פרשת השבוע מדברת שוב על הקרבנות וממשיכה את פרשת ויקרא. אבל אם בפרשה הקודמת פונים לכולם, בפרשת צו קהל היעד הנו הכהנים בלבד ומוגדרת בה תכנית העבודה של הכהנים. הכהנים הם מנהלי הפולחן. הכל בידיים שלהם. מכאן נלמד, שעלינו להאמין ביכולתם של משרתי הציבור לייצג אותנו אחרי שהנחנו בידיהם את המפתחות ומשרתי הציבור מחוייבים להיות ראויים לאמון, חייבים לנהוג ביושרה ובאחריות. בחינוך אנו קוראים לכך אחריותיות (=Accountability) נשיאה באחריות כלפינו קהילה וממונים, תוך גילוי מחויבות ערכית, מקצועיות ויושרה.
לנוכח מחלוקת פנימית גדולה, הבה נקווה שמנהיגנו שבחרו לבחור בדרך של נכונות לפשרה והידברות לא ישכחו את קוד היושר והצופן הבסיסי של התורה שלנו "ועשית הישר והטוב".
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
כמו שפרשת יתרו היא בית ספר לניהול כך פרשת צו היא מבוא למנהיגות: מנהיגים טובים מכירים את המגבלות שלהם. הם אינם מנסים לעשות הכול בעצמם. הם בונים צוותים. בעיקר בתחומים שאינם מצטיינים בהם, הם זזים מעט הצידה ומבינים את חשיבותם של איזונים ובלמים ושל הפרדת רשויות. מנהיגים טובים מקיפים עצמם באנשים שונים מהם. הם מבינים את הסכנה שבריכוז כל הכוח אצל אדם יחיד. אחת הבעיות הנה שהמנהיגים הם "פריקים" של שליטה והתזוזה הצידה עלולה להיות חוויה מכאיבה עבורם, וחבל.
על זה בדיוק אני מדבר כמנהל וכמנהיג עובדי הוראה. מנהיג צריך לא לחשוש, לדעת לזוז הצידה, לקיים אקלים של איפשור ולהיות נוכח ונגיש למונהגיו.
המנהיג חייב להיות נאמן לעצמו ובמיוחד למונהגיו ולכן, אל לו למנהיג לנסות להיות כל הדברים בשביל כל האנשים.
פרשת השבוע ומשה רבנו: קורס פו"מ מזורז, לא פחות.
ומכאן, נחזור לתורת הקרבנות הנביא עמוס (כמו אחרים) הדגיש את המחוייבות למוסר, והבהיר לעם שאין לו כל צורך בפולחן, אלא בצדקה ומשפט. "שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם". בשבוע שעבר כתבתי, שעבודת הקרבנות נועדה למנוע את זליגת העם לאקסטזה של העבודה הזרה, שכללה קרבנות אדם. אבל מאחר ועבודת הקרבנות השחיתה את המידות, אלוהים שלח את עבדיו הנביאים לנזוף בעם. הנביאים דרשו גם דרשו לא תורת קרבנות אלא, תורה שכולה צדק ומשפט ושלום. כמה פשוט – מוסר קודם לפולחן. זה המודל היהודי הראוי וכמובן פיקוח נפש מעל הכל.
ומכאן לסוגייה מוסרית חשובה – הכרת הטוב, לא פעם דיברנו על החסד שנעשה עם בת פרעה, יעל אשת חבר הקיני, רחב ועוד כביטוי להכרת הטוב שהיהדות כה מכירה. (ואף השווינו אותן לחסידי אומות עולם). פרשת השבוע מעלה למודעות את נושא הכרת התודה הגלומה בהקרבת קרבן התודה לאלוהים. לכאורה, הכרת תודה ואמירת התודה שבאה בעקבותיה שייכות לתחום הנימוסים וההליכות ולתחום ההתנהגות החברתית. אנו מחנכים את הילדים לומר בבקשה וגם תודה וזה נדרש.
