"יש את המצחיקים ששואלים אותי אם פורים הוקדם"
כשארי שרף ראה באינסטגרם את המודעה על התחרות הוא לא התלבט הרבה: “אמרתי לעצמי ‘למה לא בעצם?!’. חשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות מצוינת לפרוץ החוצה, דווקא מכאן, מהעיר שלי, מהמקום המוכר והבטוח שלי.
ארי שרף מגיע לאודישנים בקניון חוצות. צילום: שמעון סנדרוסי
זו הייתה חוויה נהדרת והכל התנהל בצורה נעימה מאוד וכייפית. האמנתי שיש לי סיכוי די טוב לנצח, אבל בסופו של דבר ההכרעה הייתה בידי המצביעים, אז אי אפשר היה לדעת. הופתעתי לראות את התמיכה והפרגון, את התגובות הטובות. זה לגמרי לא היה מובן מאליו ומאוד שימח אותי”.
אילו תגובות קיבלת על הזכייה?
“המון תמיכה והרבה מאוד טלפונים. המשפחה שלי מאוד שמחה בשבילי ויצאתי לחגוג את זה עם אחותי”.
ארי שרף. צילום: אבי אלפסי
“אני מעורב ירושלמי”
שרף (19) הוא בחור צבעוני, אמן בנשמתו. הוא מנגן על פסנתר מגיל 3, שר, כותב סיפורים קצרים ובוגר מגמת תיאטרון. “באופן כללי אני בוחר להפוך את החיים שלי למה שהם, דרמה, קומדיה או סאטירה משוגעת. כבר כילד הייתי צבעוני, כל היום על הפסנתר, מתאמן על טקסטים, שר בלי הפסקה ונמצא בסביבת חברים שגדולים ממני. בכיתה ג’ נשלחתי למרכז למחוננים באשקלון, הייתי שם עד כיתה י"ב. זו הייתה מסגרת מדהימה שפתחה אותי לתחומים נוספים, שבהם אני מתעניין עד היום. אני מאוד אוהב פילוסופיה ואסטרונומיה, כל תחומי העניין שלי נוגעים אחד בשני, משתלבים יחד ויוצרים עבורי בליל נעים. אני עושה את הכול מתוך רגשות שמציפים אותי והצורך שלי לפרוק. אני מאמין שאין כמו לשבת עם דף ועט או מול פסנתר ולפרוק את עצמך החוצה. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה לגמרי ככה. אנשים לא מעריכים מספיק את הפורקן שיש באמנות, עבורי זאת הדרך הטובה ביותר שיש לעולם להציע לנו”.
הוא מעיד על עצמו שכבר בגיל צעיר היה ילד יוצא דופן ובולט מבחינת המראה שלו: “אני מעורב ירושלמי כזה”, ככה אני אוהב להסתכל על זה, “מכל צד קיבלתי משהו. ההורים שלי צברים ילידי הארץ. אבל הסבים והסבתות כל אחד ממקום אחר, יש שם רומניה, עיראק ותימן. התלתלים כנראה משויכים לצד התימני”, הוא צוחק.
ארי שרף. צילום: אבי אלפסי
בוא נדבר על התלתלים באמת.
“כן, התלתלים זה אכן משהו קצת יוצא דופן. מול המשפחה שלי אני די הכבשה השחורה מבחינת מראה. תמיד אהבתי את התלתלים שלי והארכתי שיער מספר פעמים און ואוף. אין ספק שיש בו משהו מיוחד. כיף לי לקום בבוקר ולראות את הרעמה הזאת, היא מסבה לי אושר”.
אנשים מגיבים לזה?
“כל הזמן ובכל מקום, גם בארץ וגם כשאני טס לחו”ל. זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. יש גם תמיד את המצחיקים ששואלים אם פורים הוקדם, וחושבים שהם מקוריים. אבל הכול תמיד נאמר בהומור. התגובות אוהדות ואנשים מחמיאים”.
