ישעיהו פויר והלחם. צילום: שחר עזרא ומשי מורדיאן

"אני שארית הפליטה": ריאיון עם ניצול שואה יוצא דופן

ניצול השואה ישעיהו פויר פחות מתחבר לימי הזיכרון השונים לשואה. "תמיד חשבתי על העתיד", הוא אומר ומגולל את סיפור חייו, מהעינויים של הנאצים, דרך הישיבה בירושלים והחברים הפולנים שהביאו אותו לאשקלון ועד הסיבה שבגללה הוא מקפיד להחזיק בבית כיכר לחם שלמה

פורסם בתאריך: 31.1.20 13:59

ביום שני האחרון צוין ברחבי העולם יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. בישראל התקיים הטקס המרכזי והמרשים בשבוע שעבר, כאשר עשרות מנהיגים מהעולם כולו הגיעו ארצה כדי להשתתף בו ולתת כבוד. דווקא בימים האלה, שבהם העולם כולו מתייחד עם זיכרון הימים ההם, ישעיהו פויר מאשקלון מרוחק מעט. הוא אינו צופה בטקסים הללו ומתכנס בתוך עצמו. "אני חי את הסיפור שלי", הוא אומר השבוע, "אין לי ימי ציון, וההתעסקות בדבר הזה יום אחרי יום לא עושה לי נעים, אבל אלה החיים שלי".

למרות ההתעסקות שלו במה שהיה, פויר מעולם לא חי את העבר ותמיד הסתכל קדימה בתקווה. "אף פעם לא הייתי מדוכא, תמיד חשבתי על העתיד שלי, כי אם הייתי חושב על העבר, לא הייתי מגיע לכלום. השתדלתי לזכור את זה כמה שיותר, וזה מה שהוביל אותי בחיי ועזר לי ללכת קדימה. קשה לחיות עם העבר, זה נכון, אבל לעולם אסור להיות מדוכאים".

"התחילו לענות אותי"

פויר בן ה-87 חי באשקלון ומרוצה מהחיים. עד לאחרונה בכל בוקר היה יוצא לשחות בחוף הים הסמוך לביתו ומשם ממשיך לעבודתו בתור מדביר, גם הרבה אחרי גיל פנסיה. אבל לאיש הרהוט ומלא החיים והאנרגיה הזה יש גם עבר טעון ביותר. עבר שחוזר אליו בחלומות הלילה.

כאשר התחילה המלחמה היה פויר ילד בן 7 בגליציה. אימו שלחה אותו לאחת החוות להסתתר, את אחותו שלחו למקום אחר. מאז שנפרדו דרכיהם של בני המשפחה פויר לא פגש אף אחד מהן, והוא אינו יודע מה עלה בגורלן. הוא הסתתר ביער לגמרי לבדו. בכל פעם שהגרמנים התקרבו, הוא עבר ממקום מסתור אחד לאחר. פעם אחת, אחרי שלא אכל כמה ימים, הוא הגיע לבית של פולני שמשפחתו הכירה. הפולני נתן לו כיכר לחם שלמה ושלח אותו לדרכו. עד היום תמיד הוא דואג שתהיה לו כיכר לחם שלמה בבית. "כיכר הלחם הזו הצילה את חיי", הוא אומר.

לאחר תקופת מה הצטרף פויר לקבוצת פרטיזנים ביער. משום שהיה ילד וללא משפחה, הוא נשלח למשימות בעורף האויב. "מה כבר היה לי להפסיד?" הוא אומר. באחת מהמשימות נצפה פויר על ידי הנאצים. הוא החל לברוח וטיפס על עץ גבוה, אך הם איימו עליו שירד, והוא נכנע לבסוף. הגרמנים תפסו אותו וביקשו ממנו מידע על יהודים שמסתתרים ביער. הוא שיקר ואמר שאינו יודע דבר. לאחר כמה ימים החלו לענות אותו במחסן באחת החוות.

"בהתחלה התייחסו אליי דווקא יפה", הוא נזכר, "אבל אחר כך התחילו לענות אותי". ברגע של תושייה הוא הצליח להיחלץ וגם מצא מכונת ירייה קטנה. הוא לקח אותה והחל לירות במנוסתו ליער. הגרמנים רדפו אחריו, אך לא הצליחו לתפוס אותו, והוא הצליח לחזור למעבה היער אל חבריו.

"קרה לי נס"

זה לא סיפור גבורה ולא סיפור על לוחם עשוי ללא חת, זה סיפור על ילד קטן שלמרות גילו הצעיר מאוד הבין שזה מה שעליו לעשות כדי לשרוד. "היו לי פחדים, אבל לא הראיתי אותם כלפי חוץ, כי אם תראה פחד, יהרגו אותך. אני זוכר שבוקר אחד יצאתי לאסוף ענפים יבשים והלכתי והלכתי. כשרציתי לחזור חזרה לבונקר, הבנתי שאיבדתי את דרכי, וכל העצים נראו אותו דבר. עליתי על אחד העצים וחשבתי שאראה לאן אני צריך לחזור, אבל לא ראיתי. התחיל להחשיך וירד גשם. אז לא פחדתי? בטח פחדתי. הייתי בסך הכול בן 8".

למרות הפחד וחוסר האונים הרב, נזכר ישעיהו הקטן שביער יש סיסמה. הוא השמיע עם פיו קול נקישות של ציפור על עץ ומיד נענה. "קרה לי נס. מישהו מהבונקר שמע אותי ו’נקש’ בחזרה, ואני התחלתי ללכת לכיוון ממנו באו הצלילים".

לקראת תום המלחמה פויר וחבורת לוחמי היערות שלו עמדו בחזית בין הרוסים לבין הגרמנים. לא מעט מחבריו נהרגו בהפגזות של שני הצדדים. אחרי המלחמה אנשים כלל לא האמינו שילד בגילו הצליח לשרוד ביער זמן כה רב. והוא נלקח לבית יתומים יהודי ומשם לפראג.

"2,000 שנה חיכינו לצבא"

לארץ הגיע בגפו ב-1948. "אף פעם לא סיפרתי כלום, רציתי להתקדם ולהתמקד בעתיד. בשנים הראשונות גם לא רצו לשמוע, פה רצו שנהיה גיבורים עם כובע טמבל ומכנסיים קצרים", אומר פויר.

הוא למד בישיבת חברון, אך החליט מאוחר יותר להתגייס לגולני כשאמר למנהל הישיבה: "2,000 שנה חיכינו שיהיה לנו צבא, עכשיו יש לנו, לשם אני הולך". בעת שירותו הצבאי הגיעו ארצה חבריו ליער מפולין והקימו את ביתם באשקלון: "לי לא היה לאן ללכת, אז הם הזמינו אותי לעיר. הם אמרו שכמו שהיינו יחד ביער, נמשיך להיות יחד באשקלון. אז השתכנעתי, זה היה ב-1953 ומאז אני כאן". אחרי שחרורו מהצבא החל לעבוד כמדביר והפסיק את עבודתו בגיל 81.

את רעייתו דינה ז"ל הכיר על חוף ימה של אשקלון. הוא היה אז בן 22 והיא בת 17. "אבא שלה אמר לי שהיא אוהבת אותי, אבל אני לא יכול להתחתן איתה, כי יש לו עוד שלוש ילדות גדולות יותר. אמרתי לו שאני לא מעוניין, אלא רק בדינה, והתחתנו". לשניים נולדו שני ילדים: ברכה, שנקראה כך על שם סבתו ברנדה, ואלי, על שמו של סבא אליעזר. בהמשך נולדו להם שבעה נכדים ושמונה נינים. "אני הייתי בגולני, הבת שלי הייתה בשב"כ. יש לי נכד שקיבל מצטיין רמטכ"ל. יש לי נכדה שהייתה קצינת חינוך של הדרום. אחרת שהייתה מצטיינת הגנ"א. אני שארית הפליטה, פליט אחרון. הם דור ההמשך, הם הניצחון האמיתי שלנו".

בשנת 2007, בגיל 67, הלכה דינה לעולמה. "דינה עבדה בעסק, היא ניהלה את החשבונות והייתה מזכירה. היא לימדה אותי לעשות חשבון. היא הייתה הכול עבורי", אומר פויר, "והיא גם עשתה עבורי את כל החשבונאות. אני הייתי בעיקר עובד בחוץ. אני לא מבין במחשבים דבר וחצי דבר".

"הם כמו נכדים שלי"

כדי להפיג מעט את בדידותו הצטרף פויר לפרויקט "מחוברים" של רשת אורט והקרן לרווחת ניצולי השואה, שמבקש לחבר בין ניצולי שואה ובין בני נוער באמצעות טכנולוגיה. התלמידים מגיעים לבתי הניצולים, מלמדים אותם יישומי מחשב ואינטרנט ומעבר לכך, שומעים את סיפוריהם. זה כשש שנים פוקדים את ביתו תלמידי בית ספר אורט רונסון בעיר.

שחר ויואב עם פויר. צילום: אינה מלינובסקי

"הם כמו נכדים שלי", אמר פויר. "הם מגיעים מדי שבוע, אוכלים איתי, מארחים לי לחברה, ואני יכול לומר שגם משפרים לי את איכות החיים. ארבע שנים רצופות היו כאן שתי בנות, שהגיעו קבוע והתחברנו מאוד עד שהן התגייסו לצבא. ועכשיו מגיעים אחרים. הן גם אלה שצילמו אותי עם הלחם. תליתי את התמונה הזאת, אבל בימים האחרונים היא נפלה, והחלטנו לעשות לה מסגרת חדשה. רק לאחרונה קנו לי שעון חכם שמודד את הדופק. לא ידעתי לתפעל אותו, והתלמידים לימדו אותי בסבלנות איך להתמודד עם זה".

התלמידים שחר ויואב עם פויר. צילום: אינה מלינובסקי

פויר גם הגיע להרצות בפני תלמידים בבית הספר ביום השואה. "שעה וחצי ילדים בגיל העשרה לא הוציאו הגה. לא נגעו בסלולרי, רק הקשיבו. הדור החדש הוא הרבה יותר ערני מאיתנו, הוא מתקדם. כל הזמן עובד עם מחשבים ועם המוח, אנחנו היינו עובדים עם הרגליים והידיים. זה דור חכם מאוד".

הפעילות של "מחוברים" מתאפשרת בזכות הארגון הפילנתרופי JNF UK, אשר שם לו למטרה לתמוך ביישובי עוטף עזה ובתושביהם. הארגון תרם עשרות מחשבים עבור פעילות הפרויקט. יונתן גלון, מנכ"ל JNF UK, אמר: "תושבי עוטף עזה, הצעירים והמבוגרים, מתמודדים עם אתגרים יום-יומיים לא פשוטים. אנחנו גאים להיות ממובילי החיבור בין ניצולי השואה לבין הדור הצעיר".

יונתן גלון, מנכ"ל JNF UK. צילום: יח"צ

סייעו בהכנת הכתבה: התלמידים מבית הספר אורט ע"ש הנרי רונסון: שחר עזרה מכיתה י"א5 ויואב אמזלג מכיתה י’2

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשקלון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר