אושר שלי תמיד רצה להיות רואה חשבון. כבר בכיתה ה' כששאלו אותו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, התשובה הייתה מאוד ברורה לו. אלא שפציעה במהלך השירות הצבאי, בעקבותיה התפרצה ברגלו תסמונת CRPC, קטעה לו את התכניות והציבה בפניו התמודדות מאתגרת במיוחד. "זו תסמונת יחסית נדירה, שגורמת לכאבים קשים באיבר הפגוע, כאב כרוני, תמידי ובלתי נסבל. הייתי מאושפז חודשיים בבית החולים השיקומי 'רעות' ולאחר מכן עוד חודש אשפוז יום", הוא מספר. "לקח זמן עד שעלו על התסמונת וכשזה קרה הבנתי שזה משהו שהולך כנראה להישאר איתי. זה כאב שלא ניתן לתאר במילים ושום תרופה לא עוזרת, ההתקדמות היא מאוד איטית ויש המון נקודות שבר, כי לא משנה כמה אתה נלחם לא רואים שיפור וזה מרסק. ברגעים מסוימים אף עלתה האופציה של כריתת הרגל, אבל הבנו שזה לא הזמן ויש לכך גם השלכות אחרות".
איך מתרוממים?
"הזמן עושה את שלו, עבודה על עצמי ומשפחה תומכת. הייתי בשנתיים של כלום אחד גדול ולאט לאט התחלתי להתרומם, היום אני עושה פעמיים בשבוע טיפולים משלימים בתל השומר. הכאבים עדיין קשים מאוד, תמידיים ואני כל הזמן על תרופות. יחד עם זאת היום אני בוחר להסתכל על הדרך שעברתי ולהתמקד בה, ההצלחה הזאת נותנת כוח".
"לא ידעתי איך אצליח לשבת בכיתה". שלי מקבל את תעודת ההצטיינות
"רוב הזמן אני על תרופות נרקוטיות"
ב'הצלחה' מתכוון שלי, בן ה-24, להיותו סטודנט מצטיין לכלכלה וחשבונאות במכללת אשקלון. ההחלטה ללמוד באשקלון התקבלה כמעט במקרה. "לא חשבתי בכלל בכיוון, כי תכננתי ללמוד במכללה למינהל. לא הכרתי את אשקלון ולא את אזור הדרום כמעט בכלל", מספר שלי, תושב רמלה. "ואז בתקופת מבצע 'צוק איתן' העיר עלתה הרבה לכותרות ועוררה אצלי עניין. הגעתי, התרשמתי מהאווירה הטובה והעובדה שיש הרבה קורסים ביהדות, כי אני אדם דתי והחלטתי ללכת על זה".
"מרגש מאוד". שלי והתעודה
ההרשמה ללימודים לוותה בחששות כבדים, בעקבות המגבלה הפיזית ממנה הוא סובל. "לא ידעתי איך אצליח לשבת בכיתה, לעבור בין כיתות ובעיקר איך אצליח ללמוד חומר כשאני רוב הזמן על תרופות נרקוטיות", הוא אומר. בשל הפחדים החל שלי בחוג לכלכלה ומינהל, שנראה לו קל יותר. "חשבתי שזה יהיה לי יותר פשוט, נורא פחדתי מזה. לקחתי בחשבון שאני הולך להיכשל הרבה ופרשתי את התואר לארבע שנים".
תוך זמן קצר הפתיע שלי אפילו את עצמו, הישגיו היו מעוררי התפעלות והוא סיים את השנה הראשונה בממוצע של 94, מה שגרם לו לעשות צעד נוסף קדימה. "הבנתי שאני יכול ואפילו עושה את זה טוב מאוד, אז עברתי בשנה השנייה למסלול של חשבונאות ובסיומה של השנה קיבלתי תעודת הצטיינות", הוא מספר. בערב טקס ההצטיינות שלח לו הפרופסור שטיפל בו בבית החולים הודעה בה סיפר כמה הוא גאה בו ועד כמה זה לא מובן מאליו שהוא הגיע למעמד הזה.