“אני פאשניסט מושבע”
עכשיו הוא אמנם מתחיל את צעדיו הראשונים בתחום הדוגמנות והאופנה, ועד כה הספיק לעשות מספר עבודות: “אבל באופן כללי אני פאשניסט די משובע מגיל קטן. תמיד חשבתי ששילוב של סגול וצהוב זה שילוב נהדר”.
ארי שרף. צילום: אבי אלפסי
מילדות?
“כן, זה לגמרי התחיל כבר מהגן. תמיד בחרתי את הבגדים שלי לבד ועשיתי שילובים שאני אוהב, והתעקשתי להתאים ביניהם. לאט לאט זה הפך להיות לגמרי אני ושלי. אני אוסף בגדים ואקססוריז מכל מיני מקומות. אפילו טס במיוחד לחו”ל כדי לקנות דברים ייחודיים שאני מתחבר אליהם. אנחנו מדברים באמצעות האופנה, זו שפה של ממש, אנשים לא מנצלים את זה מספיק”.
אז הכיוון העתידי הוא עיצוב אופנה או סטיילינג?
“אני ממש לא יודע כרגע. אני בשלב בחיים שבו אני פתוח להצעות והזדמנויות במגוון תחומים. אני מרגיש צורך לצאת ולטרוף את העולם, לא מגביל את עצמי כרגע לנישה אחת ומובהקת”.
ארי שרף. צילום: אבי אלפסי
בימים אלה עובד שרף כברמן, בשל העובדה שקיבל פטור מהשירות הצבאי. “אני בהחלט מתכוון לתרום למדינה ולעשות שירות לאומי”, הוא אומר, “כרגע אני בודק את האופציות שעומדות לרשותי, כשהכוונה היא לעבוד עם ילדים עם צרכים מיוחדים”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
"הייתי בטוחה שאף אחד לא יצביע לי"
כשחברה של לירן בלחסן הודיעה לה שהיא רשמה אותה לתחרות "טופ מודל", היא התנגדה. “אף פעם לא חשבתי שאני יפה, והייתי בטוחה שזה לא בשבילי”, היא אומרת.
היישר מעיר האורות: לירן בלחסן, בת 22, צרפתייה מפריז במקור שעלתה לפני עשר שנים לארץ. המדור צופה לה עתיד מזהיר. צילום: שמעון סנדרוסי
אחרי שכנועים רבים היא בכל זאת הסכימה לנסות: “בסופו של דבר אמרתי לעצמי שמדובר במשהו מקומי, בעיר שלי ובקניון שלי, עם אנשים שאני מכירה. משהו קטן ואינטימי, תחושה של בית. אז השתכנעתי להגיע למיונים, אבל באתי עם אפס ציפיות. החלטתי ללכת רק בשביל החוויה, לא חשבתי לרגע שאני אזכה”.
לירן בלחסן. צילום: אבי אלפסי
ולמה את חושבת שזכית בסוף?
“לדעתי, חיפשו הרבה מעבר ליופי. מישהי ייחודית, שמשדרת קצת משהו אחר. אני חושבת שהאופי שלי מנצח את היופי שלי, ואני שמחה ששמו לב שיש בי הרבה מעבר”.
בלחסן בת ה-19 הגיעה למקום הראשון מבין מאות צעירות שהגישו מועמדות לתחרות. לאחר שלבי המיון והסינון הראשונים מי שהיה צריך לבחור את הזוכים זה קהל המצביעים: “דווקא מהשלב הזה הכי חששתי”, היא אומרת, “אין לי הרבה משפחה בארץ וגם לא הרבה חברים, אז הייתי בטוחה שאף אחד לא יצביע לי. בסוף זה קרה, זה הפתיע אותי ושימח אותי מאוד”.
