים נופים משנות ילדותה.

תערוכת הפסיפס של בובר היא תערוכת יחיד ראשונה בתל אביב, שמלווה בפעם ראשונה עם יחסי ציבור. "עד כה השתתפתי בתערוכות קבוצתיות וביניהן אחת מכובדת באוניברסיטה המורמונית בירושלים", היא מספרת, "וכעת הרגשתי יותר צורך לצאת החוצה, ובחרתי בגלריה הזאת. לצערי במוזיאונים הסתכלו עליי מלמעלה, וקיבלתי יחס גרוע, כיוון שהם מתייחסים לפסיפס כמלאכת יד ולא כאמנות".

בובר היא אישה מרשימה, מלאת שמחת חיים ופעלתנות. מאז עלייתה, היא עוסקת באמנות כאלמנט המעניק חיים והמגדיר את תחושת החופש שלה ובחיפוש מתמיד אחר היופי בטבע ובנופים. עבודותיה מהלכות בזהירות על גבול הזיכרונות ומחפשות לגעת ביופי, כאילו היא אומרת, הייתי שם. ראיתי. הבנתי. עכשיו אני יוצרת פה באבני פסיפס, כי האבנים היו פה תמיד, גם הנוף, ותמיד יישאר היופי הזה של החצבים, של תל לכיש.

האבן והפסיפס – צבעוניותו העזה והססגונית וסוד הקסם של ייצורו, הפעילו את קסמם על בובר. היא מקבלת גם השראה מעבודותיו של ואן גוך, והיא יוצרת עבודות בסגנון ייחודי משלה, שמאחורי כל אחת מהן סיפור. בכל אחת מהעבודות מושקעים שבועות רבים של עבודה מדויקת כדי ליצור איכויות של ציור ייחודי ומשמעותי באמצעות אריחי פסיפס. את האריחים היא יוצרת בעצמה, בעזרת גלזורה צבעונית כדי להגיע לגוון עשיר ומיוחד של צבעים.

עיניים ביצירה של בובר

עיניים ביצירה של בובר. צילום: בתיה בובר

בובר יוצרת באבן גם דיוקנאות, יצירות בהשראת שירים ויצירות המבטאות חוויות אישיות. עוד השתתפה בובר בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד, יצרה עבודה למוזיאון הילדים בלוחמי הגטאות, לבית כנסת ברמת גן, למרכז הקהילתי בלכיש ועוד. כל התמונות בתערוכה והן בסטודיו בבית מוצעות למכירה מלבד תמונת העיניים.
"אני מקווה שיהיה מוצלח", מסכמת בובר, "ושיהיה לזה המשך – להציג את האמנות שלי בתערוכות נוספות".

פתיחה חגיגית: יום שישי, ה-4.2.2022 , בשעה 11:00, רח' מרכז בעלי מלאכה 13 תל אביב
אוצרת התערוכה: נעמי גורדון-חן בשיתוף הגלריה
נעילת התערוכה: 26.2.2022
שעות הביקור בתערוכה:
ימי רביעי וחמישי מ-11:00 ועד 19:00
וביום שישי מ-10:00 עד 14:00
ימי ראשון, שני ושלישי בתיאום מראש

טלפון הגלריה: 055-923-0022

מרים בובר בפייסבוק: MiryamBober




רוצים להישאר מעודכנים?

"כאן דרום אשקלון" בוואטסאפ

באינסטגרם

בטלגרם

בטוויטר

אפליקציית "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד או באייפון


תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר