ד"ר משה כהן מאשקלון הוא איש עסוק מאוד. רופא בתחום אי ספיקת לב בקופת חולים כללית בבאר שבע, בעלים של מכינה ללימודי רפואה בחו"ל, מנהל עמותה אשר נותנת מלגות לצעירים הרוצים ללמוד רפואה בחו"ל ובזמן הפנוי שעוד נותר לו הוא גם כותב ספרים.
אבל לפני הכול הוא אבא במשרה מלאה לארבעה ילדים, שאותם הוא מגדל לבד לאחר פטירתה של אשתו עדי, שהייתה רופאה בברזילי, לפני כשנתיים. את כל זה הוא עושה כדי להנציח את זכרה ולהמשיך את הדרך שהתחילו יחד.
ד"ר משה כהן עם ארבעת ילדיו. צילום: פבל
זמן קצר לאחר פטירתה של ד"ר עדי רן-כהן ממחלת הסרטן בגיל 37 פתח בעלה במפעל הנצחה. "חשוב לי להנציח את עדי קודם כול בגלל שאני מאוד מאוד אוהב אותה, וזו איזושהי דרך לעשות בשבילה", אומר ד"ר כהן. "כשהיא הייתה בחיים, היא הרגישה ממש כמו מלכה. מספיק שרק רמזה שהיא רוצה משהו, היא מיד קיבלה. אני חושב שזו הדרך שלי להמשיך לתת לה, גם כשהיא לא פה. חשוב לי גם שילדים יראו מה המשמעות של אהבה, כמה נתינה יש באהבה. זו עוד דרך ללמד אותם לחיות נכון ולהעריך את הדברים".
ביום ה-30 למותה נקרא חדר היולדות בבית החולים ברזילי, שבו עבדה, על שמה. "אני העליתי את הרעיון. זה לא היה קל לעיכול בהתחלה, אבל בסוף זה התקבל ומנהל בית החולים פרופ’ חזי לוי עשה דבר גדול מאוד. הוצב שם גם פסל גדול של אישה בהיריון שעדי פיסלה. זה יצא מדהים".
בנוסף, הוא הקים על שמה של עדי עמותה שמגייסת כספים על מנת לתמוך בסטודנטים שרוצים ללמוד רפואה בחו"ל ואינם יכולים להרשות זאת לעצמם מסיבות כלכליות. "זאת עמותה שנכנסת לפעול השנה, ואת כל המשכורת שלי כרופא אני תורם לפעילותה. בקרוב נתחיל לגייס כספים בחו"ל", אומר משה.
מהו הרווח הצפוי לבניין שלכם מתמ"א 38 / פינוי בינוי
לאחרונה הוא גם הוציא לאור את הספר "אחת שלא מתבגרת", ספר שבו הוא משוחח ומתכתב עם רעייתו המנוחה. את חלקו של הספר הספיקה עדי לכתוב, חלקים אחרים השלים בלעדיה. הספר מרגש ומספר על ההתמודדות של עדי עם המחלה. "אני אוהב לכתוב, זאת האמנות שלי. אני כותב בעיקר בטיסות ארוכות וגם בלילות יש לי זמן", הוא אומר. זהו ספרו השישי במספר.
איך נראים הלילות מאז שעדי איננה?
"זה התחיל מאוד-מאוד קשה ולבד, אבל כשצריך לטפל בארבעה ילדים אז ה’לבד’ הופך להיות עמום יותר. כולם צריכים המון תשומת לב, ואין כאן שני הורים, רק אותי. היום כשאני שומע הורים שמתלוננים על הקושי שבגידול ילדים, זה מצחיק אותי".
איך זה באמת לגדל את הילדים בלעדיה?
"אני מאמין שהדרך הטובה בשביל הילדים להתגבר היא עשייה. הם רוכבים על סוסים, גולשים על גלים, מנגנים, משתתפים במגוון חוגים וכל הזמן עסוקים. טליה נכנסת לנבחרת מקצועית של רכיבה, איילה חולמת להיות שחקנית ובקרוב תצטלם לתכנית ילדים. הם לא ילדים עצובים ומדוכדכים, וזה המפתח לגדל ילדים מפותחים ושמחים. זאת הדרך שלנו להתמודד, גם שלי. אני מסביר להם שאושר זו בחירה, ואנחנו בחרנו בו. לצערי, הם התבגרו מוקדם מדי, זה לאו דווקא לטובה, אבל זה בלתי נמנע".
יוצא לך לחשוב מה עדי הייתה אומרת?
"כשעדי ידעה שזה הסוף היא אמרה לי, ‘אל תיתן לאף אחד לרחם על הילדים’, ואני דואג שכך יהיה. יש לנו בית שמח, והחברים של הילדים תמיד רוצים לבוא אלינו, למרות שאין אימא. אני יודע שהיא סמכה עליי ב-100% וידעה שאמשיך להיות האבא שהייתי לפני שהיא נפטרה ואעשה אפילו הרבה יותר אחרי שהיא תלך לעולמה. אני חושב שהיא גאה".
נפגשנו כך
סיפורו של כהן (44) מתחיל בחלום שלו להיות רופא. הוא גדל בלהבים, למד בתיכון אשל הנשיא וכבר מגיל צעיר ידע שכשיהיה גדול, הוא יהיה רופא. בצבא היה מ"פ ביחידה מובחרת, ושם בשל אופי השירות וסיטואציות מורכבות שהוא נקלע אליהן הרצון ללמוד רפואה התחדד עוד יותר.
אלא שחלומות לחוד ומציאות לחוד, ולאחר שהשתחרר מהצבא וניסה להתקבל ללימודים התברר לו שהוא לא עומד בתנאי הקבלה לפקולטה לרפואה בארץ. הוא החליט להתפשר והחל ללמוד הנדסה באוניברסיטת בן גוריון. שנה אחת בלבד הספיקה לו כדי להבין שחלומות נועדו כדי להגשים אותם. הוא פרש מהלימודים, ארז מזוודה וטס להגשים את חלומו באירופה.
המהלך הזה נעשה ברגשות מעורבים: "כתבתי מכתבים וניסיתי להסביר, אבל שום דבר לא עזר. מבחינתם הייתה זו החלטה קרה, ככה זה בארץ", הוא מסביר. "משהו בעובדה שהייתי צריך לעזוב את הארץ וללמוד רפואה בחו"ל, אחרי כל מה שנתתי ותרמתי למדינה, נראה לי שגוי ולא נכון. מצד שני, אני אדם פרקטי, הבנתי שזו הדרך האפקטיבית ביותר להגיע ליעד וכך עשיתי. בדיעבד זו הייתה החלטה נכונה".
בשנה השנייה ללימודיו בסמלוויס שבבודפשט, הונגריה, פגש את עדי ז"ל, שהגיעה מאשקלון והחלה גם היא את לימודי הרפואה. זה היה בשנת 2001, וכן, ממש כמו בסיפורים, ברגע הראשון שראה אותה היה לו ברור שהיא תהיה אשתו. "ראיתי אישה מאוד יפה מבחוץ ומבפנים, בן אדם טוב, מסור ואחראי. אין הרבה נשים כאלה", הוא אומר.
השנים הראשונות שלהם שם היו מאתגרות מאוד מבחינה לימודית, אבל מלאות קסם בזכות האהבה הגדולה שנרקמה ביניהם. "באוניברסיטאות הטובות באירופה יש סינון גדול מאוד של סטודנטים בשנים הראשונות. בשונה מהארץ, שם תמיד יש תחושה של חבל על הצוואר. הלימודים מאוד אינטנסיביים וקשים, אבל עשינו את זה יחד, גרנו יחד בעיר אירופית והתמודדנו יחד עם הכול. זאת הייתה חוויה מדהימה".
אחרי שלוש שנים של זוגיות, תוך כדי ששניהם עדיין סטודנטים, הם הגיעו ארצה כדי להינשא. החתונה התקיימה ב-14 באפריל 2005, ושבועיים לאחר מכן הם כבר עלו שוב על מטוס היישר לתקופת המבחנים. "למרות שידענו שהחתונה תתקיים סמוך לתקופת הבחינות, החלטנו לא לדחות אותה. 14 זה מספר המזל של עדי, ואפריל זה חודש אביבי נהדר. אז בחרנו בתאריך הזה, למרות העומס. הייתה חתונה מדהימה. 419 אורחים", הוא נזכר בחיוך, "עבור עדי כל נושא החתונה, היריון ולידה היה המהות שלה בחיים, החלום שלה, בשביל זה היא חיה".
משה כהן עם עדי ז"ל
בדיוק בגלל זה בחרו השניים גם לא להמתין עם היריון, ולבחינות הסיום הגיעה עדי עם עגלה, שבה ישנה בתם הבכורה טליה, היום בת 12. במרוצת השנים נולדו לשניים שלושה ילדים נוספים: איילה (10), איתן (7) ומאיה (4). "זה בדיוק ממחיש את האדם שעדי הייתה. היא עשתה הכול יחד ובמקביל, ועשתה את הכול בצורה הטובה ביותר. היה לה דחף לא מוסבר לעשות הכול מוקדם ולא לחכות. ללמוד מהר, להתחתן מהר, ללדת ארבעה ילדים. ההורים שלה תמיד היו אומרים שהיא מזדרזת לעשות דברים. בדיעבד אנחנו מבינים למה. עדי סיימה את חייה רק בגיל 37 והספיקה כל כך הרבה".
בתום לימודיהם חזרו השניים ארצה, וכאן נתקלו שוב בהליך מפרך שמקשה מאוד על אלה שלמדו רפואה בחו"ל. "השיטה בארץ היא כזאת שסטודנט שמסיים לימודי רפואה בחו"ל צריך לעבור בחינות רישוי ולפני זה לעשות קורס של חצי שנה של משרד הבריאות. הקורס לא חובה, אבל כולם עושים כי הוא מקנה 10 נקודות בונוס לציון. לאחר המבחן יש חצי שנה נוספת של המתנה. התוצאה היא שממתינים שנה רק כדי להתחיל לעבוד כסטז’רים ולהרוויח כסף. אז אתה לא יכול להתפרנס, חוזר לגור עם ההורים, וזה לא קל", מסביר משה.
גם את המשוכה הזאת הם עברו בהצלחה, ובסופה השתלבו יפה מאוד. משה התחיל את עבודתו כסטז’ר בפנימית קרדיולוגיה בבית החולים בילינסון, ועדי התחילה להתמחות ברפואת משפחה, אולם שלושה חודשים אחר כך עזבה והתקבלה להתמחות בגניקולוגיה בבית החולים ברזילי.
אולטרסאונד אגן גניקולוגי. אילוסטרציה
"ההתמחות בגניקולוגיה היא מאוד קשה, ועדי רצתה משהו שתוכל לשלב בו גם חיי משפחה, אז בחרה תחילה ברפואת משפחה. אבל היריון ולידה היו התשוקה שלה, ומהר מאוד היא הלכה אחרי הלב. היא חיה סביב זה. זה לא היה מקצוע ולא תחביב, זאת הייתה המהות שלה. בזמנה החופשי היא הייתה אמנית, ציירה ופיסלה נשים בהיריון. החלום שלה היה לסיים התמחות ולעבוד בחדר לידה. יש דברים שלא צריך להסביר וגם אי אפשר, המשיכה שלה לתחום הזה זה אחד מהם".
בעקבות המעבר לברזילי החליטו השניים להקים כאן את ביתם ולחזור לעיר שבה גדלה עדי. "עדי נולדה וגדלה באשקלון, מבחינתה זה בית", אומר משה, "היא יכלה להתקבל לכל בית חולים בארץ, אבל החליטה לחזור לאשקלון, כי היא ראתה שליחות לעבוד בעיר הזאת. למרות שזו עדיין נחשבת פריפריה ואזור פחות מבוקש, היה לה מאוד חשוב לעשות את הקריירה שלה כאן בעיר. לי זה היה רחוק ממקום העבודה, אבל תמיד עשיתי מה שהיא רצתה", הוא צוחק.
לשנות את השיטה
זמן קצר אחרי שחזרו ארצה החליטו השניים לעשות מהלך ולסייע לצעירים הרוצים ללמוד רפואה בחו"ל. וכך בשנת 2006 הוקמה חברת "מדיקל דוקטור", שמהווה מכינה לסטודנטים הצעירים. החברה הפכה מהר מאוד לבינלאומית, ואחרי שנתיים של פעילות נפתח הקורס הראשון בשוודיה ועם הזמן גם בארצות הברית, הודו, ספרד וארצות נוספות.
מה גרם לך לפתוח את המכינה?
"המכינה באה לעשות תיקון. עד אז סטודנטים עשו את ההכנה הזאת בחו"ל, כלומר זה שנה נוספת של שהייה בחו"ל, על כל המשתמע מכך. אנחנו עושים קורסי הכנה בארץ. ראינו את הצורך ונתנו לו מענה".
מה מייחד את המכינה?
"אנחנו מציעים קורס הכנה שהוא מכוון רפואה. כל התכנים המדעיים מכוונים לגוף האדם, זאת הנוסחה המיוחדת שלנו. זה נותן רקע טוב לשנתיים הראשונות בלימודי הרפואה בחו"ל, וזה מאוד חשוב, כי באירופה האתגר האמיתי הוא לשרוד את השנתיים הללו, שהן שנתיים מסננות".
הקורסים גדלו, והמכינה הפכה למעשה למפעל החיים של כהן. בכל שנה עוברים דרך "מדיקל דוקטור" 40% מהסטודנטים. הנתון הזה מקבל משמעות נוספת נוכח דו"ח מבקר המדינה האחרון שקבע כי מערכת הבריאות בארץ מסתמכת על בוגרי רפואה שלמדו בחו"ל וחוזרים ארצה בתום לימודיהם כדי לשרת את מערכת הבריאות הציבורית. לאור הנתון הזה ד"ר כהן רואה בעבודתו זאת גם שליחות, כשהמטרה שלו היא לעשות הכול על מנת שהסטודנטים הצעירים אכן יחזרו ארצה ויעבדו כאן, אף שהפיתוי להישאר בחו"ל הוא גדול מאוד. "היום אני יכול להגיד שיש לנו מאות בוגרים שחזרו לעבוד בארץ, בכל מחלקה ובכל בית חולים. נכון לעכשיו יש כ-1,000 סטודנטים שנמצאים לקראת סיום וחזרה לארץ. אני מאמין שאנחנו עשינו את השינוי".
סולל את הדרך לרופאי העתיד. ד"ר משה כהן. צילום: פבל
לכם היה ברור שתחזרו בתום הלימודים?
"עדי ואני קודם כול מאוד ציונים, ולא היה לנו ספק שאנחנו רוצים לחזור לארץ ולעבוד כאן. אני מאמין שמערכת הבריאות הציבורית בישראל, למרות הפגמים שיש בה, היא הכי טובה בעולם. מעבר לזה, בסופו של דבר רופאים בארץ מתפרנסים יפה מאוד, אז אני לא רואה סיבה שיישארו בחו"ל".
אז למה בכל זאת הרבה רופאים נשארים בחו"ל?
"קודם כול כי התנאים ההתחלתיים טובים יותר. הם מקבלים, למשל, הצעות שכר התחלתיות של בין 5,000 ל-10,000 אירו בחודש באירופה, עם תנאי עבודה נוחים יותר מאשר בארץ. בארה"ב, למשל, יש חוזים אישיים של 300 אלף דולר בשנה. מעבר לזה, המדינה שלנו במקום להתייחס לסטודנטים האלה כאל נכס, בעיקר בשל העובדה שיש היום חוסר ברופאים, מערימה קשיים. אנחנו עובדים עם אוניברסיטאות מצוינות בחו"ל, ולכן בחינת הרישוי היא מיותרת. אם סטודנט יכול בסוף לימודיו להתקבל לבתי חולים מצוינים בחו"ל בלי בחינות נוספות, למה בארץ הוא צריך להיבחן שוב, וזה גם יעלה לו בעוד שנה?! זה פוגע בסטודנטים גם מבחינה תודעתית ומורלית. אז כן, הפיתוי לעשות קריירה בחו"ל הוא גדול. חלק מהשליחות הציונית שלי הוא לדאוג שהסטודנטים האלה לא יתפתו ויחזרו לארץ".
איך עושים את זה?
"אנחנו מקפידים לעבוד עם אוניברסיטאות עם דירוג עולמי שלא נופל מישראל. אנחנו דואגים לסטודנטים ועושים הכול כדי שיסיימו את הלימודים שלהם, מלווים אותם לאורך כל הדרך, ואם יש קושי מכל סוג שהוא, אני עוזר. גם הסטודנטים וגם ההורים מרגישים נוח לפנות אליי, גם חמש שנים אחרי שהם מסיימים את הקורס. אני מבקר אותם פעמיים בשנה באוניברסיטאות, משוחח איתם ובודק איך הם מרגישים. עם השנים יצרתי הסכמים בין האוניברסיטאות בחו"ל לבתי חולים בארץ במטרה שהסטודנטים יעשו רוטציות קליניות בארץ. אני יודע שכאן הם יקבלו קליניקה טובה יותר מאשר באירופה, כי גם עניין של מנטליות ושפה. ומעבר לזה, זה מעורר בהם את הרצון לחזור ולעבוד כאן. אנחנו גם מביאים מנהלי בתי חולים בארץ לדבר עם הסטודנטים ולהכיר אותם".
רופא וחולה. אילוסטרציה: א.ס.א.פ קריאייטיב / INGIMAGE
לא לוותר
ד"ר כהן אינו מסתפק רק בביקורת על קבלת הפנים שמקבלים בארץ הסטודנטים, הוא גם פועל על מנת לשנות. בתקופה האחרונה הוא עושה הכול על מנת להביא לביטול בחינות הרישוי המדוברות. "אני נפגש עם כל מי שרק אפשר כדי להעלות את הנושא הזה ולהגביר את התמיכה המורלית של המדינה באותם סטודנטים. אז נכון שהרבה חוזרים, אבל זה צורב להם, זה מפריע. אני רואה איך הקשר בין הסטודנטים למדינה מתרופף וזה חבל.
"לאחרונה ביקרתי בצ’כיה, ונאמר לי ששכבה שלמה של מסיימים ישראלים החליטה להישאר באירופה, וזה כאב לי בלב. אלה רופאים שלמדו באוניברסיטאות מצוינות, המדינה צריכה לחבק אותם ולא להפנות להם עורף".
ואם זה לא מספיק אז לאחרונה החליט משרד הבריאות שהוא אינו מאפשר יותר להשתמש בכספי הפיקדון הצבאי לצורך תשלום עבור הכנה ללימודי רפואה. גם בזה מנסה ד"ר כהן להילחם. בימים אלה הוא מתרוצץ בין המשרדים הממשלתיים כדי לקבל תשובות: "אז חייל משוחרר יכול להשתמש בכספי פיקדון כדי לעשות קורס ברמנים או בניית ציפורניים, אבל לא כדי ללמוד רפואה בחו"ל. איפה ההיגיון? אז משרד הבריאות שולח אותנו למשרד החינוך כדי לקבל תשובות, ואלה מחזירים אותנו שוב למשרד הבריאות. המשרדים הממשלתיים מכדררים אותנו מאחד לשני. לפני מספר ימים הגשנו בג"צ רק כדי שיגידו לנו, באופן ברור, מי המשרד שאחראי על מוסדות המכינה ללימודי רפואה בחו"ל. ושוב המורל של הסטודנטים נפגע, וזה משאיר צלקת מהמדינה. הסטודנטים האלה הם המעולים שבמעולים, שעזבו הכול, לא ויתרו והלכו ללמוד בחו"ל. אגב, לימודים כאלה עולים כ-600 אלף שקלים, ומי שמשלם אותם זה הסטודנט והוריו, שלוקחים על עצמם את הנטל שהמדינה אמורה לקחת. בסופו של דבר המדינה מקבלת רופאים מוכנים, מבלי לשלם עליהם שום דבר. ולמרות זאת, היא מפנה להם עורף, זה אבסורד. אנחנו מנסים להגיע לכל מקבלי ההחלטות כדי לשנות את הדבר הזה".
עבורו זה מפעל חיים ושליחות ציונית. הוא לא עוצר אפילו לרגע ונלחם בעוד ועוד עוולות כדי לשנות את המצב. לרגעים נדמה שכל העשייה הזאת, מרוץ החיים המטורף הזה, נועד כדי להחזיק אותו חי ולא לתת לו לשקוע בעצב ובאובדן. הם התחילו את המסע הזה שניים, בשנתיים האחרונות הוא עושה אותו לבד, בלי עדי שלו, שהותירה אותו לסיים לבד את מה שהתחילו יחד.
נותר לבד בלי עדי. ד"ר משה כהן. צילום: פבל
עדי חלתה לראשונה בשנת 2009, זמן קצר אחרי לידת בתם השנייה. זה התחיל מכאבי בטן חזקים, שהתבררו כתסביב שחלה. "בניתוח התגלה גוש, נלקחה ביופסיה והתברר שזה סרטן השחלה", מספר משה, "היא הייתה בסך הכול בת 29, וזה היה שוק, גם לנו וגם לצוות הרפואי. זה סופר נדיר שסרטן השחלה תוקף בגיל צעיר כל כך". המחלה התגלתה בגופה של עדי בשלב מוקדם יחסית, היא עברה ניתוח, מספר סבבים של טיפולים כימותרפיים והחלימה. "זאת הייתה אפיזודה קצרה יחסית של חצי שנה בערך, בסופה עדי הוגדרה כנקייה מהמחלה", מספר משה.
על מה חושבים בחצי השנה הזאת?
"אני אדם אופטימי מטבעי. עדי לא הייתה אופטימית בהתחלה, אבל הצלחתי להדביק אותה באופטימיות הזאת שלי. הייתה לנו גישה לטובי הרופאים בארץ ובחו"ל, והמסקנה הסופית הייתה שעדי החלימה, יכולה להמשיך בחיים רגילים וללדת שוב. היה לה מאוד חשוב לשמור על השחלה השנייה, כדי להביא עוד ילדים".
החיים אכן שבו למסלולם, ולעדי ומשה נולדו שני ילדים נוספים. במשך שש שנים היא חיה חיים רגילים לחלוטין והתייצבה לביקורת פעם בשנה. "היא תמיד פחדה שזה יחזור, אבל עשינו ביקורות, והכול היה בסדר. איתן ומאיה נולדו, עדי התבססה בהתמחות שלה, עברנו לבית חדש, ונראה היה שהכול הולך לכיוון טוב".
אבל בחודש אפריל 2015 הרגישה עדי כאב עמום במותן, והבירור העלה שהמחלה חזרה, הפעם בצורה מפושטת ואגרסיבית הרבה יותר. "זה סרטן חמקמק, וכשגילינו אותו, הוא כבר היה מפושט, עם גרורות בעצם ובבלוטות הלימפה. המצב לא היה טוב", משחזר משה.
הם החלו בסדרת התייעצויות עם טובי המומחים, לאף אחד לא הייתה בשורה עבורם. "הפכתי את כל העולם בשביל למצוא לה טיפול טוב. אני לא חושב שיש רופא שנחשב הטוב ביותר בתחום בעולם שלא הגעתי אליו. עשינו דברים לפי הסדר, ואז מצאתי טיפול ניסיוני במינכן גרמניה".
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
הם לקחו איתם את הילדים, ארזו הכול וטסו לחו"ל, כדי לנסות להציל את עדי. חודשיים וחצי שהו שם, עדי הרגישה טוב, ונראה היה שהם בדרך הנכונה. "הטיפול היה מדהים, כמעט ללא תופעות לוואי. הגוף התחיל לשגשג, ועדי נראתה בדרך להחלמה. היינו עם הילדים, שכרנו וילה, ועדי הייתה הכי מאושרת בעולם. זו הייתה תקופה מדהימה. בדיעבד זה היה סוג של ירח דבש שני". אך זמן קצר אחרי ששבו ארצה התברר שיש בגופה של עדי גרורות נוספות. היא נלחמה בכל כוחה עד הרגע האחרון, אבל הלכה ונחלשה ובחודש מאי 2017 נפטרה".
איך עוברים תקופה כזאת?
"זה מאוד מורכב. אני חושב שזה עניין מאוד אינדיבידואלי. אני יודע על עצמי שכשאני נמצא בים מאוד סוער, אני רגוע. מתוך הרוגע הזה הייתה לי היכולת להנהיג את הבית ואת הילדים למקום שהוא לא אבדון, לא סוף העולם. אם יש מי שמנהיג, אז אפשר להתמודד. לקחתי ארבעה קטנטנים, שהיה להם תהליך של פרידה מאימא כשהיא גססה, ונתתי להם הרגשה של ביטחון יחסי. לא אפשרתי שיקרה מצב שבו הם מאבדים את הביטחון, כי ברגע שזה קורה מתחילות בעיות שילוו אותם כל החיים. היו לנו המון שיחות".
המון שיחות עם הילדים. ד"ר משה כהן ובנו איתן. צילום: פבל
על מה מדברים כשמבינים שכבר אין תקווה?
"אף פעם לא נתתי לעדי להבין שאין תקווה, תמיד מצאתי את התקווה הבאה בטיפול חדש. בחודשים האחרונים של הסוף כל טיפול שמצאתי עזר לתקופה מסוימת, אבל אז המחלה התפרצה חזק יותר. יחד עם זאת, לא נתתי לה אף פעם לאבד תקווה. גם אני מעולם לא איבדתי תקווה, עד הרגע האחרון לא האמנתי שאנחנו נאבד אותה. בימים האחרונים לא זזתי ממנה וטיפלתי בה. האונקולוג שאל אותי אם אני מבין שהיא הולכת למות, ואמרתי לו שהוא לא יכול להגיד לי דבר כזה. לא יכול להיות שלא יקרה נס. לא יכול להיות שעדי תמות, לא חשבנו לרגע שככה זה ייגמר".
זה אומר שגם לא נפרדתם?
"הצד הריאלי שלי הביא את הילדים להיפרד ממנה. הם נכנסו אחד-אחד ונאמרו שם דברים אחרונים. אני עצמי לא נפרדתי, לא יכולתי להגיע למקום הזה. להיפרד זה להרים ידיים, ואנחנו לא הרמנו ידיים עד השנייה האחרונה".
אתה אולי קצת מצטער על זה?
"לא, ממש לא. אני נתתי לעדי מתנה שאף אחד לא יכל לתת לה – נתתי לה תקווה. היא לא חיה את השנתיים האחרונות שלה בפחד ועד החודשיים האחרונים לחייה היא זכתה לאיכות חיים. מעבר לזה שתקווה היא הדבר הכי חשוב כשרוצים לתת סיכויי החלמה, ואנחנו האמנו בסיכויים הללו".
תהית פעם איך זה שדווקא עדי, שכל המהות שלה הייתה סביב היריון ולידה, חלתה בסרטן השחלה ונפטרה ממנו?
"הרבה מאוד פעמים. דווקא המקום שבו היא מצאה את המהות שלה, השליחות שלה והיה למעשה כל חייה, הוא זה שהוביל בסופו של דבר לפטירתה. הגעתי למסקנה שזו כנראה האירוניה של החיים, אין לי דרך אחרת להגדיר את זה".