לירן בלחסן. צילום: אבי אלפסי
החשש של בלחסן מהפידבקים של הסביבה מובן לחלוטין כששומעים ממנה את סיפורה האישי כילדה עולה חדשה מצרפת. היא עלתה ארצה כשהייתה בת 9 יחד עם הוריה ושלושת אחיה הגדולים. בשנה הראשונה גרו בני המשפחה בירושלים, לאחר מכן עברו לאשקלון וכאן הקימו את ביתם.
“אימא שלי הכירה עולים שגרים פה ושמעה על העיר דברים טובים, אז עברנו לכאן”, היא אומרת. היא החלה את לימודיה בבית הספר היסודי סיני ועד היום קשה לה להיזכר בתקופה הזאת. “עברתי חוויות מאוד לא נעימות, היה פשוט מזעזע. לקח לי זמן ללמוד עברית, הייתי שונה מבחינת הלבוש ולא התחברתי למנטליות”.
“המציאו שאני לא יהודייה”
מהר מאוד החלה לירן לסבול מהצקות ואלימות מילולית, ובשנתיים האחרונות ללימודיה ביסודי סבלה מחרם מוחלט. “המציאו עליי שאני לא יהודייה, שאוכלת חזיר וצפרדעים וכל הזמן אמרו לי שאני מסריחה ומכוערת, אלה שתי המילים שחזרו על עצמן שוב ושוב עד שגם אני התחלתי להאמין לזה. כל הזמן הייתי מריחה את עצמי, מסתכלת במראה ומנסה לבדוק אולי הם באמת צודקים. הבנות היו עוברות לידי, מקניטות, צוחקות וסותמות את האף. שנתיים שלמות של סבל שאי אפשר לתאר בכלל”.
לירן בלחסן. צילום: אבי אלפסי
עם מי דיברת על זה?
“עם אף אחד, שמרתי את הכול לעצמי. המורה ידעה, אבל זה לא עזר, והיא לא יכלה לעשות עם זה שום דבר. לא באמת היה לזה פתרון, ילדים הם עם רע, וברגע שהם מוצאים קורבן ומדביקים עליו סטיגמה, מאוד קשה להסיר אותה. להורים שלי לא סיפרתי כלום, התביישתי ולא רציתי להכאיב להם, אז פשוט שתקתי. הייתי קמה כל בוקר, הולכת לבית הספר כרגיל וכאילו כלום לא קרה ופשוט סובלת מכל רגע. סיפרתי לאימא שלי רק שנתיים אחרי שזה נגמר, כי כבר לא יכולתי לשאת את זה בתוכי והתפרקתי. אני חושבת שהעובדה שניסיתי להתמודד עם זה לבד רק החריפה את המצב והותירה בי טראומה שמלווה אותי עד היום”.
מה היית אומרת היום לילדים שחווים דברים דומים?
“תמיד לדבר, לספר, לפתוח הכול ולשתף. לא לשמור את זה בסוד, כי אתם לא אשמים, וזה רק מעצים את התחושות הקשות. ברגע שפורקים וחושפים זה יכול לפתור 50% מהבעיה. לא להישבר ולא לתת לאף אחד להוריד אתכם ולהגיד לכם מה אתם שווים. אתם הכי חכמים, יפים ומיוחדים שיש, ומי שלא רואה את זה – זו בעיה שלו ולא שלכם”.
“לא מאמינה שזה קורה”
לאחר שסיימה את לימודיה ביסודי עברה לירן למקיף ב’, ששם המצב אמנם השתפר מעט, אבל לא לגמרי: “כל הבנות שלמדו איתי ביסודי עברו איתי לחטיבה, אז חברות לא היו לי. אבל כבר לא היה חרם או הצקות כי היינו בוגרות יותר. התחברתי דווקא לבנות גדולות ממני, איתן מצאתי שפה משותפת, אז זה הפך לקל קצת יותר”. למרות הקושי החברתי היא סיימה את לימודיה ואת בחינות הבגרות שלה בהצטיינות.
מתי הבנת שאת יפה?
“אף פעם. כשכל הילדות שלך את שומעת שוב ושוב את המילה ‘מכוערת’, את מתחילה להאמין לזה בעצמך, ואני חושבת שזה משהו שייקח לי הרבה זמן להשתחרר ממנו. עד היום כשפונים אליי להפקות או צילומים, אני לא באמת מאמינה שזה קורה לי ושמישהו ראה בי משהו מעבר לעולה החדשה ההיא”.
את הפניות לצילומים והפקות אופנה החלה בלחסן לקבל לפני כשנה ממש במקרה, אחרי שהעלתה לפייסבוק שלה סרטון שבו היא שרה ומנגנת. “אני מנגנת על גיטרה ומאוד אוהבת לשיר. ממש במקרה ראתה את הסרטון מאפרת, שפנתה אליי וביקשה לאפר אותי לקטלוג העבודות שלה. היא אמרה שהיא רואה בי משהו אחר וטבעי, נקי ולא שחצני. הייתי בהלם, אבל הסכמתי. מאז הפניות לא מפסיקות להגיע ועשיתי כבר מספר רב של הפקות אופנה. בהתחלה עשיתי את זה במסגרת שיתופי פעולה, אבל לאט לאט התחלתי גם להתפרנס מזה. אני מתקדמת בצעדים מאוד קטנים ושומרת על עצמי. מעבר לזה שאני באה מבית דתי, וההורים שלי פחות בעד”.
הוריה של לירן דווקא לא הצליחו להשתלב בארץ. אביה חזר לצרפת וחי בשנים האחרונות על הקו, ולאחרונה גם אימה החליטה להצטרף אליו. “אבא מהנדס והוא עובד שם, היה לו מאוד קשה להשתלב כאן והוא חזר בגלל קושי בפרנסה. לפני חודש גם אימא החליטה לחזור ולהיות איתו שם. המעבר הזה לארץ הוא מורכב מאוד, המנטליות שונה וסגנון החיים אחר. הם לא מצאו את עצמם, ואני לגמרי יכולה להבין אותם. אני עוברת לגור עם אחי הגדול, אבל הם תומכים בי מאוד, גאים בי ולמרות המרחק הם כאן בשבילי תמיד”.
“רציתי להקה צבאית”
בימים אלה עושה בלחסן שירות לאומי: “האמת שבתוך תוכי רציתי להתגייס ללהקה צבאית, אבל במשפחה שלנו זה לא מקובל. אז ויתרתי על החלום הזה. אני חושבת גם שבאותה תקופה לא היה לי מספיק אומץ להגשים את החלום הזה, הייתי מלאה בפחדים וחששות”.
היא בחרה לעשות שירות לאומי בבית מרקחת ובעתיד מתכננת ללמוד רוקחות. “זה משהו שאני מאוד אוהבת מגיל קטן, אז החלטתי שזו הזדמנות מצוינת לבדוק אם התחום הזה באמת מתאים לי. עכשיו כשאני רואה איך זה מתנהל מבפנים, אני עדיין רוצה ללמוד רוקחות, אבל נחשפתי גם לקשיים שבמקצוע. את נותנת שירות לאנשים חולים, שבאים אלייך ברגעים של כאב ועיקר ההתמודדות היא עם הקהל, יש הרבה ריבים וויכוחים. אני לא בן אדם שאוהב לריב, אז אצלי זה יוצר חוסר נעימות. אבל לכל עבודה יש את הקשיים שלה ואת החלקים הפחות נעימים, גם איתם מתמודדים”.
אז את לא בונה על דוגמנות כמקצוע לעתיד?
“זה ידוע כתחום בעייתי, שאי אפשר לסמוך עליו לאורך זמן. אני מאוד אוהבת את התחום הזה ולא מתכוונת לוותר עליו כי הוא עושה אותי מאושרת, אבל תמיד טוב שיש לך גם משהו נוסף ביד”.