איך התחושה?
"זה מרגש מאוד וסיפוק גדול. בסוף זה לא רק החששות שהיו לי, זאת העבודה הבאמת קשה שעשיתי והתעודה הזאת היא תמורה על הדרך שעשיתי".
"חשבתי שזה יהיה לי יותר פשוט". שלי עם נשיא המכללה פרופסור גרוסמן
"תמיד יש אוזן קשבת ומענה"
במכללה האקדמית אשקלון נעזר שלי במרכז התמיכה שהוקם במטרה לתמוך בסטודנטים עם צרכים מיוחדים, המרכז איפשר נגישות מרבית להשכלה גבוהה וליווי עד סיום התואר בהצלחה, הנגשת האקדמיה והתאמתה לצרכים הייחודים עימם הוא מתמודד, באופן אינדיווידואלי. הוא מספר שצוות המרכז משמש עבורו כאוזן קשבת בכל בעיה אישית או אקדמית, להתמודדות עם האתגרים שמציבה מוגבלותו. "במסגרת הסיוע רכזת הנגישות יצרה קשר עם גורמי חוץ מכללה, כגון עמותת על"ה, המוסד לביטוח הלאומי, משרד הביטחון ועוד והעבירה חוות דעת למימון הסיוע שכלל שיעורי עזר, חונכות, ובמידת הצורך גם הקראות, וכל סיוע אחר לו נזקקתי באופן אינדיבידואלי. כחלק מהתהליך ההנגשה הפיזית אף הונגשו מבני המכללה בהתאם", הוא אומר.
מה המצב כיום במכללה מבחינת נגישות?
"המצב כרגע במכללה הוא מצוין ולמרות זאת אני אומר שתמיד יש מקום לשיפור. מה שחשוב שיש כאן אוזן קשבת, אני מקבל מענה מיידי לכל פנייה ויש טיפול בכל נושא. לפעמים נדמה שאני מבקש משהו שיכול לקחת שנים, אבל תוך שבועיים שלושה כבר רואים תוצאות".
בנוסף, כחלק ממציאת פתרונות יצירתיים להעצמה אישית, בחר מרכז התמיכה בשלי כחונך לימודי של 3 סטודנטים לקויי למידה. כמו כן, הוא נבחר להדריך וללוות באופן אינטנסיבי תלמידי תיכון במסגרת שיתוף פעולה של המרכז עם פרויקט חברתי ליצירת אבטיפוס למוצרים טכנולוגיים נגישים עבור אנשים עם צרכים מיוחדים. "הם סיימו את הסמסטר מעל המצופה וזה נותן לי הרגשה עילאית, אני שמח שהכרתי את שלושתם וגאה בהצלחות שלהם", הוא אומר.
"לאושר ניתנה ההזדמנות לעבור מן הצד מקבל הסיוע לעבר הצד הנותן ולחוות הצלחה בקידומם של הסטודנטים לקויי הלמידה, אשר הישגיהם הלימודיים השתפרו באופן משמעותי", מוסיפה ד"ר מירי קריסי, מנהלת מרכז התמיכה. "כמו כן, ניתנה לו ההזדמנות לחוות מדי יום תחושות סיפוק מהליווי המקצועי והרגיש של תלמידי התיכון במסעם ליצירת סביבה חברתית שוויונית יותר. אני חשה שכיום אושר מצליח להתמקד פחות בתחושת הכאב הפיזי, מחייך ונוקט בגישה אופטימית, התורמת באופן דו כיווני הן לרווחתו האישית והן לחברה".
"חשוב לי להדגיש", מסכם שלי, "בעיקר עבור חולים אחרים, שניתן להתקדם עם המחלה ולעשות דברים. אני לא בריא והתסמונת כנראה כאן בשביל להישאר, אבל אני נמצא היום בנקודה הרבה יותר טובה. אפשר לחיות לצד CRPC, ללמוד להתגבר על הכאב ולהצליח למרות הכל ובגדול".