אבל, להכרת התודה יש גם רובד פנימי והוא היכולת שלנו לראות את הדברים החיוביים בחיינו ולשמוח בהם. התודה היא לאלוהים, כמו ה"מודה אני לפניך" בתפילה, בקרבן התודה כאן, התודה להורים שדואגים, או למקום עבודה שמעניק פרנסה וכו'. התודה היא לבני הזוג שמסייעים לכל אחד מאיתנו לשמור על שפיות גם בימים קשים ועוד. הדבר לא פשוט – כי הכי קל להלין כשקשה, ולהאשים אחרים. כאשר הדברים אינם מתנהלים לשביעות רצוננו.
נטייתנו הטבעית לקבל כמובן מאליו כשהכול מתנהל כשורה הנה טעות. לא פעם ההרגלים משבשים את היכולת לראות את "חצי הכוס המלאה" ויש מאיתנו שיקטרו לא מעט ויתקשו גם להכיר תודה ולהגיד תודה מכל הלב.
הפסיכולוגית רבקה נאמן רואה בהכרת הטוב והתודה ערך נעלה ומספרת כי הפסיכולוג רוברט אמונס, מציע לכל אדם לנהל "יומן תודות" שבו הוא רושם לפחות ארבע פעמים בשבוע, לפחות למשך שלושה שבועות, כמה דברים ביום שהוא מכיר תודה עליהם. במחקריו הוא מצא שלנוהג זה יש השפעות חיוביות על תחושת הרווחה של האדם, על גישתו הכללית לחיים ואפילו על השינה, על תחושות גופניות ועל מידת הקשר עם אנשים.
ומדוע זה עובד? רישום התודות ביומן גורם לנו להפנות את הזרקור אל הדברים הטובים בחיינו, גם לאותם דברים שאנחנו בדרך כלל לוקחים כמובנים מאליהם. הרישום היום יומי עובד על המוח ומכוון אותנו להתייחס גם לדברים הקטנים ביותר כמו ההנאה מהקפה של הבוקר, מאור השמש, משיר יפה ששמענו, ממחמאה או מעזרה שקיבלנו.
ברוח זו, אנו בבית יחזקאל דוגלים בגישה אימונית, ומאירים בטוב שכן מחשבה יוצרת מציאות.
ואם בתודות עסקינן, זה המקום האישי שלי להודות למשפחת בית יחזקאל שאני מופקד עליה – כאשר פעם הצוות וההורים מאירים בטוב, גייסו משלוחי מנות לתלמידי חינוך מיוחד, העניקו סיוע למשפחות מצוקה, תרמו חבילות סיוע ליחידה וקרבית, גילו נדיבות לב ועוד ועוד.
ונקודה מנהיגותית נוספת – אהרן ובניו מורמים מעם, אולם הם עדיין אינם כשירים לשמש ככוהנים המשרתים את העם. לפניהם עוד דרך ארוכה ועבודה קשה, טרם קבלת מינוי רשמי. הדרך עוברת דרך שבעת ימי המילואים שבהם אהרן ובניו יבצעו "תרגול על יבש", לעיני כל העם פתח אוהל מועד, יעברו חניכה הכוללת לימוד, תרגול, כפרה והתקדשות באמצעות החונך משה.
והמסר הנצחי – אין קפיצות או דילוגים על שלבים, ימי המילואים מלמדים על מידות רבות שראוי שכל איש או אשת ציבור יאמצו לעצמם: מחוייבות ושקיפות, יושרה ורצון ללמוד, וידיעה עמוקה שאף אם הם ראויים למשרה ציבורית רמה, אין קיצורי דרך, יש צורך בלמידה ובעבודה קשה ורבה.
אז, בשבת הגדול נזכור כי המוסר הוא הוא החשוב ביותר. ניתן אמון במשרתי הציבור והם יידרשו למסירות ולאחריותיות, לרצון ללמוד ולשקיפות. וכמובן, נכיר ונוקיר תודה, נחשוב חיובי וכך נחוש מסופקים יותר.
שבת שלום ופסח כשר ושמח.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
